אני מרשה בכיתה

מה אנחנו 'מרשים' בכיתה שלנו? ומדוע? מה זה מצמיח?

בכיתה שלי (כיתה ב') אני מרשה לילדים לשבת על יד החברים שלהם,
אני גם מרשה לצאת לשירותים אפילו שלפני רגע היתה הפסקה,

אני מרשה לקחת דברים מהארון כיתה בידיעה ששומרים על הסדר,

מרשה לשאול ממני עיפרון למי ששכח את הקלמר בבית (כי אני מאמינה שהילד/ה באמת לא מוצא עכשיו עיפרון)

אני מסכימה לדחות "מבדק" כי לילד לא היה זמן להתכונן ,

מסכימה להאריך קצת הפסקה כי התפתח משחק כל כך יפה, מרשה לילדים לגזור תמונות מז'ורנאלים ולתלות אותם על קיר הכיתה, כי בעיינהם זה יפה,

מרשה לבקש ממני להקריא  סיפור - גם כשהם כבר ב"ה יודעים לקרוא ופשוט בא להם רגע לא להתאמץ,

מרשה לדלג על שאלות חופרות בספר חשבון,

מרשה להתקרב ולשבת מול הלוח כשרוצים להעתיק מקרוב,

מרשה לשבת על השטיח ואפילו להתגלגל בין מילוי כל התשובות בדף העבודה,

מרשה לקחת קופסא כדי להכין בית לחילזון שמצאו עד שישחררו אותו בסוף היום,

מרשה לבקש שנכין תה ביום חורפי ולא רק כשכואבת הבטן,

מרשה לילד שבכה בבוקר להתקשר לאמא לספר לה שעכשיו הכל בסדר,

מרשה לאחר לשיעור כי עזרו לילד אחר למצוא דבר שאיבד.

ולמה זה חשוב לי? - כי חשוב לי להשתדל להזכיר לילדים שלפני שהם ב"מערכת" הם בני אדם.

 
שאם מי מתלמידיי יהיה פקיד שומה של ארנונה, ויקבל אותי אחרי שחיכיתי שעה וחצי בתור, הוא לא יגיד לי שבגלל שבצילום של חוזה השכירות מחוקה חצי מילה –"אז אין מה לעשות" ו"תבואי פעם נוספת".
ושאם הם יהיו פקידים בתמ"ת, הם לא יחזירו מסמכים כי "הצילום קצת מטושטש",

ואם הם יהיו מנהלי כוח אדם בקופת חולים לא יתנו תור לפרוצדורות מלחיצות לרק עוד ארבעה חודשים,
ואם יהיו רופאים שמבינים שעומד מולם מקרה כואב של לידה שקטה , הם ידאגו שהתהליך המייסר יתבצע במהירות ולא בעכבה פרוצדורלית של כמה ימים.
ואם הם יהיו פקידים במשרד השיכון שלא מסתפקים בתעודת זהות בה כתוב "גרושה" וידרשו גם תעודת גירושין, הם לא יאמרו "מה אין לך את זה עליך?!" ו"לא, אין כאן אינטרנט (עאלק) שנוכל לתת לך להדפיס משם.
ואם מישהי תהיה מוכרת בחנות צעצועי ילדים ענקית, ואיזו אמא תשאל היכן השירותים כי הילדה בת השלוש פתאום צריכה- היא לא תענה לה ש"אין כאן שירותים" (עאלק), ו"תלכי לקניון ממול."
ואם אחת מתלמידותיי תהיה מנהלת בחנות סטוק ענקית ותראה אישה בהריון שמבקשת שירותים – ואחת המוכרות כן מראה לה היכן השירותים במחסן, אחרי ששאר המוכרים אמרו ש"מצטערים אין"- היא כ"בוסית" לא תצעק עליה ותבייש אותה לעיני כל הקונים.

אני מקווה כמובן שכל תלמידי יבחרו בע"ה בעיסוק שנעים להם ומקדם ומוביל את החברה, 
אבל פשוט כבר התעייפתי ממפגש עם אנשים טכנוקרטיים
כל כך מקווה להצמיח בע"ה דור של מענטשים, שמרגישים את הלב פועם, ולא אנשים שננעלו, אולי שלא ברצונם, בסגידה ל"תפעול המערכת."

(*מובן שהמקרים מוכרים מ"כלי ראשון")

הדפסה

שיתוף