תורת חיים

על משמעות היותה של התורה 'תורת חיים' ועל הדרך לפתח ולהעמיק את הקשר הטבעי אליה

שאלה: שמעתי יותר פעם אחת שהתורה היא תורת חיים, כלומר היא מתחברת אל החיים ומשתלבת בהם. זהו רעיון נפלא, אני מאוד מזדהה איתו. הוא תרם להעמקת הקשר שלי לתורה ולמצוות. אבל, יש הלכות אחדות, שאינן מסתדרות עם החיים שלי. אולי אצל אחרים זה שונה, אבל אצלי הן מתנגשות עם החיים ואני לא מתחבר אליהן. מה לעשות? שמעתי פעם שהתורה נועדה לשרת את החיים, ולא להיפך. האם זה נכון?

תשובה: תורתנו היא תורת חיים. היא תורת חיים לא רק מפני שאנו מצווים לחיות חיי תורה ולא רק מפני שתוכנם המרכזי של חיינו הוא התורה, אלא מפני שאנו מאמינים שיש לתורה זיקה עמוקה לחיים. היא אינה מנותקת מהם אלא משתלבת בהם ברמה הבסיסית ביותר.

שני פנים לתורה. הפן האחד הוא שמימי. התורה היא נשגבה ועליונה, מרחפת מעל האדם, שורשה בשמי השמים, היא "גזירת מלך" כלשונו של המהר"ל. אך קיים גם פן שני. התורה נפגשת עם האדם, עם הוויתו האנושית, עם הרגשותיו וכמיהותיו. היא מתחברת עם האדם. לכן, גדולי ישראל לא נמנעו ממתן טעמים פשוטים ו"אנושיים" למצוות. הם ידעו שמצוות התורה מלאי סודות כמוסים שאין האדם מסוגל לחשוף, אבל הם רצו להדגיש שהתורה מתחברת עם החיים, היא מסייעת לעיצוב נפש בריאה ולבנין חברה תקינה, ואפילו דואגת לשמירת בריאות הגוף. רבים התפלאו על טעמי המצוות לרמב"ם הכוללים נימוקים ריאליים ואנושיים. לדוגמה, כתב הרמב"ם (ב"מורה נבוכים") שהחֵלֶב נאסר באכילה מפני שהוא מזיק לבריאות. האם זהו כל טעם האיסור?! ודאי שלא. אבל הרמב"ם רצה להדגיש שהתורה היא תורת חיים, משתלבת אפילו עם חיי הגוף של האדם, על אחת כמה וכמה עם חייו הנפשיים, השכליים והרגשיים.

רעיון זה איננו רק אמירה עקרונית יפה. הראי"ה קוק זצ"ל סובר שהוא חובה. כלומר, האדם נדרש להרגיש שהתורה היא תורת חיים ולחוות את הקשר הטבעי של התורה עם החיים. הרב משתמש במונחים: מוסר טבעי או "דרך ארץ". וזו לשונו: "המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה" (אורות התורה, יב ב). הרב מדגיש שצורך זה מתייחס לא רק לכלל התורה אלא ל"כל דבר של תורה" (שם, שם, ג). כמובן, קיימות רמות נוספות של קיום התורה, חלקן נשגבות ונפלאות, המבטאות את העיקרון שהמצוות הן "גזירות מלך" המתנשאות מעל הארץ, אבל מדגיש הרב שיש לבסס אותן על אדני הארץ.

לאחר שגלינו מארצנו ושהינו בנכר, נעלמה הרגשה זו מאיתנו. כל מצבנו בגלות היה בלתי נורמלי, ולכן התגלו קשיים בהרגשת הקשר הטבעי שלנו עם התורה. למרות זאת, התעקשנו לשמור על מצוות התורה מתוך הקפדה יתירה והסתגלנו לחיות אותן גם בהעדר קשר טבעי. "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל. השכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע" (אורות עמ' עז). עתה, ששבנו לארץ ישראל מסוגלים אנו לחזור אל "הקדושה שבטבע", אל תורת חיים ומתעוררת דרישה בכיוון זה. הדים לדרישה זו הם האמירות על הרצון להתחבר לתורה ולהרגיש את מצוותיה. מה נאה ומה יאה.

כיצד מעוררים את הקשר הטבעי לתורה וכיצד מפתחים אותו? הראי"ה קוק זצ"ל (אוה"ת שם) מציע מספר מסלולים. ביחס למצוות שהן "שכליות" צריך להעמיק בטעמיהן עד שיתיישבו על השכל והלב, ויתאימו עם חוש הצדק והמצפון, עם "נטיית הלב... ההכרה הפנימית של האדם וחושו הרוחני". ביחס למצוות שהן למעלה מהשכל ונטיית הלב, בנוי הקשר על העיקרון של התלות ההדדית שבין חלקיה השונים של תורה (בנוסח חז"ל: "מצוה גוררת מצוה"). הרגשת הקשר הטבעי לחלק מהתורה צריכה להתפשט על החלק האחר של התורה מתוך הבנת הזיקה ההדדית בין כל חלקי התורה. אם חלק ממנה הוא תורת חיים וחשים אנו בכך, עלינו להרחיב את ההרגשה הזו על כולה בגלל שהתורה היא מכלול חיוני אחד. מסלול נוסף: התורה היא המורשת הרוחנית והתרבותית של עם ישראל לדורותיו. כל בן נאמן לאומתו ראוי לו להרגיש קשר עמוק למורשתה הרוחנית של אומתו. הרב מזכיר מסלולים נוספים לפיתוחה של רמת הקשר הבסיסית.

מסלולים אלו הם דוגמאות. הכיוון הוא ברור: צריך לפתח את ההרגשה של תורת חיים. הרגשה זו איננה עובדה קיימת באדם. היא ניתנת לפיתוח ולהרחבה, להעמקה ולהפנמה.

ומה קורה כאשר הרגשה זו חסרה? האם היא תנאי לקיום התורה? לא! חס וחלילה! יש רמות שונות של קיום התורה. אם אי אפשר לבסס את התורה על הרגשת הקשר הטבעי, חייבים אנו בקיומה כ"גזירת מלך", אשר שורשה בשמים. משך קרוב לאלפיים שנה, חיינו קדושה המנוגדת לטבע. זו היתה בחינה של "הוראת שעה" (אוה"ת, שם), כיון שאנו שואפים לבסס את הקדושה שבטבע. אבל לעולם לא עלה על דעתם של ישראל לזנוח את התורה.
לכן, תשתדל להעמיק את הזיקה הטבעית אל התורה ברוח "תורת חיים", אבל הבן היטיב שהתורה כוללת רמות שונות, היא באה ממקורות רוחניים רבים, חלקם טבעיים וחלקם על-טבעיים, חלקם מורגשים וחלקם בלתי מורגשים, חלקם פשוטים וחלקם עילאיים - כולם מחייבים אותנו לקיימה בהקפדה גדולה, על כלליה ודקדוקיה.

הדפסה

שיתוף