מחשבות לקראת יום ירושלים

האם זו ירושלים הבנויה אליה אנחנו מתפללים? האם כאן מתמצות כל אינסוף התפילות? והאם באמת החלום הגיע למיצויו ותפילת נחם איננה עדכנית עוד? האם תמשיך לפעם בקרבנו גם ירושלים של מעלה, שנמשיך לחתור ולשאוף ולהתפלל שגם ירושלים ההיא תיבנה?

בשנים האחרונות זכיתי להיות תושבת העיר ירושלים, כזו שלא רק מאוהבת בירושלים ושמחה להתפלל לבניינה כל יום – אלא ירושלמית של ממש עם בית וכתובת בתעודת הזהות. והנה יום ירושלים בפתח, והמחשבות מתבלבלות. מהי ירושלים? מה ועל מה החגיגות שאנחנו חוגגים? מה ההרגשות ומה המחשבות שצריכות ויכולות להתלוות לתפילות שלנו ולגעגועים שלנו לירושלים? האם תם עידן הגעגוע והגיע עידן הממשות?

נדמה לי שכל הדורות שהתפללו והתגעגעו לירושלים ומלמלו בדממה ובזעקה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ביטאו בחלום זה, עולם כפול: הרצון הפיזי לעלות לארץ ישראל, לגעת באדמה הקדושה, להגיע אל מקום המקדש ואולי אפילו לזכות לגור ולחיות בירושלים (אגב: בהיבט המציאותי, אצל רבים החלום הסתיים ברצון להיקבר בירושלים. סוג של פרדוקס שהמוות נתפס גדול מחיים), ולצד החלום הפיזי, כמובן שירושלים ביטאה חלום רוחני, הכרה בכך שהשם "ירושלים" מכיל בתוכו, כמו מעט המחזיק את המרובה, הרבה מעבר לכמה דונמים של אדמה ולמקום שקיים באמת אי שם במרכז ארץ ישראל, אלא ירושלים כסמל, כרעיון לעולם רוח שלם שמתמצה ברצון להגיע לבית ה', לזכות לעם וחברה ועולם שנוהרים אל מקום בו שכינה שורה ומונחים כמו קדושה ממלאים את החלום והתפילה לירושלים.

והנה כבר 48 שנים והחלום התממש, ירושלים ברובה פתוחה למגורים של אנשים יהודים. והשאלה האם תם הגעגוע? האם הגענו לעולם בו אפשר להתעורר מהחלום ולומר: וואו זכינו למה שכל הדורות התפללו וחלמו והנה: אנחנו באמת באמת פה.. ומה עושים עם חלום שהגיע אל קיצו? ומה עושים עם הרצון להמשיך עוד קצת לחלום ועוד קצת להתגעגע? והאם באמת התעוררנו והאם באמת החלום מומש?

ירושלים - האם החלום התגשם?

שאלה שיוצא לי לפעמים לתהות בה בהקשר זה היא בתשעה באב, בה אנחנו מוסיפים בתפילת מנחה בברכת "ובנה ירושלים" תפילה לבניין ירושלים. נוסח התפילה רחוק כ"כ מעולמנו ומתאר את ירושלים כעיר ששוממה מבלי יושב וריקה מאדם. וגם אז, בשלהי הקיץ, קופצת בי ההתקוממות והשאלה: האם לא דוברת שקרים אני? האם מילות הגעגוע לא צריכות להיות מוחלפות במילות של הודיה ושמחה לטוב בו זכינו שאנחנו יושבים וממלאים את ירושלים ממש? בהקשר זה נזכרתי לי בשיר מקסים של יהודה עמיחי (משורר ירושלמי בעצמו שהרבה לכתוב באהבה ונגיעה עמוקה לעיר הזו). השיר הזה הוא באמת יפיפה בעיני, ומעורר כ"כ הרבה הזדהות וחיוך, ויחד עם זה – הוא מבטא בתוכי גם את התסכול וסימן השאלה על עצמי ועל עצמנו. וכך כותב עמיחי: 

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

בשיר הזה מבטא עמיחי את השאיפה והכמיהה לנורמאליות, לאנושיות, למבע העיניים הכנה והאמיתי שנוצר במפגש בין אדם לאדם ואת התחושה שירושלים הזו שטעונה כ"כ, באלף היסטוריה, ואלף תפילות ואלף שאיפות לקדושה ולרוח – מצליחה לפעמים להטעות אותנו ולבלבל ולהסיט את המבט מאותו מפגש אנושי רב עוצמתי. והקריאה הזו לנורמאליות שיש בי קול שכ"כ מזדהה ופוגש אותה, דווקא היא מעוררת בתוכי פתאום את הזעקה ההפוכה: זהו? האם נורמאליות בדמות אדם שקנה פירות לביתו היא ירושלים אליה התפללנו? האם כאן מתמצות כל אינסוף התפילות? האם זו ירושלים הבנויה אליה אנחנו מתפללים? זה ורק זה? והאם באמת החלום הגיע למיצויו ותפילת נחם איננה עדכנית עוד?

והאמת שהזעקה שזועק יהודה עמיחי היא שאלה על כל עולם אידיאולוגי שמחפש להטעין את הממשות במה שלא נוכח בה כעת, וממילא שואף וחותר קדימה, אך בה בעת גם שוכח להביט באדם, באנושי שמולו. ובתוך דור שאוהב לזרוק אידיאולוגיות, ובתוך דור שנהנה מהממש והקיים, גם אם לפעמים הוא ריק ונבוב – אני מנסה ביום ירושלים לפגוש שוב משאלה אידיאולוגית וגבוהה שצריך ללמוד להטעין מחדש. משאלה שלצד ירושלים של ממש, זו שאפשר להרגיש בידיים ולכתוב אותה בתוך תעודת הזהות, זו שכבר נבנתה ומלאה ילדים וילדות, תמשיך לפעם בקרבנו גם ירושלים של מעלה, זו שממשיכה לחתור ולשאוף ולהתפלל שגם ירושלים ההיא תיבנה, ושנהפוך באמת להיות עם מלא רוח ועוצמה שמקרין לעולם כולו, וקודם כל לעצמו את הבשורה הגדולה של אלוקים חיים.

ובמובנים הללו נדמה לי שירושלים עדיין ריקה מיושב ומחכה שנמלא אותה באדם.

ובמובנים הללו נדמה לי שדווקא האדם שקנה פירות לביתו הוא שמסתיר את החומה והתפילה

ובמובנים הללו נדמה לי שיום ירושלים לא מצליח להתרומם בדור שלנו ונחגג כמעט רק אצלנו

ובמובנים הללו אני רוצה להמשיך ולהתפלל שתבנה ירושלים ויבנה המקדש.

בעזרת ה'.

תגובה

הדפסה

שיתוף