עד דלא ידע בין מורה לתלמיד
עינת סרי לוי, 22/2/2013
על תקנוני חודש אדר למיניהם, המזכירים לנו המורים ש-"המורה" זה סה"כ סוג של תחפושת...
אני אוהבת את חודש אדר.
יותר מזה: אני אוהבת את חודש אדר בבית-ספר.
יותר מזה: אני אוהבת את חודש אדר בבית-ספר דווקא בתור מורה.
כן כן אני יודעת שרוב המורים
רוצים שיעבור עוד לפני שהתחיל
סובלים בשקט או בקול תוך כדי
עוצרים את נשימתם "עד יעברו ימי הפורים האלה"
ונושמים לרווחה כאשר ברוך ה' הם כבר מאחורינו...
אז אני לא.
מבחינתי "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?"
ואם אפשר אז אפילו יותר
בטח בכ"ז יש עוד מורים שאוהבים את אדר
את האווירה השמחה
את שבירת השגרה (יש בכלל דבר כזה - שגרה?!)
את זה שמתבטלים שיעורים
(שימו רגע בצד את הבגרויות, מי לא אוהב חופש?! תודו.)
את הפרויקטים שמרימים
ההכתרה המוצלחת
והכישרונות שמתגלים בכל אלה
גם את כל אלה אני אוהבת
אבל את מה הכי?
את "חוקי חודש אדר"
אותם "חוקים" שקובעות התלמידות
"מה??!!?
את החוקים האלו?!
הטפשיים האלו?!
החצופים האלו?
השערוריתיים האלו?
המיותרים האלו?
כן.
אני משתדלת להקשיב להם.
למה שטמון בהם.
למה שהם מגלים לי.
מה בעצם מבקשות התלמידות?
"חדר המורים פתוח גם לתלמידות"
"אם מורה מאחר – הוא לא נכנס לכיתה"
"כל מורה חייבת לספר פאדיחה שהייתה לה"
"כל מורה חייבת לספר איך היא פגשה את בעלה"
"כל מורה צריכה להביא תמונה שלה מהחתונה / כשהיא הייתה ילדה"
אם אני מקשיבה למה שבעצם הן מבקשות
תלמידותינו היקרות
אני שומעת
שהן מבקשות
להסיר מחיצות
לבטל הפרדות
שנסיר לבושים
ונפשוט תחפושות
לפגוש אותנו המורים
סתם כבני-אדם
לא בתפקיד
אני מאמינה שלבקשות שלהן
שורש גבוה
[בסדר, נכון -
יש גם חוקים כאלה שאולי זה פחות מתגלה בהם
("למורה אסור לצאת מתחום הבלטה וחצי שהיא דורכת עליה"... J )
ושנראה שכל עניינם הוא לטרפד קיום לימודים ושיעורים כהרגלם
("למורה למתמטיקה אסור לומר "מינוס" פלוס" "שווה" או "בגרות"...)
ולהתענג על כך שהמושכות בידיהן
(ובעיקר הפלאפונים – ע"ע "אסור להחרים פלאפונים")
אגב, גם לשטויות יש שורש גבוה
ובכלל הבלאגן המרידה ההפיכה והמהפכה הן ממש מעניינו של פורים]
נשוב לבקשת התלמידות
שאיתה אני מזדהה כל-כך
ושמשמיעה בקול
קול פנימי שמלווה אותי במשך כל השנה
משתפת אתכם בבחינת
הסרת לבוש
פתיחת הלב "איש לרעהו"
לכבוד הפורים
"נכנס יין יצא סוד":
אני מרגישה שכל התפקיד הזה של מורה הוא סוג של תחפושת
זה לא ממש אני
אני צריכה להתלבש ב"לבוש" הזה
כדי שאוכל ללמד
וללמוד עם התלמידות
כדי שאוכל להיפגש איתן
לייעץ להאיר לעזור
לתת ולקבל
הלבוש הזה
כל-כך לא נוח לי
ממש לא לפי מידותיי
וטעמי
אני מרגישה ש
התפקיד
העמדה
ובעיקר ההגדרה
לא מאפשרים לי
להיות אני
לפעמים
אפילו בתוכי
לפעמים אני יוצאת מבי"ס
ומרגישה איך אני משילה מעלי את התחפושת
והופכת להיות קלילה ומשוחררת
מתחברת לחלקים מורדמים
שמתעוררים פתאום
לחיים
בשמחה הייתי מוותרת על
"המורה עינת"
ושבה להיות
פשוט
עינת
ראיתי אצל הרב שג"ר דברים שאומר בעניין ההתחפשות שהתקשרו לי להרגשה הזו שלי
הוא מתייחס ליעקב אבינו שהיה המתחפש הראשון והתחפש לעשיו אחיו שבעצם מתחפש אף הוא – ליעקב (לפי המדרש שואל את אביו שאלה של ת"ח האם צריך לעשר את המלח וכד'), ואומר:
"על-כן מוכרח הצדיק להתלבש בדתיות השקרית, החיצונית [יעקב שמתחפש לעשיו שמתחפש ליעקב]... על-מנת להראות כצדיק גם במונחים של העולם-הזה. לא רק על-מנת לזכות בנתח מהגשמיות של העולם-הזה צריך הוא לשקר, אלא אף על-מנת לשמור על תדמיתו הרוחנית עצמה ! אם יהיה מה שהוא, לא ייחשב כצדיק, ולא יוכל לפעול על-פי רצונו בעולם. מקריב הוא אם-כן את הדבר היקר לו מכל – את פנימיותו, כיון שרק בכך יוכל להיות מובן על-ידי העולם..."
(הרב שג"ר, סוד ההתחפשות, פור הוא הגורל)
(מורה כמובן, הוא סוג של צדיק בהיותו משפיע וכו')
אותם חוקים אוויליים כביכול, מזכירים לנו ש-"המורה" זה סה"כ סוג של תחפושת.
רמאותו של עשיו, אומר הרב שג"ר בהמשך דבריו, היא האונאה העצמית:
ברגע שאנחנו מתחילים להאמין שאותה תחפושת היא אנחנו, ברגע שאנחנו מזהים את עצמנו לחלוטין עם התדמית שלנו, אנחנו נופלים לרמאותו של עשיו.
כנראה אנו זקוקים למלבושינו, כנראה בעולם-הזה הם מוכרחים, כנראה בזכותם יכולים אנו לפעול אצל תלמידותינו.
"חוקי חודש אדר" משילים אותם מעלינו לשבועיים ומזכירים לנו...
נ.ב - "ונהפוכו"!!!:
אחרי שבועיים כאלה בהם נזרקנו למודעות הזו, לפיצול בינינו לבין הווייתנו, בין תפקידינו ולבושינו – פיצול ששורשו הוא עמלק – אנו מוזמנים למחות אותו בשבת ולאבד את דעתנו בפורים שמגלה לנו שלא חייבים לפשוט את הלבושים, ושאולי גם הם, וגם הפיצול עצמו וחוסר ההזדהות, וגם המודעות לכל אלה (כמאמר השיר: "וגם וגם וגם וגם וגם וגם וגם...") – יכולים להיכלל ולהוות אחדות אחת שלמה ומשלימה...
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף