מספיק לשחק- עכשיו לומדים! על משחקים והפסקות

מנקודת מבטם של ילדים, לעיתים עיקר ההתרחשות בבית הספר היא דווקא בשעת ההפסקה. האם אנחנו בסה"כ מבוגרים שמפסיקים לתלמידים שלנו את ההפסקות? האם אנחנו גוזלים מהם שעות משחק חשובות? על הקשר בין משחק ללמידה...

"יוני! אתה משחק! די! תפסיק! "

"חיים! זה שיעור עכשיו.. לא מגרש כדורגל"

"יפית! את מוכנה להפסיק לשחק ולהסתכל אלי?"

קצת מעיק..

התחושה הזו, שבאמת, הם לא ממש מתעניינים בך, אתה צריך לרדוף אחריהם, לנסות ללכוד את תשומת לבם הרך. ותמיד, תמיד יהיה משהו שינצח אותך.

רציתי להשפיע, רציתי לתת, רציתי לחנך. ואני מרגיש שאני כל הזמן מפסיק אותם משטף המשחק שלהם ומכניס אותם לתוך עבודה, לטורח ולעומס והם לא תמיד נענים לכך (ובטח שלא נהנים מכך..)

פעם שאלתי את בני הקטן- איך היה לך היום בביה"ס?

הוא אמר לי בקולו המתוק: 

"היתה הפסקה גדולה לפני תחילת היום, ואז שיחקתי עם בני בגולות ואח"כ, המורה נכנסה וההפסקה נגמרה. ואז היה צלצול ויצאנו להפסקה והמשכתי לשחק עם בני והיה מעולה ואז דודי הצטרף למשחק, הפסיד וכל הזמן בכה. ואז שוב היה שיעור. ואח"כ, בהפסקה בסוף היום הלכנו לשחק כדורגל ונקרעו לי הנעליים. וזהו. אה בעצם היה עוד שיעור ואז נגמר היום."

אם זה מה שהוא זוכר מכל היום, מה זוכרים תלמידי ממני? האם אני בסה"כ מבוגר שמפסיק לתלמידים שלי את ההפסקות? האם אני גוזל מהם שעות משחק חשובות? לא מרפה ממני המחשבה...

גם המחשבה על יובל אינה עוזבת אותי. יובל הוא ילד מתוק, אך חלק גדול מחבריו לכיתה אינם מסכימים עם דעתי. עבורם הוא פשוט מפלצת נודניקית שבאה לאמלל את חייהם. תמיד הם נטפלים אליו, מציקים לו, מדירים אותו ממשחקיהם ועיניו הגדולות נתקלות פעמים רבות בעיני וסוחטות מהן דמעה נסתרת. ברוב ההפסקות הוא עסוק בבריחות, בריחה מכדורים הרודפים אחריו, מילדים הרודפים אחריו, או סתם בריחה מן הבדידות בציפיה שחברת המבוגרים בביה"ס תגונן עליו מחברת חבריו (לכיתה, כי חברי נפש- אין לו). 

המוזר ביובל הוא, שלמרות שלאורך כל ההפסקה הוא יסבול וירדף, אחד הדברים העיקריים המעסיקים אותו לאורך כל השיעור היא השאלה הגדולה- "מתי יוצאים להפסקה"?

למה? למה הוא כה רוצה לצאת להפסקה? מדוע לצאת אל האִיום? אל הבריחה האינסופית? 

באחת מאין סוף הישיבות בהן חשבנו כיצד לעזור לו, אמר לי מורה חבר: "אינך מבין מה הוא מוצא בהפסקה? ההפסקה היא הזמן בו הוא הכי הוא. וגם אם הוא סובל- זה שלו. הוא חי בהפסקה. חיים של מרדף ובריחה, חיים של התמודדות, אבל חיים".

"אז מה לעשות? לתת להם לשחק? להרחיב להם את ההפסקות? מתי הם ילמדו?" שאלתי.

"אינך מבין", הוא ענה, "אנחנו קוראים לזה הפסקות אבל בשבילם זהו שטף של חיים. אנחנו מפסיקים להם את ההפסקות, קוטעים את השטף, השיעור האמיתי הוא בהפסקה, אז הם משחקים האחד עם השני ולומדים כיצד להתמודד עם הדברים הגדולים באמת".

השיחה בינינו היתה בהפסקה, וזה היה אחד השיעורים הגדולים ביותר שלמדתי (בהפסקה), אך השיעור נקטע כי הצלצול הגיע והייתי צריך לחזור לשיעור מול תלמידיי...

החזרה היתה שונה מעט מהרגיל.

נכנסתי לכיתה

רעש, מתח, פנים כועסות ממשחק שנגמר במריבה, עייפות של סוף יום או סתם מתח לקראת שיעור נוסף בשגרת חיי הלימודים ניכר על פניהם של תלמידי.

ארבעה תלמידים הוציאו את ספריהם באי חשק, חלק בהו בי, וחלק לא הרגיש שנכנסתי (לפחות כך נראה היה מתנועותיהם)

"תלמידים יקרים" פתחתי ואמרתי.

"היום נשחק במשחק..." לא סיימתי את דברי. "יש.." צעקו שלושה תלמידים. "אז לא לומדים?"

"אולי נלמד מהמשחק" אמרתי.

והתחלנו לשחק. שיחקנו במשחק לפתיחת שיעור, התלמידים היו צריכים לסדר את הכיתה בצורת ח' בתוך דקה וחצי, לאחר מכן אחד הילדים הקיף את הכיתה בריצה ובזמן זה כולם היו צריכים להוציא את הציוד (הכיתה נצחה).

פתחנו את החומר ושיחקנו באיתור מלים שחוזרות על עצמן בתוך הטקסט. הטקסט היה על ינשופים ומי שמצא מילה שחוזרת על עצמה יותר משלוש פעמים השמיע קול של ינשוף.

הילדים צחקו.

התחלקנו לזוגות. חצי מהילדים עצמו עיניים והחצי השני צריך היה להקריא להם חלק ממשפט והם היו צריכים להשלים אותו בדומה למשפט שקראנו מקודם.

לאחר מכן שיחקנו בהשלמת אותו המשפט בדרך מנוגדת ולבסוף קינחנו במשחק בו התלמידים היו צריכים להמציא  סוף אחר לכל הסיפור, לצייר או להמחיז. לא הספקנו לשמוע את כל הילדים כי הצלצול הגיע והיינו צריכים להפסיק.

אבל הם לא רצו.

גם לא יובל...

תגובה

הדפסה

שיתוף