מחשבות על הפנמה

מחשבות על למידה מכוונת הפנמה- מהי התפילה והבקשה שלנו בלימוד כזה ומה אנו מייחלים שיתחולל בלימוד?

מחשבות על הפנמה

מה הייתי רוצה שיקרה במרחב הלמידה? מרחב הלמידה זה כבר ביטוי חשוב. שיהיה מרחב. שיהיה מעגל, בו כולם יושבים פנים אל פנים ויש מקום שתנשוב בו הרוח, שבכיתות היום לפעמים כל כך צפוף, והאוויר לא תמיד זז, וכולם שורות שורות ועיניהם למורה, שעומד מעל.

מחשבה ראשונה
הייתי רוצה שתלמידים ירגישו שהלימוד משמעותי לחייהם, מדבר עימם, נוגע בהם, משוחח עם חייהם. שה"חומר" הנלמד יפגש עם שדות נוספים בחייהם ויווצר דיון בין החומר הנלמד לבין שדות אלו בחייהם. שהחומר הנלמד, יעשיר שדות אלו, יערער עליהם, יפתח אותם למרחבים אחרים. וגם שהחומר יקבל קצת איכויות של רוח, שיהיה אפשר להמריא איתו למרחבים חדשים, לראות את מה שבתוך ומעבר למילים, ושיהיה חומר במובן המוחשי- שיהיה אפשר לחוש אותו, למשש, לגעת במה שיש בו...

מחשבה שניה:
הייתי רוצה שהמורה והתלמידים יתבוננו ביחד בתורה ואולי גם במציאות, וינסו להבין מה ה' אומר להם? איך הוא מתגלה להם מתוך הכתוב? מה הוא מבקש מהם? שתיווצר בכיתה מציאות של בקשה, של חיפוש כן, של סקרנות, ואז אולי פתאום גם הופעה פתאומית של ה"מֵעֵבֵר"- מתוך התורה, מתוך המציאות העכשווית, מתוכנו, מתוך האינטראקציה בין הדברים.
הייתי רוצה שיתבוננו ויתבוננו ופתאום יתגלה משהו חדש. כמו תמונות תלת מימדיות שמתבוננים בהן זמן רב עד שפתאום מופיעה הצורה. והצורה תכיל את המתבונן, חומר הלימוד, המחשבות.

מחשבה שלישית:
הייתי רוצה שהתלמידים יעצבו את הזהות שלהם מתוך שיחה עם הטקסט, שהלימוד יערער על מחשבותיהם הקודמות, ויאתגר אותם לחשוב מחדש, יצור זהות מעמיקה יותר, עשירה יותר, טובה יותר. וגם שהלימוד יהדהד להם משהו מאד פנימי בתוכם. שיתן מילים לדברים שהם לא ידעו שאפשר להביע, שיתן את התחושה המופלאה, שמישהו, אולי בדורות קדומים מאד, חווה חוויה קיומית דומה לשלי, והנה אנחנו נפגשים, והמפגש הזה מרחיב ומחזק.

מחשבה רביעית:
הייתי רוצה שהתלמיד לא ישאר מחוץ ללימוד, שהלימוד יעורר אותו וידרוש ממנו להיכנס פנימה, לרדת מן הברזלים ולהיכנס לתוך הדיון, לנקוט עמדה, להגן עליה.

מחשבה חמישית
הייתי רוצה שתיווצר בכיתה מציאות של התרחשות רוחנית, של התרחשות בכלל, של מפגש. שיהיה מקום לרוח. שהשכינה תשרה, שיתנו לה להיכנס פנימה. שירצו בהשראתה, ויהיו מוכנים לפנות לה מקום, שכל אחד יהיה מוכן לצמצם קצת מנוכחותו להכיר בשני, לשמוע אותו, להקשיב לו לגמרי, שיהיה מפגש אמיתי של אני- אתה, ומתוך שכל אחד יצמצם מעט מעצמו כלפי השני, יוכל להתגלות ה'שלישי שביניהם', השכינה שביניהם.

מחשבה שישית
הייתי רוצה שתתהווה בכיתה שפה של רוח, של ערכים, של השראה. שיהיו כלים לדברים הללו. שהמורה ידע איך לעשות זאת, שהתלמידים יבינו, שירצו. ובשביל שתנשוב הרוח צריך לעשות צהר לתיבה, לפתוח חלון, להסתכל, לראות גם מסביב את מה שמעבר, להיות מוכנים להרחיב את הגבולות, וגם- לעצום עיניים, להתכנס ולהקשיב למה שנושב בתוך הנפש פנימה ולהיות צינור להוליך את הרוח הזו העוברת בתוכנו.

מחשבה שביעית
הייתי רוצה שתהיה כנות עמוקה בלימוד. שתלמיד יוכל להביא את מחשבותיו ועולמו כמו שהוא, עם חסרונותיו ועם יתרונותיו, שתהיה הקשבה לדברי אחרים. שתהיה הקשבה לחומר הנלמד. שתהיה עדינות כלפי הזולת, האנושי והטקסטואלי. העדינות תפסה אותי. מילה חדשה במרחב... וכל כך מדוייקת ומכוונת, מול הדיבור הרגיל על החומר שצריך "להשתלט" עליו, וצריך להספיק, איזו איטיות ונחת השתהות מול מירוץ הספק והישגיות.
ועוד על הכנות. כמה קשה לאפשר באמת מקום לא שיפוטי, מוכן לשמוע, מנסה להבין, מרחב שממעט באיסורים על מילים ומחשבות שאפשר בו לכעוס, לא להבין, לא להסכים, לא לרצות, להתנגד, להשתעמם, להתריס ולצעוק, וכשיש מקום אמיתי גם לרגשות קשים, יכול להינתן פתח לכאב ולצער המונחים בתשתיתם, ומהם תוכל לצמוח המחילה, הריפוי, הקירבה.

מחשבה שמינית
הייתי רוצה שהלימוד ירחיב את אופקי התלמיד, שהוא יצא מסוחרר מהמרחבים שנגלו לו פתאום, מהידע, מהגילוי, מהמחשבות החדשות. שהוא יתחיל לחשוב שוב, בעצמו... וזו חוויה כל כך שמחה. חדוות הגילוי, שזו מתנה גדולה כשמשהו אמיתי קורה לנו, שזה מרגש, ורוצים לדבר על זה, לספר...
ונראה לי גם שכשמשהו נוגע עמוק בפנים, מתחיל מין תהליך פנימי במעגלים- מעגלים, כמו אדוות במים, ומכאן יכולה לנבוע עוצמה של יצירה, של ביטוי והבעה, שאותו דבר פנימי שיתחולל יחפש לו הרבה פעמים גם את נתיב הגילוי, יתן את רושמו בעולם, בחיבורים של גוף ונפש, מילים וקול, צורה וצבע, תנועה ואור.

ועוד חשבתי על האינסופיות שבתורה, שהיא מגלה עומק לפנים מעומק, במשחק של גילוי וכיסוי והפוך בה והפוך בה, ולשוב עוד אל מילותיה, להקשיב, וכולא בה. וכל מפגש הוא חד פעמי ואפשר לשוב ולהיפגש עד לאין קץ.

והאמונה העמוקה בכל אדם, בכל תלמיד, שכל אחד הוא חלק אלוק ממעל, ויש בו ובנשמתו איזה גילוי מיוחד ובלתי חוזר, והוא מביא איתו ללימוד איזה דבר ייחודי שאני רוצה באמת לשמוע ולקבל ממנו, איזו מתנה שרק הוא יכול לתת, ולכן ההקשבה העמוקה, ולכן המקום האמיתי ובאמת כולם מקבלים זה מזה, וכולם לומדים יחד...

והאהבה. שתהיה אהבה לתורה ולמי שנתן לנו אותה ואיך היא מתגלה בעוצמתה מתוך הלימוד בחבורה, שבחביבותא תליא מילתא ובאהבה ושלום ששורים בחבורה יש כלי אמיתי לקבלת תורה

הדפסה

שיתוף