משלוח מנות

משלוח המנות ההדדי בפורים קשור לסיפור העומק האנושי במגילה. הנתינה יכולה לגאול את האדם ואת החברה מהגלות ומהבדידות.

כשעצרתי את נעם ברחוב, הוא הביט בי מופתע, מה רוצה אדם בגילי מילד בן 10, גם אם הוא בן של חברים שלו. "נעם" שאלתי, "מה אתה הכי אוהב בפורים". הוא הוריד את הילקוט הכבד מעל גבו, וענה בלא להשתהות "להתחפש", חשב קצת ואז הוסיף "וגם אני הכי אוהב לעשות בלאגן ושטויות בבית ספר". "ומה עוד?" ניסיתי לחלץ ממנו עוד קצת, "נפצים, ופיקות, ואת המן במגילה". ענה, העמיס את ילקוטו על כתף ימין והמשיך בדרכו.

כמעט כל ילד, וגם מבוגר שנשאל אותו על פורים יענה תשובה דומה לזו של נעם. הוא ודאי יתאר את התחפושות ואת התהלוכות, ואם הוא גדל בבית בו הולכים לבית הכנסת סביר שיציין את קריאת המגילה, הרעשנים, הנפצים והפיקות. צביונו של חג הפורים מתמקד לרוב בצדדי השמחה וההמולה שהוא מספק.

שמחת הפורים מובנת, יום של שמחה הוא תמיד טוב, ושמחה גלויה היא מצרך נדיר במחוזותינו. השמחה נובעת מביטול גזירת השמדת העם היהודי, וגם כי סוף כל סוף יהודי צריך לשמוח לעיתים.

אבל לפורים ולמגילה יש פן נוסף שאינו מודגש תמיד, פן "משלוח המנות". משלוח המנות היא מצווה ייחודית לפורים, גם בחגים אחרים מצווה לשמוח (סוכות) גם בחגים אחרים נותנים מתנות לעניים (קמחא דפסחא), אבל רק בפורים יש חיוב ללכת לשכן או למכר, לדפוק על הדלת, להתבונן בפניו ולתת לו שתי מנות של אוכל במתנה. פעמים רבות מדובר בתבשיל ביתי, במאפה ייחודי, במתנה תשתיתית שהיא מעבר למרחב המילולי. האנתרופולוג מרסל מוס כתב שסגולת המתנה היא יכולתה "לערב ולטשטש את הגבולות שבין בני אדם... באמצעות התנועה המוחשית של סחורות כמתנות לזולת".[1] מהיכן נובע החיוב הזה של משלוח המנות? ומה עניינו בפורים?

כאשר המגילה מתארת לנו את מרדכי היהודי היא מתארת את כל שושלת הוריו ומשפחתו שמוצאה בהרי בנימין, שושלת שנקטעה בגלות יכניה. מרדכי גולה, וחי בגלות. גלות היא מציאות חייו של מהגר בעל כורחו, מציאות בה נפרמו אין סוף חוטים ונימים שקשרו בינו לבין עמו, משפחתו, אדמתו והרגלי חייו. האדם בגלות חי במנותק מתשתית חייו, מן הקשר וההקשר למקום מגוריו. בתוך הגלות הזו צומחת אסתר, גולה בתוך גולים, יתומה מהוריה, נטולת הקשר שנלקחת ממרדכי שניסה לתת לה בית, לגלות כפולה- בארמון המלך. בתחילה מרדכי עוד מנסה להלך בחצר המלך ולהבין מה קורה עימה, אך לאט לאט הקשר מתרחק. בודדה, ללא יכולת לתקשר עם האדם היחיד שלקחה לו לבת, ערירית בין משרתים וסריסים, כלואה בכלוב זהב מסוכן. מנותקת גם מקהילת היהודים בארצה. איננו שומעים גם דבר על יחסם של יהודי פרס לאסתר, האם הם שמרו על קשר עימה? האם הם ניסו, או שוויתרו עליה. מה חשבו יהודי שושן על היתומה שנלקחה לארמון? מה דיברו על אסתר בארוחות השבת ברחבי פרס ומדי?

כאשר נגזרת הגזירה על כל עמה אסתר המנותקת מהם אינה יודעת זאת כלל. גם כשמרדכי לובש בגדי שק ויושבת בשער המלך היא שומעת על זה מאוחר ושולחת את הסריס (התך) לברר מה קרה. מרדכי דורש ממנה לחזור ולהתחבר להקשר שלה, למשפחה שלה, לצאת מגלותה "אם החרש תחרישי בעת הזאת את ובית אביך תאבדו". אך אסתר אינה יכולה לשוב אם לא יאירו אליה פנים, היא לא תוכל להיות חלק מן העם, אם בסעודות השבת יתנכרו אליה. היא מבקשת "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי". היא יכולה ללכת אל בית המלך רק מתוך בטחון שיש לה עם מי ללכת, שאינה צועדת לבד. היא משיבה תשובה ניצחת ל"עם המפורד בין כל העמים" של המן, ומשיבה את היחד הקהילתי. היא מחדשת את הערבות של הקהילה לפרט הבודד והערירי, ואת ערבותו של היחיד, עד כדי סיכון נפשו, לשאר חברי הקהילה.

פורים הוא חג בו אנו משיבים את הארת הקשר בינינו לבין הזולת. ימי הפורים "נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל 1. דּוֹר וָדוֹר 2. מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה 3. מְדִינָה וּמְדִינָה 4. וְעִיר וָעִיר". זיכרון ימי הפורים נעשה בתוך ההקשר, בתוך המשפחה בתוך המדינה בתוך העיר. וגם מצוות היום מיועדות לקשור אותנו לשכנינו וחברינו "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". משלוח המנות מחייב אותנו לדפוק בדלת של שכננו להתבונן בפניו ולתת לו מתנה משלנו, לערבב רוח ברוח, אוכל באוכל, אכפתיות באכפתיות. כפי שכותב ר' צדוק הכהן מלובלין שמשלוח המנות "מביא חיבור והתאחדות של אהבה ואחוה בין איש לרעהו"(מחשבות חרוץ יד) . חידוש הקשר עם הזולת הוא המפתח ליציאה מן הגלות, מאבדן ההקשר, ומהניכור. "הפיזור זה תוקף הגלות" כותב השפת אמת (פורים תרס"א) ו"תיקנו משלוח המנות להיות אגודה אחת... וצריך לקבל כל אחד מחבירו". כל אחד ואחת צריך וצריכה לתת לזולת וגם לדעת לקבל ממנו את האהבה שהוא נותן. בדומה לאופן בו מרדכי הכניס את אסתר היתומה לתוך ביתו, ובדומה לאופן שבו אסתר המלכה "הוחזרה" בידי מרדכי אל קהילתה והקשרה, ואף ביקשה להיות מוחזרת (באמצעות הצום המשותף) מן הגלות בארמון פרס ללב הקונסנזוס היהודי בשושן, על אף היותה נשואה למלך זר.

פעמים רבות ההתמקדות היא בתחפושות הפורים, בהמולה, בתהלוכות ובמסיבות. בין תהלוכה לשמחה טוב לזכור שישנו בפורים גם פן של משלוח המנות, של הארת הפנים, הנתינה לזולת והקבלה ממנו בחזרה. בכל כיתה יש ילד או ילדה המצויים בגלות, נטולי חברים והקשר; הילדה שמזמינה את כל ילדי הכיתה ליום ההולדת וממתינה בבית, דרוכה ליד הדלת, ואף אחד לא מגיע. או את הילד השונה שמלגלגים עליו, או על זרותו.  בכל חבורה או קבוצה יש גולי עצבות, בדידות או משבר; כולנו לפעמים גולים בתוך עצמנו מעצב, כאב או חשש.

טוב בעיני לנסות שחלק מעבודת הפורים שלנו תהיה להאיר פנינו, לתת מנות לשכנינו, לחברינו, לתת להם בחיבתנו את מקומם, את הקשרם. ולא רק לרעינו אלא אף לרעים הרחוקים קצת יותר. לפעמים דווקא יתומה נשכחת שנלקחת להרמון אכזרי ואטום עשויה להציל את כולנו, וגם אם היא לא תציל אותנו מגזירה איומה, היא תוכל לחדש בתוכנו קצת רכות וחמלה, להעניק לנו אמון ובטחון שאנו חיים בקהילה שדואגת גם לגולים בתוכה, לעריריים, לבודדים, לעצובי הלב.

תגובה

הדפסה

שיתוף