האומץ לברך

עצות לאנשי חינוך, הדנות בעיקר ב"חינוך עצמי" ובפיתוח מנהיגות שצומחת מן האומץ של המחנך להיות טוב ולהכיר בכך.

אם הייתה לי הזדמנות לפגוש קבוצה של מחנכים רק פעם אחת, והייתי רוצה להגיד את הדברים שבעיניי הם החשובים ביותר, הדברים שעושים הבדל והם ה"מתנה" שלי לאותם אנשים כדי לתמוך בעבודת החינוך שלהם, אני חושב שאלה הדברים שהייתי אומר:

1. בחינוך, בעבודה עם בני אדם בכלל ועם ילדים בפרט, יותר משחשוב מה עושים ואיך עושים, חשוב מי עושה ומאיזה מקום הוא פועל כשהוא עושה את מה שהוא עושה. אי אפשר לעקוף את העניין האנושי. חינוך אינו עניין מכאני. אמנם המתודה חשובה, אבל ה"כלי" העיקרי בעבודת החינוך הוא האישיות. המוטיבציה, ההתכוונות, היושר הפנימי, האומץ להיות נוכח, כל אלה הם הדברים שעושים את החינוך.

2. מבחינה זו ה"הכשרה" החשובה ביותר היא חינוך עצמי – מה שהאדם עושה עם עצמו בהכרת עצמו, בהבנת מניעיו, בגילוי הכוחות המעצבים אותו, בעבודה על פחדיו, בשיחה עם הרגשותיו, במפגש עם מגבלותיו, בשכלול התקשורת שלו עם סביבתו – כל זה מעמיק את איכות המפגש שלו עם הילדים, וממילא גם את הברכה שיש במפגש זה.

3. ואולי הדבר העיקרי באותו חינוך עצמי, קשור בהכרה של האדם בטוב לבו. אני קורא לזה ה"אומץ להיות טוב", שהרי לא מדובר רק בהכרה תיאורטית, אלא בנכונות לפעול בעולם מתוך מקום זה. כולנו מוגבלים, לכולנו יש פחדים, הרגשות שליליות, וילדי נפש מבוהלים. בכולנו יש גם נטייה אינסטינקטיבית להסתיר את כל אלה מתוך ביקורת עצמית. אבל, הביקורת הזו אינה מועילה, היא מגדלת את החשד שמא רעים אנחנו מטבע ברייתנו. והחשד הזה נוטה לרמוס אותנו, לצמצם אותנו, ולהשחית את הברכה שביכולתנו לתת.

4. עם האמונה הזאת אנחנו גם מתחילים לייצר סביבנו את המרחב ההישרדותי שהוא מה ש"מגיע" לנו בתור "רעים" (ועוד יותר מכך, בתור "רעים" שמנסים להסתיר את זה שהם "רעים"). במקום הזה אנחנו צריכים להילחם על מקומנו, שהרי העולם באמת אינו רוצה בנו (בנו ה"רעים").

5. אם היו מותירים לי להגיד רק דבר אחד, המלצה אחת, לאנשי חינוך, זה מה שהייתי אומר להם: הפכו את המרחב החינוכי ממרחב הישרדותי למרחב יצירתי. אם השינוי הזה ייעשה, כל השאר כבר עתיד לצמוח מאליו. בתוך המרחב היצירתי יגלה המחנך את כוחו להיטיב, את רצונו להשתכלל, והמפגש עם הילדים, במקום שייעשה לתהליך התגוננותי המבקש "לעבור את היום בשלום", יהפוך לעניין פורה, מחדש ומרענן.

6. המרחב ההישרדותי הוא חלק בלתי נפרד מהחשד של האדם שהוא רע, כשם שהמרחב היצירתי הוא חלק בלתי נפרד מן האומץ להיות טוב. האומץ להיות טוב אומר שאמנם המחנך משפיע על הילד וייתכן שבמידה מסוימת מפריע לו, אבל היות שהוא טוב, אז גם הפרעתו טובה – היא הופכת מהפרעה להפריה – עניין שיש בו ברכה, לא קלקול.

7. אבל, כשאדם לא מספיק מכיר את עצמו כטוב, כי בסתר לבו הוא מבין שהשפעתו גם היא כנראה לא ממש טובה, ובצדק הילד מסרב לה. במקום הזה הוא לומד לאנוס. הוא מנסה לכפות את רצונו, שנוטה כעת לקבל אופי מכאני. הוא נעשה רודן, וחינוכו נעשה למאבק. מתוך חשדוֹ הוא מסתתר מאחורי "מתודה" ומאחורי כל מני "צריכים" מכאניים שאמורים לעשות את העבודה במקומו (כי הוא חש שהוא עצמו אינו שווה מספיק כדי שאישיותו תהיה זו שמחנכת ומשפיעה לטוב).

8. אבל זה לא יעזור. חינוך הוא התייצבות, ובסופו של דבר מה שיגיע אל הילד וישפיע עליו באופן העמוק ביותר הוא דווקא הדברים הללו שהמחנך מנסה להסתיר. אני לא אומר את זה כעוד ביקורת על המחנך ועל מנגנוני ההגנה שלו. אני אומר את זה כהזמנה להוריד לחץ, למתן את עומס הביקורת העצמית, ולהסכים להתגלות. להפוך את החינוך למרחב יצירתי זה להסכים להאיר, ומתוך כך להפוך כל יום לחג של התגלות.

9. מבחינה זו מנהיגות היא חדווה. לא איזו מטלה, עומס או חובה, ובטח גם לא משמעת רודנית המבקשת לכפוף את הילדים לשררה. מנהיגות היא תהליך התגלות. המקום שבו המחנך מסכים להיות בעוצמתו בלי צורך לרמוס ולנצל ילדים, וממילא גם המקום שבו הילדים לומדים לגלות ולבטא את עוצמתם. במהות העניין מנהיגות צומחת מן האומץ להיות טוב, והתעמקות המנהיגות היא גם הגילוי של המחנך בכוחו לברך. מברך אתכם שתגלו את הכוח שלכם לשמוח. 

** דני לסרי, סופר ומחנך, הוגה במסורת הפילוסופיה הדיאלוגית

הדפסה

שיתוף