שמונה סיפורים על הערכה

בשעה טובה יצאה לדרך ההשתלמות המקוונת שלנו בנושא "הערכה משיבת רוח" - חלופות בהערכה ברוח לב לדעת. מתוך תפיסה הוליסטית של הלמידה, אנחנו מאמינים ששינוי בלמידה ובהוראה בבתי הספר צריך ללכת יד ביד עם שינוי בדרכי ההערכה שלהן. ההשתלמות עוסקת ברעיונות היסוד של גישת החלופות בהערכה ובהכרות עם כלים מעשיים להערכה שכזו ומשתתפים בה כ- 100 מורים.

 

כמטלה ביחידה הראשונה של ההשתלמות התבקשו המורים, בין השאר, להיזכר באירוע כלשהו, הקשור בהערכה- מבחן, קבלת ציון, הגשת עבודה וכד' כתלמיד/ תלמידה בבית הספר ולתאר אותו ואת הרגשות המתעוררים בהם לאור אותו אירוע. האירועים שנכתבו היו רבים: חלקם עצובים, חלקם מכעיסים, חלקם מעוררי השראה ותקווה...

מעניין במיוחד היה לקרוא כיצד אותם מורים תופסים כיום את עצמם כמעריכים ואיך הם מתייחסים לתלמידיהם בכל התחום של הערכה בבית הספר, לאור החוויות האישיות שלהם כתלמידים.

התרגיל הזה, של העלאת זיכרונות מימי בית הספר, הוא בעיני תרגיל חשוב מאד עבורנו כמורים. מורה שהתלמיד שהוא היה בעבר עדיין חי בתוכו, והוא מחובר לזיכרונות שלו מתקופה זו בחייו, הוא מורה שיהיה רגיש יותר לתלמידים שלו היום ויצליח לבנות את הגשר הבלתי נראה בינו לבינם.

 

מתוך הסיפורים הרבים שנשלחו, לפניכם שמונה סיפורים שמשקפים, כל אחד בדרכו, נקודה אחרת בחשיבות ובמורכבות של המדידה וההערכה במערכת החינוך. הם מובאים כאן ככתבם וכלשונם:

 

"בהיותי תלמידה באולפנא למדנו לקראת הבגרות בתושב"ע- יחידה בע"פ. למדנו רבות, שיננו בע"פ חוברות שלמות ובהן מאות מושגים. הוגשתי על מגן גבוה מאוד (98) ובהגיעי לבחינה, ישבתי מול הבוחן ונאלמתי דום.

תשובותיי המעטות שהצלחתי להוציא מפי היו שגויות וברחתי מהבחינה בבכי.

זכורות לי היטב שתי תגובות: הראשונה של הבוחן שכעס עלי ועל המחנך שלי על ציון המגן הגבוה שהיה לי . כיצד ייתכן שקיבלתי מגן כ"כ גבוה ואיני יודעת דבר?!

השנייה, הייתה תגובתו של המחנך שלי שעזב הכל ובא לשוחח עימי ולשמוע מה איתי. להבין, להסביר שזה טבעי..

כשנרגעתי, המחנך שוחח עם הבוחן ולמורת רוחו סיכמו כי אבחן שוב במועד אחר. ב"ה הצלחתי וקיבלתי ציון גבוה בבגרות אך התחושה והחוויה הזו מלווה אותי שנים.

התחושה של אטימות ,חוסר גמישות וחוסר הבנה פשוטה היו עזים באותו הזמן וכיום אני יכולה להגדירה כמחסור בכלים ובהבנה בסיסית של הבוחן שלא הייתה במודע בשנים עברו.

חוסר ההבנה כי כל לכל אחד מאתנו יש כישורים שונים וכן סגנונות למידה מיטביים שונים הינה במובן הרחב נחלת העבר אך אני עדיין נדהמת למצוא את אותותיה גם כיום."

 

"בכתה י"א במסגרת לימודים במגמת לימודי ארץ ישראל התבקשנו לבנות דגם של אחד הממצאים שנמצאו באזור מסוים.

אני בחרתי לבנות בית בד. הבניה נעשתה מפימו בשילוב עם ענפי זית. אני זוכרת את הפרויקט הזה כדבר מהנה, ובשונה מעשרות המבחנים להם ניגשתי במהלך למודי אני גם זוכרת עד היום את התוכן שלמדתי לפני כן. לצערי לא שמרתי את העבודה הזאת אבל אני בהחלט חושבת שאם היא היתה בידי הייתי מוצאת לה שימוש בהוראה בכתה ובהסבר בבית."

 

 

"בכיתה ח' המורה לנביא יצאה לחופשת לידה ובמקומה הגיע מורה מחליף. הוא היה די קשה ומקובע בגישותיו. לאחר כמה שבועות נבחנו והגיע הרגע של חלוקת המבחנים. בדרך כלל כל מורה היה מחלק לנו את המבחנים ועליהם היה כתוב הציון עם עוד כמה מילים. כך חשבנו שיהיה גם אצלו, אך טעינו בגדול. הוא אמר לנו שהוא מחלק לפי הציונים- מהגבוה לנמוך. מחינו על כך עוד לפני שהוא חילק, אך זה לא הועיל. אני זוכרת, למרות שזה היה ממזמן, את הבושה הגדולה שהרגישו כל תלמידיי הכיתה, גם החרוצים שלכאורה לא היו צריכים להיות מודאגים. ילדים רבים הורידו את ראשם מבושה בעת החלוקה ואף בכו.

בהפסקה חלק מתלמידיי הכיתה ובניהם אני, פנינו למנהל וקבענו עמו זמן לשיחה. סיפרנו לו את כל מה שקרה ואת תחושותינו הקשות. לשמחתנו מורה זה לא המשיך ללמד אותנו ולא בא יותר לבית סיפרנו.

גם כיום איני יכולה להבין את שיקוליו ומעשיו. (הוא טען שע"י חלוקה כזאת הוא יגרום לרצון אצל חלשים ללמוד טוב יותר- כך אמר לנו). אולי כוונתו היתה טובה. אך מעשיו ודאי שלא היו רצויים . הוא היה צריך לחשוב על האפשרות שאולי תלמיד אחד יפגע וזה לא שווה. יש המון דרכים אחרות לחזק תלמידים. הפלא הגדול בעיניי שהוא היה מורה חדש וצעיר שרק התחיל את דרכו בהוראה. מה לו ולגישה הזו?"

 

"בהיותי בכיתה ח', בחטיבת-ביניים אזורית, בדרום-הארץ. למדנו בנות מושבים (אני אחת מהן) עם בנות מיישובים קהילתיים תורניים מבוססים.

היתה לנו משימה-להגיש עבודה בנושא אמונה, לקחת איזשהו נושא אמוני ולחקור אותו.

את העבודה שהגשתי אינני זוכרת (אם בכלל הגשתי). אך, זכורה לי היטב עבודתה של חברתי (בת יישוב קהילתי). היא הגישה עבודה בנושא : "בחירה וידיעה ביהדות" ובשער היא ציירה, סימן שאלה ורוד עליו סימן קריאה סגול. זו הפעם הראשונה שנפגשתי עם העומק שביהדות ועם העומק שבהמחשת מושג. עד אז, חייתי את חיי כשגרה והעבודה הזו (שקראתי והעתקתי לי אותה) עוררה בי חשיבה, ועוררה בי את תהליך התשובה."

 

"כשאני מנסה להיזכר בחוויית הערכה שלי כתלמידה מימי התיכון, צרובה בנפשי יותר מכל הערכתה של המורה שלי לכתיבת חיבור. אני זוכרת את עצמי משקיעה זמן רב, משאבי נפש, חשיבה, תכנון וכוחות מרובים בכתיבת חיבור, ומגישה אותו מתוך תחושת סיפוק עז וציפייה למשוב מלא ומשקף מן המורה. אולם, למרבה הצער, תמיד היה הציון הבודד מתנוסס לו בצבע אדום בלי שום הערה, תגובה, משפט או הארה שנימקו בעבורי את הציון שקיבלתי. באופן זה, אני מבינה כיום, לא הייתה לי שום אפשרות אמתית להתקדם ולהתפתח בהבעה בכתב. אף פעם לא ידעתי מה עליי לתקן מצד אחד, ומהם הרכיבים החזקים והאיכותיים של תוצר הכתיבה שלי, מצד שני.

דומני כי החוויה הזו היא שעיצבה אותי להיות המעריכה שהנני היום. אני משמשת כמורה להוראת החיבור, ולעתים תלמידותיי צוחקות ואומרות כי המשוב שלי ארוך יותר מכל החיבור שכתבו (כמובן, הדברים נאמרים מתוך הערכה שלהן וברוח טובה)."

 

"למדתי בארצות הברית, בבית ספר יהודי בשנות השישים. בית הספר דגל בלימוד מהנה – יותר למדנו מחוץ לכותלי הכיתות מבתוכם – חפרנו ספריות של אוניברסיטאות, לגיאוגרפיה למדנו במוזיאונים, לחשבון – עבדנו באופן יחידני מול המחשב (שבדיוק התחיל אז בעיר), ערכנו חידונים, הכנו עבודות, במדעים פירקנו ריאות של מעשן, המבחנים היו על פי שיטה אמריקאית, רק למלא את העיגול. וכולנו למדנו כי היה המון זמן גם לספורט, שיעורי שחיה, הפסקות ארוכות. אני לא יודעת מי היה המנהל/ת שם – אבל הם הבינו שילד שמח, לומד. כתבנו עבודות על כמעט כל דבר, לאחר שחקרנו באנציקלופדיות לבד וחפרנו לבד לחפש את החומר וראיינו אנשים.

...

ואז הגעתי לארץ ונפלתי חזק. במקום חידונים כיתתיים – צד א' בכיתה מול צד ב', כך שאתה בקבוצה וכיף לך, הכל נבחן בכתיבה ביד. צריך ללמוד בעל פה הכל, לא אכפת לאף אחד אם אני חכמה או לא, כי אם לא ענית נכון על המבחן – לא משנה אם באמת הבנת את החומר או הזדהית עם החומר – אתה אפס.

מלהיות באי קיו 5% הכי גבוהים בארצות הברית – הפכתי להיות אחת עם ציונים ברצפה. אם לא הספיק הקושי של המשפחה להתאקלם בשנות השבעים, בהם ללבוש נעלי ספורט היה לגנאי, גם לא הבנתי ולא היה אכפת לאף אחד. חוץ מזה, הכל היה רק לימוד בשביל הציונים. שום חדוות לימוד. הרסו אותי. לקח לי עד גיל 45 להבין ולהיזכר שאני לא טיפשה, אני דווקא חכמה מאוד. חזרתי ללימודים, הוצאתי תואר ותעודת הוראה ואני לא מסוגלת ללמד ללא שאוהב את החומר ואת התלמידים שלי. ואני עדיין מאמינה: ילד שמח – לומד!"

 

"בלימודי מגמת פסיכולוגיה נתבקשתי לכתוב עבודה ובה דוגמאות לעקרונות פסיכולוגיים שנלמדו בכיתה.

אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה לכתוב את המטלה אבל לבסוף הגשתי אותה.

הציון לעבודה היה בדוגמת מחוון שהעריך את תשובתי ביחס למצופה ממני ובו ההערכה הייתה בשלבים הגבוהים ביותר. ובכתב ידה של המורה ובעט צבעוני נכתבו הערכות בונות ומפרגנות על תשובותיי ועל הקשר שלהן למה שלמדנו בכיתה. המורה כתבה ליד אחת הדוגמאות שזאת דוגמא טובה ומעניינת והיא ראויה להישמע בכיתה.(לאחר מכן בשיעור ביקשה שאקריא אותה.

היום כשאני חושבת על המאורע אני מבינה עד כמה הוא היה משמעותי וכמה הוא עיצב את הדרך בה למדתי בשיעורים אלו לאחר מכן. אני לעיתים מנסה לשחזר את החוויה גם עם התלמידות בכיתתי ומנסה שההערכה תהיה משמעותית להן כפי שהיא היתה משמעותית בעבורי."

 

"בכיתה י' קיבלנו עבודה בספרות על הספר – "הנסיך הקטן". בתור תיכוניסט מצוי לא הרביתי בקריאה. אינני  זוכר אם קראתי לראשונה את הנסיך הקטן בשביל העבודה או שהכרתי אותו מלפני כן. בעבודה קיבלנו כמה עשרות שאלות שהיינו צריכים להגיש אותן במטלה עצמאית. כמובן שספר קליל כמו זה מיותר ללמד בכיתה...

אני זוכר שהתיישבתי להכין את העבודה ומאסתי כל כך בשאלות הדביליות. חשתי שהשאלות חוטאות למהות של הספר. אי לכך כאקט של מחאה כתבתי חיבור של כמה עמודים מדוע אסור לעשות עבודות על הנסיך הקטן, תוך הבאת רעיונות מרכזיים מהספר. גאה בעצמי מאוד הגשתי את העבודה למורה.

כעבור כמה ימים המורה החזירה את העבודות. ליבי החסיר פעימה כאשר לקחתי את העבודה ליד. כבר חשבתי בליבי כיצד אני הולך להלחם במורה על האפס שנתנה לי וללחום בשם הצדק וחופש הביטוי. מה נורא היה לראות את סימן הוי האדום בסוף העבודה. לא היתה כל התייחסות אחרת.

המורה פשוט לא קראה את מה שכתבתי.

בזה תמו ניסיונות המרד שלי."

 

שמונה סיפורים. שמונה חוויות המשוקעות בזיכרון ובנפש והולכות עם הכותבים אותן לאורך ימים. מספרות לנו כמה חשוב לתת את הדעת על התחום הרגיש הזה של הערכה בחינוך, להגביר את המודעות למשמעות שלו עבור תלמידים, להשקיע בו מחשבה, תשומת לב, יצירתיות ורגישות וגם לנסות למצוא דרכים חדשות לפסוע בהן...