להתחבר

מאמר זה דן ברצון המאפיין רבים מבני הנוער בדורנו לקיים את התורה והמצוות מתוך התחברות פנימית- על משמעותו של רצון זה ועל הדרך לתת לו מענה.

להתחבר

הרב אלישע אבינר

"אני לא מתחבר" אמירה זו וכדוגמתה נשמעת לעיתים תכופות מפי בני נוער. היא מתייחסת להרגשה המלווה קיום מצוות אחדות או לימוד תורה. היא נאמרת מתוך כנות ולפעמים אפילו מתוך צער וכאב. יש שאינם מסתפקים בקביעה "אני לא מתחבר" אלא שואלים "כיצד להתחבר?". בינתיים אלו ואלו - האומרים והשואלים - מתקשים בקיום המצוות ובלימוד התורה. הם מחכים בסבלנות עד שיבואו ימים יותר טובים שבהם הם יתחברו לתורה ויקיימו אותה בנפש חפצה.

על סוגיה זו נשפכו נהרות דיו, אבל תרומה מיוחדת ומרתקת מצוייה במכתב של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (מלאו חמישים שנה לעליית נשמתו הטהורה לגנזי מרומים). המכתב משנת תש"ז נשלח אל הסופר אפריים צורף (צילום קטעים ממנה נתפרסמו בעלון "מגד ירחים" מ"בית הרב"). וזו לשונה (בתוספת הסבר):
"רעה חולה סובבת כמעט את כל בני דורנו, בייחוד הצעירים והרעננים (= בני הנוער!), שדווקא מתוך שאר רוח אשר להם, אינם מרוצים בעבודות פשוטות (= בקיום מצוות בדרך פשוטה) לקיים מצוות כמאמרם גם בעוד לא שרה עליהם הרוח. לבם ועינם אך (= רק) לזמן אשר ירגישו בעצמם התלקחות האש ושלהבת האהבה". כלומר, רבים בדורנו אינם מוכנים להסתפק בקיום פשוט של המצוות. הם מתנים את קיומן בהרגשת התלהבות, בהתחברות נפשית אליהן, ב"שלהבת אהבה". הם מואסים במצוות אם הם אינם מרגישים "התלקחות אש האהבה" כלפיהן.

"ובל ידעו ובל יבינו (= הם אינם מבינים) שכל יום אשר מתרחקים מקיומי המעשה של תורת אלוקים חיים וקודש מצוותיו הנוראות - אשר גם בעד כל המכסים ובעד כל הערפלים וגם בלי הרגש וגילוי כל-דהו, הם מצהירים (= זוהרים) כצאת השמש בגבורתה - יותר גחליהם מתעוממים וכבים". פירוש: הם טועים במאיסת קיום המצוות ללא "התחברות", מפני שהימנעותם מקיום המצוות מרחיקה אותם עוד יותר מ"התחברות" הנכספת, נפשם דועכת ואין זה מקדם אותם לקראת החזרת הרגשת ההתחברות ו"התלקחות שלהבת האהבה" למצוות. אם כן מהו הפתרון - לקיים מצוות בלי להרגיש ובלי להתחבר, הרי אין בכך כל תועלת?! משיב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל שהמצוות מרוממות את הנפש ומבעירות אותה גם במצב שאין "הרגש וגילוי כל-דהו". אין הרגשה, אין חוויה פנימית ואין התעלות רוחנית גלוייה, יש מסכים ויש ערפלים, למרות זאת המצוות זוהרות וחודרות למעמקי נפשו של האדם.

יסוד זה כבר לימדנו הראי"ה קוק בספרו "אורות" (עמ' קכג). לאחר שהרב מרחיב את הדיבור על גודל השפעתן של המצוות מכוח "סודות הטעמים של המצוות", הוא כותב שהשפעה זו איננה תלויה בהבנת טעמי המצוות או בהרגשה מיוחדת המלווה את קיומן: "כל מי שעושה את המצות כולן ומחזיק בתורה בלא רפיון, כוח החיים הגנוז ביסוד טעמי תורה עושה בו את שלו, אף על פי שאיננו מרגיש בעת העשייה והלימוד כל תוספת כוח גשמי או רוחני בקרבו"[1]. המצוות פועלות על האדם, מחממות את ליבו ומאירות את נשמתו, גם אם לעת עתה אין הוא חש מאומה. בעת מבחן יפרצו ויתגלו עוצמות מיוחדות שטמנו ואצרו המצוות בנפשו.
לכן, ממשיך הגרי"מ חרל"פ: "אם באמת קירבת אלוקים יחפצון, עליהם להתאושש לקיים (= את המצוות) גם בזמן שהרגש עמום עדיין אצלם. ובזה ורק בזה ידליקו את המנורה הטהורה ולהיבלע באורה המבהיק, אש שלהבתיה אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". כלומר, המחפש באמת את קירבת ה', את עומק ההרגשה ואת ה"התחברות" למצוות, נדרש לקיים אותן גם כאשר חסרה ההרגשה, על מנת להגיע להרגשה הנכספת.

בדומה לזה כותב הרב קוק (אורות עמ' ס) ביחס לקיום מצוות בשעה שאין אנו מוצאים בהן "ציורים רוחניים עליונים" ואין אנו חשים את גדלותן ואת עומקן. למרות שבמצב כזה, הופך קיום המצוות לעול כבד, "לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבול באהבה... ואם הסבל כבד יותר משכבר הימים, הלא כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול. הלוא זה כבר יצאנו מהחוג של עמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן. הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, יודעים איך לחיות ואיך לשאת במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים לשם מטרה גדולה, אף על פי שעודנה כמוסה סופה להגלות". דרכו של ילד לבקש הנאה מיידית מכל עשייה שלו, אבל אדם מבוגר מוכן להשקיע, היום לעשותן ומחר לקבל שכרן. היום בלא התחברות, מחר עם התחברות.

אמנם, אין להסתפק בזה. לא די בשכנוע של בני הנוער ש"יסבלו באהבה" למען המטרה הגדולה. עלינו לעמול במישור החינוכי כדי "לחבר" כבר עתה את בני הנוער אל המצוות. גם הרב קוק מזהיר שלא להסתפק בערך המוחלט של קיום המצוות, אסור לוותר על היעד של קיום המצות מתוך הזדהות והרגשה פנימית: "אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נישא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם יישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" שם עמ' סא).

הדפסה

שיתוף