על סמארטפונים ומרחבי זמן שונים

מהו זמן ילדי? ומה השפעת הפלאפונים על המרחב שלנו בכלל ומרחב הלמידה?

ימי בנימינה
מילים: אהוד מנור

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים

שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים 
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם - 
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם? 


אני רוצה לחזור 
אל הימים הכי יפים שלי 
הימים היחפים של בנימינה - 
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט, 
השמש לא מיהר 
אנשים אמרו שלום, 
חבר היה חבר. 

"היורה ירד מחר הבט בלבנה" 
"איך היה יבול הענבים השנה?" 
"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה", 
"ובלילה תתכסו כי תהיה צינה." 

אני רוצה לחזור... 

ועכשיו אם יום או ליל, אם רע לי ואם טוב 
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב. 
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא 
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא. 

אני רוצה לחזור... 

מה קרה לילד שנרדם בחול החם 
שיום אחד, לפתע, קם ונעלם? 

את השיר הזה הכרתי בנערותי, וכבר אז הוא הקסים אותי, וחשבתי אותו רלוונטי לחיי. אותם חיים של הילדות המוקדמת בהם הזמן קיבל מימד אחר.  'זמן ילדי', כזה שלא נספר בדקות ושעות, שלא נמדד בהספקים. זמן שלא נרשם ביומנים. לוּ היה נרשם היו כתובים שם משפטים כמו:

- להתבונן אל השמים בזמן השקיעה.

- להביט אל ילדי בעיניים עת הוא שב מבית הספר.

-  לעצום כמה דקות את העיניים לפקוח אותם פנימה.

- להתעניין בשלומה של אמא.

- להגיד תודה לנהג האוטובוס.

- להתפעל מפרח, בלון וריח.

 רשימה אחרת מזו המצויה ביומנים הבוגרים, הבנויה מחובות ומצרכי היום יום.

ל'זמן הילדי' יש איכות של זמן מלא, שכל רגע בו הוא שלם, גם אם לא עשיתי בו דבר חשוב, וגם אם לא עשיתי בו דבר. הזמן האחר, הבוגר, בנוי מחלקים חלקים. כל התבגרות מלווה בפרידה מאותה כמוסת זמן מתוקה, המכילה משהו שאינו נמדד באופן כמותי אלא איכותי. זמן בעל איכות אינסופית, זמן שיוצר עולם שלם. 

אנו מתבגרים, והופכים ליעילים יותר, אנו נכנסים למרוץ החיים, וטוב שכך, אך אחת לכמה זמן מבליח לחיינו זמן ילדי מתוק. או געגועים לאותו זמן, ואלו מאפשרים לנו לשאת ביתר קלות את אבק היום יום על השכם.

אז עולים הזיכרונות: משחקי החצר אותם שיחקנו, קלאס שציירנו בגיר על המדרכת, קפצנו בחבל 'אחת שתיים בהפסקות שתיים'. אספנו עטיפות של מסטיק לפי סדרות, מעניינת ביותר הייתה זו של ארצות בעולם עם הדגל ועוד כמה נתונים מעניינים, שיחקנו אג'ואים (או אם איננו ירושלים - גוגואים), וחמש אבנים, שיחקנו גומי ומשחקי כדור, גולות או בלורות ועוד משחקים רבים.

אחר הצהריים, צפינו בסדרה בהמשכים, בבית קטן בערבה, או במרקו... ויום חמישי, כשקצת גדלנו, ישבנו לצפות במשחק הכדורסל. המרחב היה פתוח בפנינו, והזמן היה מתמלא בפעילות מגוונת.

אולי יקומו מבין קוראי מתנגדים, ויאשימו אותי ביתר נוסטלגיה, אין זו מטרתי, איני מתרפקת על העבר , ואיני טוענת שההווה טוב פחות. יתר על כן, נראה שבמובנים רבים צעדנו שנות דור אל עולם טוב יותר. עולם בו המבוגרים שמים לבם לנפש הילד, ולא רק להישגיו. ישנם יותר דיאלוגים בין מבוגרים לילדים, החינוך היום פניו אל הילד, אל צרכיו וחלומותיו. רעיונות של מימוש עצמי, של התאמה אישית בחינוך הולכים ומתרבים.

בשנים האחרונות מוקצים משאבים רבים לבניית מרחבי למידה חדשים, השוברים את המבנה הקלאסי של הכיתה. מרחבים בהם יש מעגלים, פינות אישיות, ישנם שולחנות וכסאות וישנם גם פופים. הצבע משחק תפקיד. עבודות אישיות לפי בחירת הילד. בכלל הבחירה רבה יותר ויותר.  וההתאמה למגוון האינטליגנציות נלקחת בחשבון. המורה בונה כיתה עם מרחבים שונים בתוכה, על מנת לאפשר התאמה אישית עד כמה שאפשר לכל ילד. המטרות ההומניסטיות של החינוך הפתוח מוזמנות לתוך בתי הספר השמרניים ביותר.

היינו מצפים לראות בבתי הספר חדוות למידה, סקרנות רבה יותר, מגוון  תלמידים העוסקים במגוון נושאים, ולא תמיד הדבר כך, משהו מפריע למהלך זה להשפיע, משהו מרכזי חסר. מימד 'הזמן הילדי' לא זמין לרבים מהילדים והנוער.

------------------

ה'זמן הילדי' הולך ונעלם מחיי הילדים והנוער. 

ואת המרחבים החדשים אין הם בהכרח רואים .

מחקרים, ומבחנים שונים הבודקים אקלים ביית ספרי, שביעות רצון אישית וחדוות למידה לא מעלים תמונה אופטימית. כיצד יתכן, החינוך פניו אל הילד, ו'הילד איננו'?

אני רוצה להצביע על תחום אחד, שיתכן ויש לו השפעה מכרעת. עולם הסמארטפונים בכלל,  ונוכחות הסמארטפונים במרחב הבית ספרי בפרט.

עשו נא מבחן קצר, צאו למסדרון בית הספר בהפסקה, וסיירו גם בכיתות, הצטרפו לארוחת צהריים, או אפילו לשיעור (אצל מורה שאולי קצת פחות קשוח), היכן עיניהם של התלמידים, לאן הם נשואות? או ליתר דיוק לאן הן מושפלות?

חישבו רגע, נער יושב בכיתה  בשעת ההפסקה (אפשר כמובן להמיר את המילה נער או ילד במילה מבוגר... גם אנו לא ניצלנו מעונשו של זה), הוא כאן, אך, הנה קיבל תמונה מחבר שנסע למזרח הרחוק, בין רגע הוא כבר שם, הוא מזמין את חבריו להתבונן בפלא תבל שראה, עוד בטרם הספיקו כולם ליהנות, משמיע חבר אחר הודעה סוערת שנשלחה באתר חדשות וכבר בשינוי חד עוברים לזמן אחר ומקום אחר. זה כאשר ישנה תקשורת בין הילדים. מה קורה כאשר קשרי החברות אינם הדוקים, יושבת חבורה, כלם ביחד וכל אחד לחוד.

מציאות שהיא הפך ה'זמן הילדי', הקצב שונה, ההשתהות איננה , היכולת להתרכז בדבר אחד ולהשתקע  פחתה. אפשר לדבר זה עם זה בלא להישיר מבט.  ילדים היום ויתרו מראש על האפשרות כי המבוגרים בעולמם יתפנו אליהם לגמרי, ומתוך דוגמא אישית זו, הם אינם רואים קושי או בעיה בכך שגם הם פונים אל הנייד בכל רגע אפשרי. מה תפקיד המרחב הלימודי החדש, בעולם שבו מרחב החיים מתרכז במסך? ומה שמזמן המסך הוא כמעט אינסופי, ושואב בעוצמות גדולות.  

מחקרים מראים, כי השימוש הנרחב במסכים, משפיע על מצב הרוח, משפיע על הדימוי עצמי, משפיע על הישגים לימודיים, משפיע על קשרים ואף פוגע במבנה השלד.

לא נכנס לפרטי המחקרים, אך מעסיקה אותי השאלה, מה תפקידנו כאנשי חינוך אל מול  התמונה הכואבת שמזמנים ה'סמארטפונים'?

דומה שגם הילדים באופן כל שהוא מצפים להתערבותנו.

כמה פעמים נזדמן לי להיכנס לכיתה, לפני חג הפסח. בפעילות שנושאה היה חירות ועבדות ביקשתי מהמשתתפים לעצב את פסל העבודות לעומת פסל החירות, פסלים אנושיים. בלא מעט קבוצות, הציגו התלמידים כפסל העבדות, ישיבה מול הטלפון. בבית הספר בו עבדתי אחד מתלמידי מגמת האומנות יצר פסל, המתייחס לכמיהתו לקשר חי, ולפגיעה הכואבת של המכשירים הסולריים ביצירת הקשרים האלה.

האחריות לעזור לתלמידינו ולילדינו, מוטלת על כתפינו המורים וההורים, לייצר לילדינו מעט  מאותה איכות שיש ב'זמן ילדי'. למצא את הדרך לעמוד בפרץ. הורה יחיד לא יוכל לעמוד בכך, אם כל ילדי הכיתה, מחוברים  לסמארטפונים, מקושרים לקבוצות הוואטסאפ, מקושרים לאינסטגרם, היחיד דומה לאותו ילד עם האצבע בסכר ההולנדי.

בעבודה מערכתית, התמונה עשויה להשתנות

מה הצעתי? (גילוי נאות, איני הראשונה לחשוב זאת, רעיון זה מתקיים בכמה מבתי הספר) עם הגעתו של התלמיד לבית הספר, עליו להפקיד את הסמרטפון במזכירות או במקום המיועד לכך, עד סוף היום, או עד שעה מסוימת או בימים מסוימים,  ואפילו בשעות מסויימות .כל מוסד לפי יכולותיו ועקרונותיו. ניתן להחליט על זמנים בהם ניתן אף לעשות שימוש בסמארטפונים, יש להם ערך חשוב בעולם הלמידה. אך במידה, בשליטה. ליצור מינונים בין 'הזמן הילדי' ל'זמן הבוגר'. להיות בוחר את השימוש במכשיר, ולא נשלט.  

אולי גם בבית, להחליט על שעות ללא WIFI. שעה, שעתיים ביום. זמן בו נוכל להביט זה אל זה, לשאול על היום שעבר. להיפגש.

סיפרה לי מנהלת, כי אחת המחנכות בבית ספרה, גזרה כך על בנות כיתתה, היה הדבר בנשמתה. לשנה אחרת, ביקשו להחיל זאת על כל בית הספר. נערכו להתנגדות קשה, למלחמות, ובאורח פלא, ההתנגדות הייתה קול ענות חלושה. נראה לי כי במקום עמוק ופנימי גם הילדים מבקשים זאת.

בואו נניע מהלך, אם לא אנו אנשי החינוך נוביל זאת, מאין יבוא עזרינו?

'בשל האינטרנט והטכנולוגיה יש חוסר תקשורת בין בני האדם, רובנו מתקשרים רק דרך הסמארטפונים . המציאות הזו  כואבת לי מאוד.

אני מרגיש שלמרות זאת, יש לכל אחד מאתנו רצון לקשר אמיתי בין החברים, המשפחה והסביבה.

בחרתי לעבוד עם רשת – כי בני האדם כלואים בעצמם, בתוך הבועה שלהם, וכלואים ברשת האינטרנט.

הצבע הלבן של הדמויות הקטנות מסמל את הנשמה שלנו, טהורה ונקיה.'

אריאל נטר  מגמת אומנות עח דרך אבות ,

(העבודה השתתפה בתחרות החמ"ד).

הדפסה

שיתוף