האם יש סיכוי למפגש אמיתי בעולם ווירטואלי?

העולם הוירטואלי, על פניו השונות, מאתגר את כל מושגי היסוד שלנו לגבי תקשורת בכלל ומערכות יחסים בפרט. האם ייתכן שדווקא עולם זה מאפשר מפגשים עמוקים וייחודיים בין בני אדם ובין אדם לעצמו? האם מבעד למסכים יבקעו פנים מאירות?

אחת מאבני היסוד של תפיסת הלמידה שלנו ב"לב לדעת" היא המפגש. מפגש בין מורה לתלמיד, בין תלמיד לזה שלצידו, מפגש בין הלומדים לבין הלימוד,  ומפגש בין התלמיד לעצמו, לפנימיותו. אנו חושבים ומרגישים שלמידה יכולה להתחולל רק במקום בו יש רצון ומרחב למפגש.

כמו כל הדברים האמיתיים בעולמנו, גם מפגשים כאלו אינם דבר שבכל יום.  מפגש אמיתי הוא מתנה של ממש.  צריך הרבה התכווננות ורצון, תפילות וסייעתא דשמייא כדי שהוא אכן יקרה.

מסיחי הדעת והקליפות המכסות את עינינו מלראות את עיני זולתנו ומלהביט לתוך עצמנו רק הולכים ומתרבים, ומפגש אמיתי הולך ונעשה נדיר.

העולם הוירטואלי, על פניו השונות, מאתגר את כל מושגי היסוד שלנו לגבי תקשורת בכלל ומערכות יחסים בפרט. הקריקטורה הבאה מדגימה זאת היטב:

מעבר לחיוך שהיא העלתה על פני, היא עוררה בי גם כמה מחשבות נוגות, שמתעוררות בי באיזו מחזוריות קבועה כשאני מביטה מבחוץ על העולם שלנו ועל התהליכים שמתרחשים בו...

לקריקטורה הזו הצטרפה קריאתי במאמר המתאר את הבדידות כמגפה המתפשטת בעולמנו, תופעה הנובעת בין השאר, ואולי בעיקר, מההתפתחות הטכנולוגית. בכתבה מתואר "מצב של ניסיון סיזיפי למלא באר שלעולם לא מתמלאת; אנחנו מנסים לחפות על תחושת הבדידות שלנו בעוד צ'יטוטים ריקניים בוואטסאפ ובפייסבוק, ומרגישים יותר ויותר לבד; העובדה שברשתות החברתיות אנחנו רואים רק תמונות נבחרות מהחיים של אנשים אחרים – מקרונים וריזורטים (=עוגיות מושקעות ואתרי נופש, בהתאמה) כן, ילדים משתטחים על הרצפה בקניון לא – מחמירה את הבעיה. "

כמי שעוסקת הרבה בעולם המקוון, דרך העבודה שלי באתר לב לדעת, אני עסוקה מאד בשאלות הללו, של קשר וחום אנושי בעולם וירטואלי, של קשר מורה - תלמיד והוראה ולמידה בעידן מקוון.

בעוד כשבוע מתחילות ההשתלמויות המקוונות שלנו, בהן ישתתפו כשלוש מאות מורים מכל רחבי הארץ. כשעלתה בצוות שלנו לראשונה ההצעה לפתוח השתלמות מקוונת, הרעיון היה נראה לי מנוגד לחלוטין לכל הרוח הנושבת ב"לב לדעת". למידה ווירטואלית? מה לנו ולזה? אנחנו מאמינים ב"פנים אל פנים", במאור פנים, בהכרות, בשיתוף, בחברותא, בחבורה...

אם "המדיום הוא המסר", כפי שקבע מקלוהן, הרי שהמדיום של השתלמות וירטואלית היה נראה לי כמשהו שמעביר את כל המסרים שמאיתנו והלאה...

למרות ההסתייגות הראשונית, החלטנו לנסות ולראות האם נצליח "להעלות ניצוצות" ממסך המחשב ומרשת האינטרנט. יצאנו לדרך עם השתלמות של 90 מורים, בנושא חלופות בהערכה, שחשבנו שיוכל להתאים למדיום האינטרנטי. לאחר שמונה יחידות וכארבעה חודשים הופתענו לגלות שמשהו אמיתי קרה שם. מצאנו למידה, כנות, פגשנו חלומות של מורים, שיתוף בעשייה ובתוצרים. חשנו כי נוצר תהליך, לאט לאט מבין המטלות שהגישו המשתלמים בקעו הפנים, יכולנו לנסות לדמיין "דמות דיוקן". במפגש פנים אל פנים שנערך בסוף ההשתלמות ניגשה אלי אחת המשתתפות וחיבקה אותי חיבוק גדול וחם. זה היה המפגש הראשון שלנו, אבל לאחר הרבה מיילים שהחלפנו בינינו, וכל העבודות שקראתי בהן היא שיתפה אותי במחשבותיה ותובנותיה, ולאחר כתיבת משובים על כל העבודות הללו - נוצר בינינו חיבור.

אני עדיין חושבת שאין תחליף ללימוד במעגל אמיתי ולא וירטואלי. למבט, למחוות גוף, לדיבור מלב אל לב, ללימוד המתרחש ב"כאן ועכשיו" בחדר מואר, בקסם הרגע החולף.

אך היום אני מבינה שגם השתלמות מקוונת יכולה להיות כזו המפגישה בין אנשים, ובעיקר - בינם לבין עצמם. בכתיבת ההשתלמות ניסינו ליצור השתלמות כזו שתהיה בה הזמנה למסע, מסע בין הוגים ומורים, בין רעיונות ועצות, אך בעיקר - מסע פנימי שיש בו מפגש רענן וטוב. בתקווה שמבעד למסכים יבקעו פנים מאירות...

וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ, יז) 

תגובה

הדפסה

שיתוף