להביט על פניה של המדינה
חנה גודינגר (דרייפוס), 15/4/2013
הרהורים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות על ההבחנה בין זיכרון משמעותי לזה הנוסטלגי, כזה המבקש לחפש את המשמעות והרלוונטיות לא בחוויה המתדמה לזו שהיתה, אלא במבט הרפלקטיבי המצוי בממשק שבין העבר להווה.
הרהורים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות
השבוע נציין במדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה ואת יום העצמאות ה-65 במדינת ישראל. בשנתיים האחרונות הזדמן לי להיות במספר אירועים בהם נאמו אישים ונשים מסגנונות שונים במסגרת חגיגות יום העצמאות. הדיבורים כמעט תמיד נסובו סביב התרגשות גדולה על הקמתה של מדינת ישראל וניסיון להעביר לבני הנוער את הנס הגדול שבעצם קיומה של המדינה שלנו. הרצון לדבר ולתאר את הנס הגדול הינו עניין בעל משמעות לדורות הצעירים החווים את המדינה כעניין מובן מאליו ושלפעמים לאור תהליכים שונים העוברים על המדינה (כמו תוכנית ההתנתקות, שוחד ומרמה אצל בכירי ציבור, יוקר המחייה, גובה המיסים וכו') מתעמעם היחס החיובי ועולה הביקורת עד כדי משפטים חריפים מאד ביחס למדינת ישראל.
כששמעתי את הנואמים השונים חשבתי לעצמי: משל למה הדבר דומה? לאדם שנולד לזוג שהיה חשוך ילדים שנים רבות. גם כשהזוג הצליח סופסוף להיכנס להריון, ההריון עצמו עבר עם הרבה קושי, פחדים וכאבים. כשהגיע רגע הלידה התרחש גם אז סיבוך גדול ובסייעתא דשמייא גדולה התינוק נולד חי, בריא ונושם. מה הייתם חושבים אתם אם בכל יום הולדת שלו עד לגיל זקנה הנושא המרכזי אותו היה מדבר ועליו היה חושב הוא סיפור נס ההולדת שלו? לו אני הייתי משתתפת במסיבת יום הולדת של אדם בן 60 שבכל שנה מה שיש לו לומר על חייו הוא: "איזה נס שנולדתי.." הייתי חושבת לעצמי: "מה? זה כל מה שיש לאדם זה לומר על חייו? האם תוכן החיים עצמם, המורכבות שבהם, האתגרים שבהם, השנים הרבות לא טבעו חותם נוסף, הרהור נוסף, תוכן נוסף לחיים של האדם המבוגר?" סיכום של חיים ארוכים באמירה שרק יודעת שוב ושוב לחזור אל רגע ההולדת ולשמוח ולהודות עליו – הוא בעיני סיכום ילדותי המוחק ומרדד את משמעות החיים, על האתגרים הרבים שחיים באשר הם מביאים איתם.
באופן דומה אני חשה ביחס לתרבות שבתוכה אנחנו חיים. ההתייחסות אל יום העצמאות כאל יום שעיקר התוכן שלו הוא שמחה והתרגשות על הקמת המדינה, כאילו רק עתה היא קמה – יש בה לא מעט מהילדותיות. אני הייתי שמחה לו יום זה היה יום בו היינו מביטים במבט עמוק יותר על פניה של המדינה, על הקמטים שניבטים בה כמו בפני אדם מבוגר ומעיזים לשאול: מה התרחש במדינה שלנו בשנה האחרונה? מה האתגרים שהיא מציבה בפנינו ואלו תביעות ודרישות היא מבקשת ממנו השנה? אולי תוכן כזה של יום העצמאות יטול משהו מהחגיגיות וההתרגשות שמלווה בדרך כלל את יום חג זה, ובכל זאת הוא יעמיק ויחבר אותנו אל תהליכי העומק שהמדינה והחברה שלנו עוברת כיום.
נדמה לי שאפשר לתאר כך גם את מה שעובר על יום הזיכרון בשנים האחרונות. עדנה לומסקי-פדר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית כתבה לפני כמה שנים מאמר בו היא מנתחת את סגנון טקסי יום הזיכרון בעשור האחרון. במאמר היא מתארת איך הימים הפכו מימים המבקשים לטעת משמעות ולבחון את המקום של מסירות הנפש במדינת ישראל (גם אם לפעמים באופן הירואי, שגם בו יש לא מעט מהילדותיות..) לימים המבקשים לגעת בעיקר בכאב, תוך ניסיון לשחזר את חווית האובדן ולחוש כאילו היא חיה ונוכחת ממש כעת.
הרצון לחזור ולחוות חוויות באופן חי: בין לדמות בכל יום עצמאות כאילו אנחנו עכשיו עומדים בכיכר העיר בתל אביב ושומעים לראשונה על הכרזת המדינה, בין לדמות בכל יום הזיכרון כאילו אנחנו עומדים ושומעים עכשיו על נפילת חבר או קרוב – הוא אולי מרגש, עוצמתי ומלא בחוויה, אבל הוא נוטל הרבה מהעומק והמשמעות שיכולים להיות לימים אלו לחיים שלנו על פני כל השנה.
יאמר הקורא: "נו, ומה רע? לפחות יומיים בשנה מצליח עם ישראל כולו להתכנס בשמחה תחת מכנה משותף ולשכוח לרגע את המורכב, המעייף, המייגע והמאיים לכלותנו שנדבק בנו בכל שאר ימות השנה?" ואני מהרהרת באמירה זו שגם בתוכי יש לה הדים ועונה: לו היתה בחגיגיות, עוצמה ושמחה שהיתה נותנת כוח לחזור למחרת למורכב והמאתגר שבקיומנו כאן ולהשיב בו רוח מרעננת, אופטימית ומחזקת – הייתי שמחה בה ומשתדלת עבורה, דא עקא שמנקודת מבטי היא נחווית יותר כאפיזודה נוסטלגית המעלה חיוך, שאחריה עולם שוב כמנהגו נוהג. משל למה הדבר דומה? למפגש מחזור של חבר'ה שלמדו באותה כיתה ומאז כל אחד מהם המשיך והתפתח בדרכו, והנה הם נפגשים לערב אחד שתוכנו חיש מהרה הופך להיות נוסטלגיה והעלאת חיוך מסיפורי העבר. בסופו של הערב כל אחד מהמשתתפים חוזר אל חייו כשבאמתחתו נוסטלגיה ותו לא...
ובחזרה אלינו כמורים: הרצון ליצור למידה משמעותית, כזו הנוגעת בלב התלמידים ומעוררת אותם, עלולה להוביל אותנו לאותה עבודה נוסטלגית: כלומר, לניסיון להעביר את התלמידים עשרות, מאות או אלפי שנה אחורנית אל האירוע אותו אנחנו מלמדים, ולחשוב שחוויה כזו היא שיוצרת את המגע האישי הרלוונטי. הדברים שכתבתי לעיל, מציעים כיוון אחר: כזה המבקש להבחין בין זיכרון משמעותי לזה הנוסטלגי, כזה המבקש לחפש את המשמעות והרלוונטיות לא בחוויה המתדמה לזו שהיתה, אלא במבט הרפלקטיבי המצוי בממשק שבין העבר להווה.
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף