למלא את החלל

מחשבות על תפקידנו כהורים וכמורים ללמד את התלמידים כיצד למלא את הזמן הפנוי שלהם בעיסוקים ובתחביבים שיתנו סיפוק ותחושה של זמן משמעותי.

המורה מירי הייתה המורה האהובה עלי.

פגשתי בה לראשונה במרפסת של עדי חברתי. שעות שבהן היינו מתחרות בקולן של הציפורים המחפשות מקום לשהות בו ברדת החשיכה. ואנחנו עם המורה מירי.

רק אנחנו.

המורה מירי היא מורה סודית שלי ושל עדי, היה לנו איתה שיעור פרטי מידי יום.

היה לנו לוח, גירים והיינו משחקות. פעם עדי המורה ופעם אני.

שקענו במשחק הזה שעות על שעות, נדמה שרק הרוח שהובילה צלצול מואזין בשקיעה הזכירה שהמשחק הסתיים- זמן לחזור הביתה.

מה היה בה במורה הזו? מה היה בו בזמן הזה?

קסם של אחר הצהריים.. נזכרתי בו לאחרונה כשלמדתי עם תלמידותי את המדרש על ריש לקיש ורבי יוחנן. ניסיתי להבין איתן מהו אותו כח שראה רבי יוחנן בריש לקיש כשאמר לו "חילך לאורייתא"?

איזה כוחות נדרשים באנשים החיים חיים של תורה? דיברנו על כח הרצון.

כח לרצות. כח להביא את הרצון לידי קיום, לתת לו חיים ממשיים.

שאלנו איפה אנחנו נדרשות לגייס כוחות להגשמת רצונות ובין השאר עלה אחר הצהריים שלנו שנשלט על ידי הפלאפון או המחשב ושואב אותנו מרצונותינו.

הבנות דיברו על הקושי הגדול להיפרד מהפלאפון. רק עוד קצת וואטסאפ, עוד ציוץ, תמונה קטנה באינסטוש, מהפלאפון למחשב וממנו לטלויזיה. אני קשובה לטענות ובעיקר ללב שבאמת רוצה אחרת אבל .. לא יודע איך. ושומעת כמיהה לזמן אחר ושומעת ייאוש..

הופתעתי לשמוע מתלמידות אחרות ששבת עבורן זה יום לא פשוט. אין להן מה לעשות.. מ-ש-ע-מ-ם!

שבת ושבועות ביחד?? זה הסיוט שלהן. ביומיום הפלאפון ממלא את הזמן. כשחוזרות הביתה מהאולפנא יש 1000 וואטסאפים שלא נקראו. אין להן מה לעשות עם עצמן במשך יומיים וקצת.

ותוך כדי שיחה עם הכיתה עלתה ההבנה שאין להרבה מהתלמידות אלטרנטיבה. הן באמת לא יודעות מה לעשות עם עצמן.

גם אנחנו כמבוגרים מתמודדים עם הזמן שהפלאפון זולל לנו. אנחנו רוצים להיות עם הילדים ומוצאים את עצמינו בוואטסאפ, 'חייבים' להגיב לעוד דיון בכיתה, בשבט של הילד, בצוות בי"ס, במשפחה.

גלגלתי את זה שוב- אלי כאמא ועשיתי ניסוי על עצמי. מילאתי לי כמה אחרי צהריים עם הילדים בתכנון מראש מה אני עושה איתם ושמתי לב ש..לא הגעתי לפלאפון. בערב חיכו לי אחר כבוד 87 הודעות בווטסאפ שהקדשתי להן בשמחה זמן בערב. וכך גם ביום למחרת ובזה שאחריו. ורגש של שמחת הרצון מילא את הלב.

אז התקדמנו שלב. יש פתרון קטן.

תכנון של זמן אחר הצהריים בדברים שכיף לנו לעשות.. באיזון בין הרצונות השונים, אבל..

לא לכולם יש את המורה מירי שממלאה להם אחרי צהריים שלמים, לא כולם בתנועת נוער, או חוגים.. הרבה מהם חוזרים הביתה, ובאמת לא יודעים איך להעביר את הזמן באופן מיטבי.

ספרים? הרבה מהם לא קוראים. ליצור? איך? מה? לנגן? הלוואי..

הבנתי שלא פחות מהלמידה בבית הספר חשוב לי ללמד אותם למלא את הזמן שלהם בתחביבים- שיתנו סיפוק ותחושה של זמן משמעותי.

הצעתי להן רעיונות מגוונים, חשבנו מה ניתן ללמוד לבד ומה בעזרת סרטוני הדרכה ביוטיוב ["אבל המורה זה גם מחשב", "נכון. אבל אחרי שלומדים.. מסתדרים בלעדיו.."]

מזמינה להצטרף אלי לאתגר, להציע כאן: איך מלמדים תחביבים ופנאי?

ואולי פשוט רעיונות לבילויים מצמיחים לאחר צהריים

שאחריו הלב מתרחב והשעון קורץ בעייפות של עוד אחר צהריים נעים וממלא.

החופש הגדול העומד בפתחנו מעצים את האתגר וקורא לנו ליצירתיות ברוכה.

תגובה

הדפסה

שיתוף