לקרוא שיר

מה, בעצם, אנו מחפשים כאשר אנו קוראים שיר? האם אנו יודעים מראש מהו הדבר? האם אכן קיים קשר בין מה שחיפשנו לבין מה שמצאנו? המאמר באדיבות הליקון - העמותה לקידום השירה בישראל.

המשפט הראשון של השיר כמוהו כנגיעה רכה בכתפו של הקורא, נגיעה עדינה שפירושה: שׂים לב, החלֵף הילוך. "כאן שירה", אומרת הנגיעה הזאת, "האֵט". 
המכשול הראשון והשכיח ביותר בקריאת שירה הוא, אכן, קריאה חפוזה ואוטומטית. לא פעם, גם כאשר אנו עֵרים לכך שאנו קוראים שירה, איננו משַנים את התדר, כיוון שאנו סומכים מדי על נסיוננו, טעמֵנו, המיומנות שלנו, חוש השיפוט. אך דווקא יתרוננו זה עלול להפוך למחסום, כיוון שמשהו שם כבר התגבש מדי, יודע מדי, שאנן מדי וסגוּר. "האט", אומר נוֹריס, שנֵה תדר. 
ההאטה מרחיבה את הקֶשב, מרַווחת את התודעה, נותנת יותר מקום. שיר הוא יצור תובעני, הדורש קשב מרבי ואינו מוכן לחשוף את עצמו תמורת פחות מזה. על הקורא לחפש בתוך עצמו את תדר הקליטה המדויק ולהתכוון אליו, אחרת לא יוכל להתקיים מפגש אמיתי. האטה אינה עניין פשוט, והיא כשׂחייה בניגוד לכיוון התנועה הפנימית של כל הווייתנו: קדימה. 
"קַל כָּל כָּךְ מַהֵר לַחֲלֹף עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח / וְאָז לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר לִמְצֹא". אין ספק. אחרת איך נסביר את העובדה המוכרת, כי אותו שיר עצמו, שלא מצאנו בו דבר אתמול, מדבר אלינו לפתע היום? מה השתנה? ברור שמשהו הסתיר שם את הראייה. שמא מיהרנו לחלוף על פני השיר? או אולי ידענו כבר מה אנו מחפשים? 

מה, בעצם, אנו מחפשים כאשר אנו קוראים שיר? האם אנו יודעים מראש מהו הדבר? האם אכן קיים קשר בין מה שחיפשנו לבין מה שמצאנו? שאלות אלו חשובות ביותר, מכיוון שידיעה מוקדמת על אודות מושא החיפוש מהווה מכשול נוסף. תודעה נעולה על מושא החיפוש אינה פתוחה לְמה שהשיר מציע. 


קן נוֹריס 

אַתָּה קוֹרֵא אֶת זֶה מַהֵר מִדַּי 
אַתָּה קוֹרֵא אֶת זֶה מַהֵר מִדַּי, 
תָּאֵט, כִּי זוֹ שִׁירָה 
וְשִׁירָה לְאַט פּוֹעֶלֶת. 
אִם לֹא תִּחְיֶה אִתָּהּ מְעַט 
הָרוּחַ לְעוֹלָם לֹא תִּשְׁרֶה. 
קַל כָּל כָּךְ מַהֵר לַחֲלֹף עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח 
וְאָז לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה דָּבָר לִמְצֹא. 
בְּעֵינֶיךָ גַּע בַּשִּׁיר בַּעֲדִינוּת 
כְּאִלּוּ אַתָּה נוֹגֵעַ בִּבְשָׂרָהּ שֶׁל אֲהוּבָה. 
שִׁירָה הִיא תַּרְגִּיל בְּסַבְלָנוּת, 
אַתָּה חַיָּב לְהַמְתִּין לָהּ שֶׁתָּבוֹא אֵלֶיךָ 
הָרוּחַ מִתְגַּלָּה בְּתַחְפּוֹשׂוֹת רַבּוֹת; 
כַּמָּה רוֹטְטוֹת בְּיֹפִי, 
כַּמָּה מַרְעִידוֹת בְּשִׁיר. 
מַה קּוֹרֶה? 
הָאֵט, הָאֵט, 
קַח כַּמָּה נְשִׁימוֹת לָעֹמֶק, 
קְרָא אֶת הַשִּׁיר לְאַט, 
קְרָא כָּל שׁוּרָה לְחוּד, 
קְרָא כָּל מִלָּה וּמִלָּה לְבַדָּהּ, 
קְרָא אֶת הָרְוָחִים בֵּין הַמִּלִּים, 
תַּתְחִיל לְהִתְנַמְנֵם, זוֹהִי שִׁירָה, 
תֵּרָגַע עַד שֶׁלִּבְּךָ 
יִהְיֶה פָּגִיעַ, פָּתוּחַ לִרְוָחָה. 

מאנגלית: שמעון לוי 


חיפוש אמיתי חייב להיות נטול מושא. עליו להיות פרושׂ לרווחה ומשוחרר לגמרי. שיר יכול לדבר בדרכים כה בלתי צפויות ולהפתיע. "הָרוּחַ מִתְגַּלָּה בְּתַחְפּוֹשׂוֹת רַבּוֹת", אומר נוריס; לא פעם היא מקנטרת, מפלרטטת ומתעתעת בנו. לכן טוב פתי מאמין לַכּל מִכּוֹפֵר בַּכּל, כי סיכוייו של הפתי המאמין לַכּל להיתקל בָּאמת גדולים יותר, בגלל פתיחוּתו. 
ככל חוויה מיסטית, גם תיאור תהליך הקריאה נזקק לדימוי ריקוד-אהבה של הטקסט וקוראו. כאשר אני מפריחה תחת ידי שיר לאוויר העולם, אני מאחלת לו, יותר מכל, קורא-מאהב. אין קשב מרוכז יותר מזה של האוהב. דבר לא נעלם מחושיו. ואז הַקריאה הראשונה, מגע העיניים בשיר, כמו נגיעה בבשרה של אהובה. נגיעת גישוש סקרנית מלאת תשוקה וחששות. בעניין זה אין כל הבדל בין קריאת שיר לבין כתיבתו. שיר הוא תמיד מהות חמקמקה מאין כמוה. יישות עצמאית הנוקטת גילוי והסתר. אין לעוררה עד שתחפץ. היטב אני יודעת את התקרבותה, את הענן האנרגטי של נוכחותה. אני מזהה אותה בהתרגשות הבשר, ברעד הקל שבאצבעותַי. אני חשה, באינסטינקט, שעלי להתאפק, דווקא כשהכל רוצה להתנפל עלי, להתחזוֹת לאדישה, דווקא כשכולי להוטה, ולהתנהג כאילו אינני שָם כלל, כאילו לא הבחנתי בשינוי העצום שהתחולל לפתע. עלי לפַנות מתוך עצמי כל רצון או להיטוּת, כדי לאפשר אותה. לפעמים אף 


לפצוח בפעולות הסחה כמו הליכה לפריג'ידר, לטלפון, לחלון, כאילו דבר לא אירע. אבל כל אותו הזמן אני מקשיבה, קשב לא ממוקד, רק פתיחה והתרחבות. 
אכן "תַּרְגִּיל בְּסַבְלָנוּת", כפי שנוריס אומר, כי הרצייה היא מכשול. ממש כמו בזֶן ואמנות הקשת: עד שלא התפשט החניך מרצונו העז לקלוע, לא יכול היה באמת לבצע זאת כהלכה. הוא הצליח לעשות זאת דווקא כשוויתר, כשהִרפה, כשהגיע למצב הרצוי של פסיביות פעילה. 
"מַה קּוֹרֶה?" שואל נוריס (מה קורא?) ומעביר אותנו לשלב עמוק יותר של מדיטציית הקריאה. אחרי שהאטנו, אפשר להאט אף יותר. מעֵבר לכל האטה יש האטה נוספת. אין סוף למתיחת הקֶשב. כל-כך הרבה תלוי... בקורא. הוא זה המגשים שוב ושוב את השיר עד אין סוף. בלעדיו אין לשיר חיים. 
ההוראות מופנות כעת אל הפיזי: "קַח כַּמָּה נְשִׁימוֹת לָעֹמֶק". הירידה אל הגוף כאן היא ממש במקומה המדויק. הטלת העוגן בתוך הגוף משתיקה את הרחש-בחש של הראש. 
מה הקשר בין קריאת שיר לנשימה? כאשר אנו קשובים לנשימותינו, לאותו חליל אוויר המנגן לו בתוך גוף הבשר-ודם שלנו, אנו מתחילים להיות עֵרים לקצב. משהו שואף (רוצה?) ומשהו נושף (מתרוקן?), ובין שני אלה נפער להרף אחד רווח קטן, בלתי-ניתן-להגדרה. אנו מתחילים להיווכח בו. משהו גוֹוע שם, אך משהו גם מתעורר לחיים. סך כל הנשימות האלו הם החיים בכבודם ובעצמם. 
מה באמת קורה שם בין השאיפה לנשיפה? מהו תוכנוֹ של המקום הזה? 
האנלוגיה ברורה מאליה. היא מפורטת בהמשך השיר: "קְרָא כָּל שׁוּרָה לְחוּד, / קְרָא כָּל מִלָּה וּמִלָּה לְבַדָּהּ, / קְרָא אֶת הָרְוָחִים בֵּין הַמִּלִּים". 
רווחים אלה בין המלים, כמו גם אלה שבין הנשימות, או אלה שבין המחשבות, הם משמעותיים ביותר. בַּ"סְרָק" הזה, כפי שמכנה אותו זך בשירו "כשבדידות איננה פחד", נולד השיר: ..."אֶלָּא יוֹשֵׁב וְנִבָּט / בְּתוֹכוֹ, בַּסְּרָק / רַק / אָז" (הוא מתייחס לתהליך הכתיבה, אך הדבר חל כמובן גם על היווצרותו החוזרת ונשנית של השיר אצל הקוראים). רווחים אלה הם קצב נשימתו של השיר, בהם מתנהלת הפוטוסינתיזה בין הטקסט לקוראו. זהו חדר השינה, שם מתרחש הזיווג אשר בו מתחילות המלים להדהד ולרקד. כאן מתרחשת פעולתו האיטית של השיר. 
בשלב זה הקורא מצוי כבר במצב מדיטטיבי עמוק, ולכן אומר נוריס "תַּתְחִיל לְהִתְנַמְנֵם". אך אין זו הנַמנֶמת הידועה הנופלת על האדם משיממון או משִעמום; מה שמנמנם בו כעת הם רק המכשולים: החיפזון, מיומנות-היתר, הרצייה, הלהיטוּת – כל אלה נעלמו כלא היו ופינו את מקומם לקשב הרחב. הלב, כאמור, פגיע ופתוח לרווחה. 

* קן נוריס, משורר ועורך, נולד בקנדה ב-.1951 דוקטור לספרות 
* אנגלית. ספר שיריו הראשון פורסם ב-1975. 

המאמר לקוח מתוך: הליקון 28, שירה חדשה 98, חורף 1998

הדפסה

שיתוף