אשאלה ממנו מענה לשון

בצהרי יום הכיפורים ניצבתי בתפילה. בית כנסת לא מוכר, פעם ראשונה שאני מתפלל בו, וחזן מוכשר שנראה שהתכונן רבות לתפילה ואף יתכן שמשלמים לו ממון רב עבור תפילתו.  עמדתי בתפילה כששורות אהובות עלי במיוחד מתפילתו האישית של החזן במוסף חדרו לליבי ולא נתנו לי מנוח. פתאום נראה היה לי ששליח הציבור אינו מתכוון כלל לדבריו.

כאשר הוא התפלל "היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך" זה עוד היה מובן, הוא יוצא בשליחות הציבור ומקווה שה' יענה לתפילתו. אבל בהמשך התפילה הוא המשיך במילותיו וביקש "אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו,  אֶשְאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשוֹן" מענה לשון יכול להיות תשובה לתפילתו אבל נראה בעיני שמדובר בבקשה שה' יכניס מילים לפיו, יכניס לפיו את מענה הלשון המבוקש [ כך מפרש ר' נתן מנמירוב: ליקוטי הלכות, תפילת המנחה הלכה ז אות פט]

 

לפתע הפציעה בי השאלה, האם הוא באמת מתכוון לדבריו? הוא, שהתכונן במשך ימים רבים לקראת התפילה, חזר עליה, הכין לעצמו את מנגינותיה ואת כוונותיו, ניצב בעת המוסף ומתפלל שהשם יכניס מילים לפיו? הכל כתוב במחזור, הוא יודע בדיוק מה הוא עומד לומר, ואינו מתכוון לשנות אפילו אות אחת מן הדברים. הוא אינו רוצה באמת שה' יכניס מילים לפיו.

 

בהמשך תפילתו של החזן בבית הכנסת,  הוא ממשיך ומבקש עוד פעם שהא-ל יכניס מילים לפיו: "אֲשֶר בִּקְהַל עָם אָשִירָה עֻזּוֹ, אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו, לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, וּמְה' מַעֲנֵה לָשוֹן". הוא עומד לשיר בקהל עם את מפעלי הבורא והוא מבין שהאדם רוצה ומבקש אבל ה' הוא המכניס מילים ללשונו- שורת המחץ המסיימת "אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִילָּתֶךָ". שורה זו גם קשתה עלי במיוחד השנה. את השורה הזו אנו אומרים בפתיחת כל תפילת לחש, האם ה' הוא המכניס מילים לפיו של האדם או שעל האדם להתכונן, ולהשתמש במילים שהכין בעצמו?

 

מדוע החזן שהכין את תפילתו וכבר יודע מה הוא עומד לומר, מספר לנו כאילו הוא מבקש מן האל שיפתח את שפתיו ופיו יגיד תהילתו, המחזור לפניו, הדברים ידועים והוא אינו באמת לבקש מן האל שפיו יגיד את תהילתו. האם הוא מעמיד פנים? האם גם פה הוא רק חוזר על לשון התפילה ואינו מתכוון אליה?

 

נראה בעיני שאכן החזן יודע בדיוק מה הוא עומד להגיד, והוא יודע בדיוק באיזו נעימה הוא יפצח בכל אחד מהמזמורים. החזן יודע מה הוא עומד לומר, אבל הוא נמצא בקהל עם ומטרתו לשיר את עוזו ולשבח את מפעלי ה'. את זה הוא באמת אינו יודע אם יצליח. הוא עומד תוהה בפתח התפילה בשאלה האם אכן תצליח דרכו. השאלה אינה רק המילים, אלא גם הטון והמנגינה, הרוח שתישוב מבין שפתיו. יש לו שותפים נוספים שהוא אחראי להם, הקהל. ועל הקהל הזה הוא אינו יכול להיות אחראי, הוא אינו יכול להכינו מראש. הוא אינו יודע כלל כיצד הקהל ישמע את תפילתו, מה הוא יבין מתפילתו, ואיזו אווירה תתפתח בינו לבין הקהל, בתוך הקהל, וביניהם לבין מילות התפילה והבקשה. למרות שהוא יודע היטב מה הוא יאמר ובאילו מילים ישתמש, הוא אינו יודע מה ייווצר בינו לבין המתפללים והמתפללות, ולא פחות מכך בינו ובינם לבין האל.

 

 דברים רבים יכולים להשתנות ולהשתבש במהלך התפילה, הם עלולים לפגוע בתפילה. אך מנגד, אם מוכנים לשינויים, אם מוכנים לכך שה' פותח את השפתיים כשותף מוביל בהתהוות התפילה, אם קשובים להתפתחויות- הן עשויות לכונן תפילה חדשה.

 

חוה פנחס כהן בשירה "קריעה" מתארת מה התרחש בעת תפילתה ביום כיפור, קריאה שאליה לא התכונן חזן בית הכנסת המכובד, קריאה/קריעה שלו לא היו פתוחים וקשובים כלפיה, לא היו מבחינים שיצרה תפילה שונה, תפילה חדשה.

 

 

 

תפילה זו של החזן, נכונה בעיני גם למלמד בכיתתו. גם הוא שליח ציבור, של ההורים, של מדינת ישראל, וגם של דורות רבים של מסורת שעליו לשתף בה את תלמידיו ולכונן את חייהם על יסודותיה. גם אם הוא יודע מה הוא יאמר, לעיתים קרובות הוא אינו יודע כיצד הדברים יתקבלו, ואיזו אווירה תיווצר במהלך השיעור, עם מה כל תלמיד יצא בסיום השיעור, ואילו מהדברים יקלטו לחיי הלומדים.

 

בעת האחרונה קראתי במספר מאמרים בשבח "אי הידיעה" ואי הכנת השיעור, חלקם גם הביאו מקורות מעניינים לתפיסתם. באופן אישי, איני מאמין בדרך הזו. בעיני יש להכין היטב את השיעור, לדייק במטרות ובדברים שאותם רוצים ללמד, לחשוב עם מה רוצים שהתלמידים יצאו מן השיעור. ויחד עם זאת, לזכור שאנחנו בכיתה ניצבים ב"קהל עם", עם עולם שונה משלנו, גיל שונה, מחשבות שונות, והוא קולט את הדברים שלנו באופן אחר מזה שאנו חושבים שהוא קולט.

יתרה מכך, השיעור אינו רק שלנו ושל קהל השומעים, מדובר ביצירה משותפת שלנו- על הכנתנו ושל הלומדים, שאלותיהם, מחשבותיהם ועולמם שעשוי להעשיר אותנו מאד.

 

כששאלתי את החזן על כך, הוא ענה לי שהוא אכן הכין היטב את הדברים, אבל במהלך התפילה- בכל שנה- התפילה נראית אחרת, הוא מנהל את התפילה עם הקהל, נענה לצרכיו ולעיתים פתאום יש לו סייעתא דשמיא שמכוונת את הדברים במקומות הנכונים- אז, הוא פשוט יודע שזה קרה.

 

כמו החזן ביום הכיפורים, אני מציע להתכונן היטב לשיעור, גם למילים וגם למנגינה. אבל לפני הכניסה לשיעור לעצור לרגע, להיזכר שלא הכל בידינו, ולבקש מהאל, שיסייע לנו לומר את הדברים במנגינה הנכונה שתעיר את הלבבות, שתחולל את הדיון המעמיק והרציני המבוקש. שהמילים שלי ומנגינתם של הנערים והנערות יפתחו בטון הנכון, ויפגשו במהלך השיח, ושאהיה פתוח מספיק ביחד עם הובלת המטרות שהכנתי והלמידה, לשנות, לדייק ולכוון שוב את מיתרי קולי ביחד עם קולותיהם של תלמידי.

להתפלל שנזכור שלאדם מערכי לב, אבל מה' מענה לשון. ולבקש שהוא יפתח שפתינו ופינו יגיד תהילתו.

 

ביצוע מקסים ואהוב לתפילה זו: