מחשבות לקראת ליל הסדר: בין מורה להורה

מעשה שהיה כך היה: באחת מישיבות ההסדר, רגע לפני החופש המכונה "בין הזמנים" של פסח, ניגשה חבורת תלמידים לאחד מהרבנים וביקשה ממנו להתארח אצלו בליל הסדר. הרב ביקש בעדינות להבין האם ישנה בעיה כל שהיא בבית התלמידים שבגללה הם מחפשים מקום אחר לחגוג בו את הסדר. התלמידים הסבירו שהכל בסדר בבית, אלא שהם מתוסכלים מכך שאחרי כל התהליך העמוק והיקר שהם עוברים בישיבה, הם חוזרים הביתה אל הסדר כמו שאבא ואמא שלהם עורכים, סדר שלדבריהם קצר, עמוס ב"וורטים" ובדיחות ועם נקודת יעד ברורה: להגיע כמה שיותר מהר לשולחן עורך... 

מה ענה אותו רב לבקשת התלמידים אינני יודעת, אבל סיפור זה עורר בי הרבה מחשבה על מקומו של המורה וההורה בחיי התלמידים. את החוויה המתוארת בסיפור מנקודת מבטם של התלמידים שלנו, רבים מאיתנו מכירים מהזווית השנייה: אנחנו כמורים המבקשים לטעת בתלמידים עולם ערכים מסוים: בין אם בהקפדה על אורח חיים הלכתי, בין אם בעבודה עדינה על המידות ובין אם בהזמנה לאתגר ועבודה קשה בלמידה או דווקא הפוך להרפיה ונתינת תשומת לב למרחבים נוספים בחיים מלבד הדעת והבגרות. התלמיד מקשיב לנו, אך אחה"צ או בסוף השבוע חוזר אל הבית ולפעמים שם הוא שומע או רואה מסרים, ערכים, דרישות או סתם דרך התנהלות שונה מזו שביקשנו אנחנו להצמיח בו. לפעמים אנחנו יכולים לנחש בעצמנו את הפער הזה ולפעמים מפגש עם ההורים באסיפת הורים מעלה את המתח הזה בגלוי או בסמוי על גבי השולחן.

 

מה מוטל עלינו כמורים בנקודות צומת כאלו? האם התפקיד שלנו הוא למלא את מקום ההורה במקום בו הוא כושל לדעתנו? לתת לתלמיד מעיין נוסף ושונה לשתות ממנו ולקבל ממנו השראה להמשך חייו? לפתח בתלמיד את התכונות והכוחות שאנחנו מאמינים בהם? או אולי דווקא התפקיד שלנו הוא להעצים את ההורה? להניח את עצמנו עם האמונות והשאיפות שלנו בצד ולחוש באופן מדויק יותר את מרחב החיים והאטמוספרה שבה התלמיד שלנו גדל ולהצמיח אותו מתוכה ואולי אפילו על פיה? 
 

חז"ל מתארים במסכת בבא בתרא את תהליך היווצרות בתי הספר. המציאות הראשונית ואולי הבריאה והאידיאלית ביותר היתה שכל ילד היה לומד אצל הוריו בבית תורה, אלא שאז נוצרה בעיה: "מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה", או במילים שלנו – במקרה בו ההורים אינם דמויות חינוכיות, לילד לא היה היכן להתחנך. בעיה זו הובילה להקמת בתי הספר: "התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים". בהמשך הורחבה התקנה שהנגישה את בתי הספר לכל איזור ולא רק לירושלים: "התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך" ומאוחר יותר אפילו "בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר". החינוך הציבורי דואג אמנם שכל ילד יזכה לחינוך, אך מאידך הוא מאחיד את המסרים החינוכיים וקשה מכך, חופר את התהום שבין הבית, העולם של אבא ואמא של כל אחד מאיתנו, לבין בית הספר, האולפנא והישיבה שאליהם אנחנו הולכים. התהום הזו מצמיחה לעיתים חידושים ואפשרויות התפתחות שלא היו בנמצא כל עוד היינו רק "מתחת לסינר של אמא", אך לעיתים היא יוצרת נתק כואב בין שני המרחבים בהם אנחנו חיים. נתק שהאפשרות הפנימית לגדול ממנו היא קשה עד בלתי אפשרית. 
 

ובחזרה לסיפור בו פתחנו: ליל הסדר, הלילה בו נבנה הקשר הפנימי של כל אחד לסיפורו של עם ישראל, לעבודת ה' ולשאיפות ודרך החיים שהיציאה ממצרים והפיכתנו לעם תובעת מאיתנו – הוא הלילה המשפחתי ביותר שאפשר לדמיין. זה נכון לא רק ברמה הסוציולוגית, אלא גם כאמירה הלכתית ממש: "והגדת לבנך". החובה מוטלת על כל אבא (והיום גם על אמא) להעביר את המסורת ואת סיפור הולדת עם ישראל על שלל השלכותיו לילדים שלהם. מעניין שהקב"ה קבע שאת המסורת הזו צריך כל ילד לקבל דווקא מהוריו ולא מרבותיו ומחנכיו בישיבה או באולפנא...

מה ההכרה הזו מספרת לתפקיד שלנו? כמובן שהיא לא באה לבטל אותו, אבל אולי כן להזכיר את הצורך שלנו כמורים ומחנכים להיות מודעים יותר לפער האפשרי הזה שאנחנו יוצרים במו ידינו, לנהל אותו בעדינות גדולה ולתת לתלמיד כלים דרך שיח והתבוננות משותפת איך לבנות גשרים נכונים מעל התהום הזו ולחבר ולשייך בין שני עבריה.