לשוני כוננת א-לוהי

"התנ"ך הוא ספר עוצר נשימה". זהו היגד פרי עטם של הסופר עמוס עוז ובתו פניה עוז -זלצברגר בספרם "יהודים ומילים" (עמ' 18), שראה אור בעת האחרונה. ההיגד משך את תשומת לבי משום שכל אימת שאני קורא במקרא הריני נפעם מול עוצמת יכולת הביטוי הלשוני שבו, וכמובן גם מול זה הרעיוני שיסודו אמוני.  הכותבים, תוך בחינת עניינים שונים על-פי רקעם ההיסטורי, מפתחים את רעיונם בהגדירם את גישתם שהיא "חילונית גמורה". השניים רואים בתנ"ך יצירה ספרותית מופתית. הם אף משווים אותה ליצירות מופת לועזיות כגון אלה של "הומרוס, של שקספיר, של דוסטויבסקי" (עמ' 19). עם 

זאת הם מסייגים את הקביעה הרעיונית הזאת באומרם:

 

"אבל כוח המינוף ההיסטורי שלו שונה מכוחן של אותן יצירות מופת. היו אולי פואמות גדולות אחרות שדתות שלמות התבססו עליהן, אבל אף יצירה ספרותית אחרת לא היטיבה כמו המקרא לגבש קודקס משפטי, לא ניסחה בצורה כה משכנעת מוסר חברתי, לא הרתה והולידה ציוויליזציה שלמה. "ספר הספרים" הוא ביטוי דו-משמעי: התנ"ך הוא ספרייה, והוא גם הנביט רבבות של ספרים, כאילו ציית לציווי שהוא עצמו מייחס לאלו-הים, "פרו ורבו". כך שגם אם צודקים המדענים, ועם ישראל הקדום לא הקים ארמונות פאר ולא היה עֵד לנסים ונפלאות, הרי יצירתו הספרותית היא מפוארת ופלאית" (שם)

      

מכאן גוזרים הכותבים את לוז עמדתם, לדידם זו הוכחה ניצחת לקיומה של האומה היהודית ברצף היסטורי. עמדתם מתעמתת עם גישות המטילות ספק בכך, גישות של ארכיאולוגים ("מצאנו שהיה"... מצאנו שלא היה"...) או של חוקרי הזהות היהודית לדורותיה ("לא קיימת"... קיימת רק באופן חלקי"...). השניים נתלים בהיגדו של רב סעדיה גאון בפולמוסו עם הקראים "שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה", וקושרים אותה לגישתם שהיהדות אינה אומה אלא בספרייתה העשירה לדורותיה (עמ' 26). דומה שמניה וביה הם אף מציינים שתופעה זו היא "אפילו ניסית"  (עמ' 19), בביטוי הזה יש התייחסות מטפיזית לתופעת הנס שבקיום הספרייה היהודית. 

 

בהמשך חיפושַֹיי אחר תפישות שיש בהן קשר מסוג כלשהו לעמדתם של כותבי "יהודים ומילים" הלכתי אצל כתביהם של שני יוצרים, שבהם מצאתי הנגדה רעיונית לבסיס עמדתם החילונית של השניים ממשפחת עוז. הניגוד הוא בכך שיסוד העיסוק המקצועי של היוצר האחד והעיסוק הספרותי של השני היא התפיסה האמונית.

 

הראשון מבין השניים הוא הפסיכולוג רב האנפין והמעש פרופסור ראובן פוירשטיין ע"ה, מורה ורֵעַ שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים. במסה שלו "האדם כישות משתנה" (האוניברסיטה המשודרת) הוא מייחס חשיבות עליונה לתפקוד הקוגניטיבי שבאישיות האדם ואת עליונותו על זה שבתפקוד הרגש. טיעונו המרכזי הוא שהתפקוד הקוגניטיבי ניתן לפיתוח ולשינוי. פרופסור פוירשטיין פותח את ביסוס טענתו בדברים האלה:

"אפתח את תשובתי בביטוי של אמונה, דווקא, למרות שכאיש מדע עלי לנער את עצמי לגמרי ממונחים "בלתי מדעיים": אנו מאמינים שהאדם הוא יצור משתנה... יכולת האדם להשתנות מבדילה אותו מיתר היצורים ולפי המדרש אפילו מהמלאכים, בכך ייחודו העיקרי של האדם" (עמ' 13).  אכן, החוקר איש המדע ניצב כאן בהתפעלות מול אחד מפלאי הבריאה הקשור בטבע האדם. 

 

      השני שאצל יצירתו הספרותית הלכתי הוא הפסיכולוג ד"ר רפי ועקנין, שברקע השכלתו האקדמית מצוי קרדיט גם ב"יהדות". עיינתי בספרו "מה שלבך חפץ" שאף זה ראה אור בעת האחרונה. בין יתר אגדות חז"ל שאותן הוא מנתח בהקשר פסיכולוגי היא זו הקשורה בנזירות (נדרים ט ע"ב). מדובר בנזיר ששמעון הצדיק פגש בו כשבא להתיר את נדר הנזירות ובתוך כך להשחית את נזרו שהוא שערו הנאה (שככל הנראה היה נאה גם קודם לנדר הנזירות). רעיון ההשחתה עלה בדעתו לאחר שהשקיף בבבואתו שבמים. שמעון הצדיק תמה על כך והתפעל  מכושר ההתגברות של הנזיר על יצר  ההתנאות. ד"ר ועקנין משווה את האגדה הזאת לסיפור מהמיתולוגיה היוונית "נרקיסוס ואכו".  זהו נרקיסוס, שגם במקרה הזה השתקפה דמותו במים וגרמה לו שיתאהב בעצמו. עקב זאת ומשום דחייתו את הזולת הענישוהו האלים: "הוא אשר אינו אוהב אחרים יאהב את עצמו". בעקבות זאת נגרר נרקיסוס לסבל רב ובסופו של דבר איבד את עצמו לדעת. מכאן המונח הפסיכולוגי "נרקיסיזם" שפירושו אהבה עצמית והערכה עצמית מופרזת. בולט ההבדל בין אגדת חז"ל המעלה על נס צניעות וחיים של טוהר ובין הסיפור המיתולוגי הכרוך בדחייה חברתית ובאובדן חיים.

 

מתוך מכלול העיון דלעיל מצאתי שואל את עצמי: מהו שהביאני לעיון הזה? נראה לי שמתוך ההעמקה בעקרונות "הלמידה המשמעותית" עמדתי על עוצמת ה"רלוונטיות". בספרם של עוז ובתו מצאתי קטעים שהם רלוונטיים לי ולפיכך הוטענתי בהנעה להגיב. סימוכין למהלך מעין זה מצאתי ברשימתם של אורית פרנפס ומשה וינשטוק על אודות "משמעות המשמעות" שבאתרנו.   

 

ודבר הסבר בנוגע לכותרת: "לשוני כוננת א-לוהי" הוא פיוט במסורת יהודי המזרח וצפון אפריקה. הפיוט מצוי במרכזו של "תיקון הטל" הנאמר בחג הפסח ו"תיקון הגשם" הנאמר בשמיני עצרת. פירושו: אתה אלוקי נתת לי את יכולת הדיבור והשירה לאל. (על-פי "הזמנה לפיוט" שבמִרשתת).