הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהבעולם של טשטוש זהויות, תפקידנו כמחנכים הוא לחנך לערכים בהם אנחנו מאמינים ולאורם אנו חיים, ולא רק להציף לבטים ושיקולים.
לא מזמן פגשתי חבר וותיק המשמש ככתב באחד העיתונים הידועים. אמרתי לו שכל שבוע אני קורא בהתמדה את דבריו, והם נותנים לי רעיונות לשיעורי חינוך רבים, הבעיה המרכזית היא – שאני לא מחנך.
החבר הסמיק קלות וענה לי שבכל פעם שהוא כותב הוא מתלבט הרבה.
"על מה?" העזתי לשאול.
החבר ענה "האם אני מחנך" או במילים אחרות "על כמות ההכוונה".
בכל פעם שהוא כותב הוא מתלבט עד כמה הוא צריך להגיד לאומה מה לעשות או לחשוב בהתאם למה שהוא חושב שנכון לעשות.
הדברים שלו האירו בפני כי זו אחת הנקודות שגם אני מתלבט בהם רבות. האם עלי להנכיח בכיתה (גם בתור מורה מקצועי) את דעותיי? האם עליי לשכנע שדעותיי הן הצודקות, או שעליי רק להעלות את הלבטים והשיקולים (בהנחה שיש מספיק זמן) ולתת לצאן מרעיתי לדון ואולי לבחור או במקרים מסויימים להישאר בלבטים?
מצד אחד אנו מחנכים לבחירה, לבירור אישי ועוד, מצד שני התלמידים מוצפים היום בכל כך הרבה רעיונות ומחשבות שלא יזיק אם גם אנחנו נעלה בפניהם את המחשבות שלנו בצורה נוקבת כדי לשמור על איזון כל שהוא ועדיין חופש הבחירה לא יינזק.
הצפתי את מוחי על כך לא פעם. וגם כמה מקרים עזרו לי להחליט. לפני כמה שנים הייתי שותף בחבורת לומדים שהדגישו בפניי עד כמה הבית חשוב בעיני התלמיד ועד כמה אנו המורים אמורים להימנע מחיכוך. הדברים היו בעיקר בתחום של לימודי הלכה. זאת אומרת – אל תאמר מה לעשות אלא תציג מה האפשרויות (ויש לא מעט). כנאמר "ירצו יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו"
הדברים היו משמעותיים עבורי כי גם אני חוויתי אותם על בשרי, כשבצעירותי שיניתי בבית הורי חצי מטבח והנהגות הלכתיות, בהתאם למה שלמדתי בישיבה התיכונית (וזכות הורי שיבלח"ט, תעמוד להם שקבלו את העניין בהבנה) ולאחר כמה שנים גיליתי שמנהגי אבותיי מיוסדים על יסודות איתנים וחזקים, יותר ממה שחשבתי והיום אני מחזיר עטרה ליושנה, ומבין שגם בתחום מוחלט כמו ההלכה יש גוונים רבים.
המקרה השני, הפוך במסקנתו לקודם, היה דווקא בסיור לימודי בחו"ל בבתי ספר יהודים, שם בגלות הרחוקה, התחדד לי כמה חשוב לדבר באופן ישיר על "זהות". לדוגמא :בבית הספר יש דמויות היסטוריות והגותיות ורבניות במסדרונות, יש שעון שמראה תמיד מה השעה בארץ , הסוגיות שנלמדות בתושב"ע הם עוגן לדיון ולבטים על היחס לגויים ולא על מציאת אבידה ושור שנגח. ועוד סממנים רבים בשיעורים ובנוף הבית ספרי. האמירה שאנו יהודים הייתה נוכחת שם אפילו בשיעורי מחשבים וטכנולוגיה, בחשיבה על פתרונות הלכתיים למציאות טכנולוגית משתנה.
"אין לנו ברירה" אמר אחד המנהלים אנו "המכינה או ישיבת ההסדר שלהם" – ההורים משלמים כדי שנשמור על הילדים מהתבוללות ונחזק את הרגש היהודי ציוני שלהם. הבנתי מכך שעליי להיות חד במסרים ובחינוך שבהוראה שלי.
זהות יהודית, ישראלית, ציונית.
להציב את העוגן בתוך ים הרגש, התרבות וטשטוש הזהות.
בנושא הזה התחדד לי שבתוכנית הלימודים הרגילה בארץ, ממעטים לדבר על הזהות היהודית או הישראלית. הדבר מיועד לשיעור לאזרחות, קצת היסטוריה, ואולי מחשבת. נכון שאנו מתעסקים לרוב בטקסטים יהודיים אבל השאלה מה אנו מלמדים מתוכם שאמור לחדד לתלמידים, בעולם של טשטוש הזהות – מי הם? האם אנו הולכים למסרים האוניברסליים או למסרים היהודים שלנו? והשאלה היותר גדולה היא מה הם המסרים היהודים שלנו ועד כמה הם עצמם מושפעים מהתרבות שסביבנו? (מה מלמדים בדיני אישה סוטה ולא תחונם? כמה נותנים משקל לכבוד האדם, והכלת האחר וכמה לאמירות של ערכים תורניים קלאסים)
לפני סיכום ותשובה לשאלת הפתיחה, אני רוצה להעלות ויכוח ישן שהיה לנו בלימודי "לב לדעת", סביב השאלה עד כמה על המורה להביא את האג'נדה שלו לשיעור. האם "לב לדעת" הוא מקום שאמור לתת לתלמיד לחשוב לבד? להעלות דעות משל עצמו, ותפקיד המנחה לאסוף את הנאמר? או שעל המנחה לכוון יותר? האם להעלות דווקא את השאלה שמעניינת את התלמיד או אותנו כמחנכים? האם לתת משקל או חיזוקים לדעות שיותר קרובות לעולם דתי?
התשובה שלי אני חושב די ברורה, והיא שאין תשובה ברורה אבל שלא נשכח להציב מידי פעם את העוגן הזהותי שלנו בתוך ים הרגש, התרבות וטישטוש הזהות. זהות בכל הספקטרום – היהודי, הישראלי, הציוני, המשפחתי, הדתי והמגדרי.
והכול לפי הזמן המקום והשכל.
זהות יהודית, ישראלית, ציונית.
להציב את העוגן בתוך ים הרגש, התרבות וטשטוש הזהות.
הדפסה
שיתוף