מחפשת מקורות בנושא השמיטה שאפשר ללמוד מהם (גם בעקיפין) איך מחנכים/מגדלים ילדים או איך מצמיחים בני אדם להיות טובים יותר.
שלום שושי
א. נושא מרכזי העולה מתוך שנת השמיטה הוא ההרפיה. הרפיית האחיזה בקרקע, נתינת מקום לכוחות אחרים לפעול במציאות (כמו בשבת) גם בחינוך היכולת להרפות, לשחרר, לתת מקום לתלמיד ולתהליכים הטבעיים שלו היא מאד משמעותית, לתת מקום לרוח בכיתה ולא רק ל"חומר". אני מצרפת קטע קצר מתוך דברים שכתב הרב יצחק מנדלבאום בנושא זה:
מיפתח הרפיה
הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים (תהילים מו, יא).
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ (קהלת ח, ח).
האחיזה במציאות, הניסיון לחזק את האחיזה כשנראה שהיא מתערערת, עשויה לנבוע מפחד ולא מביטחון או אהבה. אי אפשר לרקוד עם ידיים מתוחות וקשיחות. כשם שניתן להרפות אחיזה ולהישען על ידיד נאמן, כך אנו מוזמנים להרפות ולהישען על ההשגחה, על הגילוי של אלוקים בעולם. ההרפיה היא גמישות המאפשרת התכווננות לקראת הדבר ותנועה.
הרפיה איננה עזיבה. עזיבה היא הקוטב השני של האחיזה, והיא כוחנית באותה מידה. אני עוזב בכעס, אני נוטש, אני מתנתק, אני מתרחק. ניתן לעזוב בכוח, ניתן לאחוז בכוח. אי אפשר להתרפות בכוח.
... אנו מורגלים לאחוז בדברים אחיזה חומרית, להגביר שליטה, אנו רושמים אותם על מנת שנהיה בטוחים שישרדו, אנו נאחזים באמונות שלנו על מנת שנהיה בטוחים ומוגנים. יש לנו דעות מוצקות. אולם, הרוח מפתיעה אותנו ותפתיע אותנו. אי אפשר לכלוא אותה ואי אפשר לאחוז בה, אך אפשר לרקוד עמה ולהוליך אותה.
ברגע שנחזק את האחיזה – איבדנו את הדבר, ניכסנו אותו. ברגע שנעזוב מתוך חולשה או עייפות – איבדנו אותו, ויתרנו עליו. כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו. כשהריקוד הזה אינו מוכר דיו, הוא עשוי להפחיד. זהו סוד התנועה.
השימוש הלשוני המסייע: הרפה. רופף. המתן קמעא, הבט קדימה או פנימה, הייה מוקסם, הייה נכון.
ב. בקישור למטה ישנו מכתב של הרבי מליובאוויטש המתאר את שנת השמיטה כשנה בה חינוך הילדים תופס מקום מרכזי ביותר ומקש זאת למצוות ההקהל שבסיומה של שנת השמיטה בה יש ציווי מפורש להביא גם את הילדים.
ברכה וטוב
רעות
קבצים מצורפים: קובץ 1
הרשמה לרשימת תפוצה
