בין ידע להפנמה, או: אני שאיננו עני

לפני כשנתיים עלה לדיון מה שכונה אז "מכתב הרבנים": קבוצת רבנים חשובים שהוציאו פסק הלכה האוסר בתנאים מסוימים למכור או להשכיר בית בארץ ישראל למי שאיננו יהודי. הארץ געשה, התקשורת ליבתה, עלוני פרשת השבוע הביעו עמדה, שולחן השבת המה: האם נכון הדבר או לא? האם מוסרי? האם נכון היה לפרסם את זה המכתב? ושאר שאלות הרות גורל. 

 

גם בתוך בית הספר שלי המסדרונות רחשו והבנות, אזרחיות טובות ומעורבות, דנו לא אחת בעניין. החלטתי לעשות מעשה ותליתי שלט: "מי שרוצה לבוא, ללמוד ולדון על "מכתב הרבנים" מוזמנת להגיע בהפסקת הצהריים לאחת הכיתות". הצלצול המבשר על בואה של ההפסקה הגיע ואני נכנסתי אל הכיתה, תוהה בתוכי כמה בנות יכריעו לוותר על הפסקת הצהריים שלהן בשביל להמשיך לשבת וללמוד. והנה, הפתעה משמחת, הכיתה מלאה בבנות מכל השכבות והדיון הסוער כבר התחיל בעצם בלעדי, עוד לפני שפתחתי את הפה. ביקשתי שקט, בידי דפים מלאים כל טוב של טקסטים מחז"ל, מהראשונים ומהפוסקים הדנים בשאלת הפירוש וההיקף של איסור "לא תחנם" ובשאלה מה ואיך אפשר לתרגם להשלכות מעשיות מאיסור זה למציאות חיינו במאה ה-21 במדינת ישראל.

 

רגע לפני שחילקתי את הדפים, החלטתי לשאול את הבנות שתי שאלות קצרות, ראשית שאלתי בתמימות: מי מבין היושבות בחדר השתתפה לאחרונה בדיון בבית, בבית הספר או בסניף על סוגיית "מכתב הרבנים"? כמעט כל הנוכחות בחדר הרימו את ידן וזכו לתגובה "יפה" שנפלטה מפי כמעט בלי משים, כמו מחמיאה על האכפתיות והמעורבות של הבנות בסוגיות ציבוריות. המשכתי ושאלתי: "מי מבין הבנות היושבות בחדר קראה את "מכתב הרבנים" עצמו?" אף אחת מבין היושבות בחדר לא הרימה את ידה. בכיתה השתררה דממה. דממה שהפכה חיש קל למבוכה נוקבת, כזו הגורמת לנוכחים בתוכה לחפש את הבלטה שתסכים לפעור את פיה ולבלוע אותם אל תוכה... אך הרצפה באכזריותה נשארה לעמוד על תילה, וכך גם כל הנוכחות שהשפילו מבט. צמד המילים "מכתב הרבנים" שזכו עד כה לליווי רועש וגועש, נעטפו פתאום באי של שקט שפתח אצלי מחשבות רבות על הפער העצום בין שתי התשובות שקיבלתי לשאלותי, ומכאן על היחס שבין הפנמה לידע...

 

את התביעה להפנים, לחוות דעה, למצוא את נקודת החיבור ביני לבין הטקסט, אני מעריכה עד מאד. רואה בה ביטוי לגדלות האדם, לכנות שלא נותנת ל"אני" להיאבד בתוך שלל של מילים וסיסמאות ואפילו יהיו אמת. שמחה שנולדתי ושאני זוכה לחנך בדור המחפש את ההתחברות ולא מסתפק במחויבות – הן במרחבי הנפש, הן במרחבי האינטלקט והן במרחבי הרוח ועבודת ה' של חיפוש זה. אני גם לא מוצאת את עצמי בדרך כלל עומדת בחרדה הבוגרת התוהה לאן כל זה ילך? ומה עם החובה? ומה עם אוצרות הידע? ומה עם האמת?

ובכל זאת כשעמדתי מול השקט, בתוך המבוכה באותה הפסקת צהריים בכיתה, הוצפתי בשאלה: איך יוצרים יחס נכון בין עולם של הפנמה לעולם של דעה? איך בונים בתלמידים שלנו (ואולי גם בתוכנו) מקום שנותן אמון בכנות, בחיפוש המחבר – אך תובע ממנו להיות מבוסס, לקחת את עצמו ברצינות. לא פעם אני מרגישה שהפכנו לדור שאני נוהגת לכנותו "המאחורה של הספרים", כזה המסתפק בקריאת התקציר של ספר אינטלקטואלי, בקריאת כתבה בעיתון על נושא מסוים או בקריאת ערך ב"וויקיפדיה" ובכל זאת מרגיש את עצמו ראוי לקחת חלק בדיון על הנושא, מרגיש בטחון שיש לו נגיעה ויש לו חוות דעת אישית על הנידון.

 

התרבות הפוסט מודרנית שלנו שמעצימה את ה"אני" ובונה בו את הכנות ואת הביטחון שלו בכנות, שמחפשת אחר מקומו של האינדיבידואל ואחר המפגש האינטימי שלו עם הטקסט והדעת – צריכה להיזהר לא ליפול בתהום ולהפיל לתוכו יחד איתה את ה"אני" היקר לה כל כך.

יש שתהיות אלו יולידו בתוכם געגוע לעולם הישן: זה שחינך לצבירת ידע, לעמל ויזע בתהליך הלימוד, לרצינות אינטלקטואלית שמוחקת את הלומד.

ואני מזמינה לנסות ולהגדיר מחדש את מושג ה"רצינות".

 

הלימוד הרציני נתפס בדרך כלל ככזה שיוצר לומד היושב מול ערימת ספרים ולאחר זמן של יגיעה מכיר, יודע ומתמצא היטב מה כתוב בתוך הספרים שישבו לפניו, ואולי אפילו יותר מכך: הוא יודע לנתח את הנחות היסוד העומדות בבסיס הדברים שלמד, ליצור השוואות בין גופי הידע השונים שפגש וליצור סינתזה (אולי אפילו מקורית) בין המקורות השונים..

הציור הרציני הזה מלא בכל טוב, אך נעדר ממנו המקום בו הלומד לוקח גם את עצמו ברצינות, ולא רק את הספרים היושבים לפניו. דהיינו: מחפש לאור כל מה שפגש ולמד וחקר וניתח, לבחון את נקודת המבט המעמיקה והמבוססת שלו על הדברים.

הרצינות והידע עצמו הינם מקום של כנות, בו האדם לוקח את עצמו ברצינות ולכן ודווקא לכן מבקש למצוא את עצמו ואת דעתו בתוך המרחב הנידון, אך כמובן מבקש להכיר ולבחון מהו המרחב שבתוכו וביחס אליו הוא נידון.

 

מזמינה את מי שמאמין בתהליך החיפוש שהתלמידים שלנו תובעים לחשוב ולהרהר: איך ה"אני" לא נהיה מהר מאד "עני"? איך הכנות לא נותרת חלולה וסדוקה? איך הפנמה לא הופכת לאשליה? איך תובענות לא מסתירה עצלות? איך הבעת עמדה לא מחביאה בתוכה שרלטנות של דמגוגיה?