רוח האדם בחינוך

המאמר דן במשמעותה של הרוח במעשה החינוכי ובדרכים להשיבה

רוח האדם בחינוך

משה וינשטוק

רוח האדם אינה ניתנת להגדרה, לאפיון ולכימות. מעצם היותה רוח, היא הופכת לדבר שאין בו שיעור. עם זאת, את ביטוייה ניתן לראות ולחוש בגוף ובאדם, היא רוחשת בתוככי כל אחד מאיתנו, ובאה לידי ביטוי ברגעים מסוימים בחיינו.

באופן אישי, אני חש את הרוח במקומות רבים בחיי: במפגש עם אדם מיוחד- כשפתאום משהו חדש מופיע ונוצר בינינו, בשיחה עמוקה, בהתבוננות בילדי הגדלים, ברכיבה על אופני, ברגעי התבוננות במצע היום, וברגעי לימוד והוראה.
בבית הספר ניתן לחוש זאת למשל, כשבמהלך שיעור פתאום נולדת תובנה חדשה, ומבט של השתאות ננסך על פני המלמד והלומדים. אפשר לראות את הרוח, בעין ובחוש, גם ביכולתו של אדם לצאת מן המציאות הדטרמיניסטית הסובבת אותו ולשנות את כיוון חייו, החלטותיו ודעותיו. מי שרגיש לכך יכול להבחין בהרף העין בו מַשֶּׁהוּ אחר נושא את האדם שמולו למציאות חדשה או להתעלוּת מעל המציאות הקיימת סביבו.

בעיני, אחד התפקידים החשובים בתהליך החינוכי, הוא לא להחניק את האמון בהימצאותה של הרוח (דבר שהמערכות כיום מתאמצות מאד לעשות), וליצור את התנאים שבהם ניתן להיפגש עימה, שבהם היא יכולה לנשוב, להפתיע, להופיע.
עלינו להתאמץ לאפשר להתרחשות האנושית בכיתה, ולאינטראקציה שלה עם מקורות עמוקים של ידע ותובנות של דורות, לגלות פנים חדשות, ליָלֵד מציאויות ומחשבות חדשות, להניע אותנו למחוזות חיים חדשים. עלינו ליצור אמון ביכולת לשנות את הדטרמיניזם שסביבנו, להתעלות מעליו, ולהשתדל מאד ליצור את אפשרות ההתפעמות האינטלקטואלית, הרגשית, הנפשית.

בשביל לחוש את המפגש עם הרוח נוטים לעיתים בבתי הספר לברוח לפעילויות חוץ: טיולים, הופעות, סמינריונים ודומיהם. זה חשוב מאד אבל לא מספיק, בעיני, מדובר בפספוס. תפקידו של המחנך והמורה בא לידי ביטוי ביצירת תנאים והוראה המאפשרים את המפגש גם בתוך תכני הלימוד ביצירת הזיקה בין המקורות לבין האדם ובין הלומדים לבין עצמם. בהוראה, תפקידנו לקשר בין תכני הנלמד לבין רוחו של האדם המצוי בפנינו, דבר הזוקק חשיבה, כלים, אוירה, וניתן להיעשות רק לאחר שהתנסינו בעצמנו בקישור בין תכנים לבין רוחנו שלנו.

אם יורשה לי, אשתמש בשני מושגים שנראים לי משמעותיים בהשבת הרוח לחינוך.

המושג הראשון הוא הפנמה שמשמעותו על פי מילון אבן שושן "הפניה פנימה, הטיה כלפי פנים" ועל פי מילון ספיר "הפיכת גירויים ומניעי חוץ לחלק בלתי נפרד מתודעתו העצמית של האדם ואישיותו". ההפנמה היא הקשר שבין הפנים לחוץ, הלקיחה של מפגש עם תכנים מבחוץ, והבדיקה האם וכיצד הם עשויים להתאים לאישיותי, לתפיסותיי, לתחושותיי. תהליך ההפנמה זוקק התבוננות היכן תכנים אלו סותרים את עולמי ומערערים אותו, היכן אני יכול לקבלם כפי שהם, היכן עלי להתאים את עולמי אליהם, והיכן עלי לדחותם על הסף.

ה"הפנמה", בניגוד ל"הנחלה" למשל, יכולה להיעשות רק על ידי הלומד ולא על ידי המלמד. המורה יוכל לאפשר את התנאים להיווצרות ההפנמה, ליצור סביבה תומכת, לבקש מן הלומד לבחון את הדברים ולהזמינו לתהליך התבוננות אישי, אך התהליך עצמו יוכל להיעשות רק על ידי הלומד. הלומד יוכל לקבל, לדחות, או להיכנס לתהליך הידיינות עם התכנים, התופעות, הרעיונות שהוצגו בפניו.
מלמד המבקש להנחיל תפיסות, מאבד את ההפנמה, ומחניק את עצמיותו ורוחו של הלומד, ובעצם, למרות שלכאורה הוא מכוון את הלומד, הוא מתערב בצורה גסה בפנימיותו ועלול לפגוע בו.

וכאן אני מגיע למושג השני, שמעבר לכך שהוא מבטיח שלא תיווצר הנחלה או אינדוקטרינציה, הוא בסיס חיוני לתהליכי רוח הן אצל הלומדים והן אצל המלמדים (והרוח צריכה להיות בשני המחנות). המושג השני בו ברצוני לגעת הוא כֵּנוּת. הכנות נדרשת הן מן המורה והן מן הלומדים.

הכנות מאפשרת לאדם להיפתח ולהפנות דברים לתוך אישיותו, להביא את עצמו, עם מה שיש לו ועם מה שאין בו- היא מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו.

בשביל שתיווצר אווירה כנה יש צורך להכיר את האדם עימו אתה בא במגע (יש צורך לבוא במגע- בהפריה הדדית ואמיתית), לבנות במרחב הלמידה אופני שיח המאפשרים וכוללים הקשבה, נתינת מקום לכל דעה ולכל לומד, פתיחות ונעימות. כל אלו מזמינים את התלמיד- כמו את המורה להשתתף בתהליך ה"ההטיה כלפי פנים" (=הפנמה- אבן שושן) של הלמידה בכיתה.
 

הדפסה

שיתוף