לעסוק במבואים
הרב אורי ליפשיץ, 24/11/2014
לעיתים כדאי לדלג על המבוא ולקפוץ ישר אל המים הקרים והזכים של הלמידה. על חשיבותם (או חוסר חשיבותם) של המבואות למקצועות הלימוד.
"מי שיש לו נשמה כללית צריך לעסוק בדור שלנו במבואים, בבירור מפתחות לכל ענין נשגב"
(הרב קוק, הקדמה ל'מוסר הקודש')
בשבועות האחרונים אני זוכה ללמד במכללה להכשרת מורים, בשני קורסים שונים.
המשותף לשני הקורסים הוא שלומדים בהם אנשים המתעתדים להיות מורים, חלקם כבר מלמדים בפועל.
שני הקורסים עוסקים ב'למידה משמעותית', ומטרתם להפגיש את המורים לעתיד עם חוויות וכלים של למידה שכזו, עם הפנמה בלימודי קודש (בכלל, וגמרא בפרט), ועם שאלות ותובנות לקראת יציאתם לשדה החינוך וההוראה.
מצאתי את עצמי עוסק בכל אחד מהקורסים במשך שניים ואפילו שלושה שיעורים בהצגת מבואות לקורס.
מדובר במבואות חשובים מאוד, כל קורס על פי דרכו: מהי למידה? ומהי למידה משמעותית? מהו מעגל ה'הוראה –למידה'? מה מאפיין את לימוד התורה בנוגע ללמידה משמעותית? ומהי גמרא? מהי הפנמה? ועוד ועוד מבואות כהנה וכהנה.
במשך שלושת השבועות, חזרתי לביתי אחרי יום ההוראה במכללה, כשאני מרגיש טעם חמצמץ של החמצה. משהו לא התרחש בשיעורים, משהו לא 'קרה'.
והנה, באחד הקורסים, החלטתי לעצור את המבואות באמצע, לא להשלים את המהלך המתוכנן, ולהתחיל ללמד. קפצנו למים, ומבלי שכל הסטודנטים (פרחי ההוראה) הבינו לגמרי מה דרך הלימוד ומה ההקשר שלו, התחלנו ללמוד.
מוקדם לומר האם המהלך היה נכון או מוצלח, אך בוודאות ניתן לומר שהכיתה התמלאה בחיות, בחדוות לימוד, ביצירתיות, בשמחה ובנחת.
כאילו הקפיצות שהיתה בידיים, הדריכות, ואולי המתח (או שמא היו אלו השיעמום, העייפות והעדר העניין) – כל אלו השתחררו בבת אחת, והאצבעות נפתחו, הלבבות התרככו, והאור נכנס לכיתה.
האם נגיע פנימה?
איני יודע האם אלו ה'מבואים' אליהם התכוון הרב קוק, ומי יוכל לטעון על עצמו שיש לו 'נשמה כללית', ואולי הדור השתנה. בכל מקרה, חשתי שהעיסוק במבואות חוסם את הרוח, ומקשה על חווית הלמידה.
ראשית, הדיבור המבואי הוא דיבור מבחוץ. נמצאים במבוא, אך לא בדבר עצמו. יש בו מבט רפלקטיבי, סיכומי, וממילא במקרים רבים אף שטחי.
שנית, שיעורי המבוא מחדדים את הפער שבין המורה לתלמיד. המורה מגיע עם הידע, ומנסה 'לשכנע' את תלמידיו שהדברים נכונים. דווקא בלימוד של חומר הלימודים עצמו קיימת יותר אפשרות ללמידה משותפת, דיאלוגית, למפגש אמיתי.
שלישית, לימוד המבוא הוא לא תכלית, אלא תמיד אמצעי. כל מטרתו להכין אותך למה שיבוא אחר כך. הוא כמו מצהיר על עצמו – 'כאן זה אלא הדבר האמיתי'. ממילא, הכנות עלולה להיטשטש בו.
האם אין צורך במבואות? כנראה שיש.
ויחד עם זאת, נראה לי שלפעמים טוב לקצר במבוא, ולקפוץ למים.
וביציאת מצרים היה התגלות שלא בדרך הדרגה
ועל זה רמזו בשיר השירים רבה (ב', כ"א) על פסוק (שיר השירים ב', ח') 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'...
וכך כשבראו ה' יתברך לאדם הראשון הכניסו ליום השבת מיד לקלוט הקדושה הגדולה שבו כדי שיוכל אחר כך להשתדל בימי המעשה שיגיע לזה אחר כך בשבת השניה על ידי השתדלותו.
וזהו השתי שבתות שאמרו (שבת קי"ח ב) דאלמלא משמרין כהלכתן שתי שבתות מיד נגאלין
(ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות כא )
בתוך ים הלימוד נמצאים 'בפנים', ניתן להעמיק ולמצוא אוצרות, להתמודד ביחד ולקבל זה מזה, ולהיות כנים יותר וחיים יותר.
על אף שהסדר הנכון, לכאורה, הוא לעסוק במבוא בפרוזדור, וממנו להיכנס אל הטרקלין, הרי שיש מצבים של קפיצה ודילוג, של ניסיון לקלוט את ה'קדושה הגדולה', דווקא בלי הכנה, אלא מצד עצמה, כמות שהיא.
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף