פנים אל פנים
אורי ליפשיץ, 15/2/2015
על חשיבותן של ההקשבה, תשומת הלב והימנעות מהסחות דעת כתנאי למפגש עמוק ואמיתי
לפני שבועות מספר הודיעה בתו של קרוב משפחתי על החלטתה להתחתן עם בחיר ליבה. כמקובל במחוזותינו, בעקבות ההודעה נהרו חברים וקרובים אל בית המשפחה, לשמוח בשמחת הזוג הצעיר ולהרים כוסית לחייהם. גם אנחנו נסענו לביתם, והצטרפנו למעגל המברכים.
במהלך הערב, שמתי לב כי קרובי לא עוזב את מכשירו הנייד והמתקדם. במהלך הדיבורים, השירים, האיחולים ולעיתים אף תוך כדי החיבוקים, עיניו, ראשו ורובו היו במכשיר, ולא עם בתו, או עם אורחיו הרבים.
כשבררתי תוך כדי טפיחה על השכם האם הכל בסדר, או שמא יש איזו עננה המרחפת מעל ראשו, השיב קרובי שברוך ה', הכל מצויין ומלא שמחה, ושעד כה כבר כמה עשרות חברים הגיבו בשמחה ובאהדה להעלאת הסטטוס שלו בפייסבוק, שם הודיע על אירוסיה של בתו on-line ..
לפני כשלוש שנים נכחה אחותי בהופעה של לאונרד כהן בתל אביב. כששוחחנו על כך, סיפרה לי בהתרגשות שבסמוך אליה ישב אחד היוצרים והמוזיקאים המוכשרים והמוערכים ביותר כיום במוזיקה הישראלית.
לא עמדתי בפיתוי ושאלתי אותה האם הוא מכיר את מילות השירים, והאם הוא שר אותן יפה. אחותי ענתה בחיוך שהוא לא שר אף לא מילה אחת. לתמיהתי היא ענתה 'בחיים לא ראיתי מישהו כל כך מקשיב'.
כשאנו עוסקים בלמידה ומחפשים את הדרך להביא את המילים אותן אנו לומדים אל פתחו של הלב, עלינו לאפשר את המפגש בינינו לבין המילים. נראה שללא המפגש הזה, הלימוד יוותר בראשינו, וגם זה באופן כללי מאוד.
המושג 'תשומת לב' מתאים לענייננו - אנחנו מפנים את הלב, ו'שמים אותו' נוכח הלימוד. רק כך יוכל הלימוד לחלחל אל חיינו, ולהיטמע בליבנו.
שימת הלב, ייחוד תשומת הלב לחומר הנלמד, מזמינים ומאפשרים לנלמד להיות על פתח הלב, ובעזרת ה' גם מבעד לו. תשומת לב זו היא כלפי החומר הנלמד, ובה בעת כלפי הזולת הלומד איתנו (או מלמד אותנו) וכן כלפי עצמנו.
הקדשת תשומת הלב מופרעת לא פעם על ידי מפריעים שונים - הן הסחות הדעת של היומיום (ויהיו אלו מכשירי טלפון, מצב חשבון בבנק ואפילו רעש המכוניות שמחוץ לחדר) והן הקול המגיב שלנו, שנוטה לבוא לידי ביטוי הרבה לפני שהספקנו להקשיב לגמרי למילה הכתובה או לדברי הזולת.
דווקא העולם בו אנו חיים, המתקדם כל כך מבחינה טכנולוגית, מעצים את האתגר הזה. התרגלנו כולנו להיות זמינים תמיד, וחשופים לידע.
כולנו יודעים כל כך הרבה, ומעודכנים בכל כך הרבה. קצב העולם שלנו הינו מהיר כל כך, ועוד לפני שהתרגלנו לחידוש אחד, מופיע אחר במקומו, מהיר יותר ועוצמתי יותר. חושינו מגורים כל הזמן – אור, צבע, קול, ורבים רבים מאיתנו מסתגלים לעולם החדש, ומצליחים לשלוח הודעות תוך כדי הקשבה לחבר, לבדוק דוא"ל במקביל לשיחה אישית, או לגלוש באתרי חדשות תוך כדי למידה...
ייתכן ואחד הצעדים שעלינו לעשות נוכח האתגר הזה הוא להקדים ללמידה את הטיית האוזן.
במונחיה של הגמרא במסכת חגיגה, העצה היא 'עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין'.
מקורה של המילה 'אפרכסת' הוא ביוונית, ומשמעותה – כלי הבנוי כעין משפך שבצידו האחד הוא רחב ובצידו השני הוא צר. עשיית האוזן כאפרכסת יכולה להתפרש כפינוי הקשב של כל אחד לדבריו של השני ולאמור במקור הנלמד. ללא שאעשה את אוזני כאפרכסת, הרי שהיא שומעת הכל, ומופרעת תדיר. הפינוי של האוזן לקלוט את הדברים שנאמרים, כשהם מכוונים להיכנס לתוך ליבי המבין, היא העצה של הגמרא להביא אותנו להקשיב ולקלוט, לשמוע וללמוד לימוד משמעותי.
אם כך, ייתכן ורק אחרי שכובו המכשירים, שנסגרו הדלתות, שהשתתקו הדיבורים, רק אז יכולים להיפתח הלבבות, ורק אז אפשר לנסות ולהצמיח חוויה של לימוד כן, של מפגש ממשי, של הפנמה.
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף