שלושה כובעים ותובנה משותפת

איזה שיעורים אנחנו זוכרים שלמדנו ומה השיעורים שהתלמידים שלנו יזכרו? מחשבות בשלושה כובעים שונים על למידה ולב שמצטרפים יחד.

כובע ראשון:

מעבירה סדנא לבנות שירות לאומי-

הן מעבירות שיעורי יהדות בבתי ספר ומעוניינות ליצוק תוכן משמעותי בדרך חווייתית.

נותנת כלים שיעזרו להן לבנות שיעור "משמעותי" שיעור שילך עם הילדים, שיזכרו את הלימוד, שיאהבו אותו..

בכל זאת.. הן מקדישות לכך שנה כל כך משמעותית בחייהן.

 

מבקשת מכל בת להיזכר בשיעור שהולך איתה עד היום..

סבב.. חמישים בנות, משתפות מהגן, היסודי והתיכון.

מספר בנות לא זוכרות אף שיעור.

אני מתפלאה- הרי הרגע סיימו את לימודי התיכון?

אף שיעור?

אכן.. אף שיעור..

 

מתקדמת הלאה בסבב.

הדוגמאות שהבנות מביאות, מעיפות אל חלל הכיתה את המילים:

מעורבות בשיעור, רלוונטיות וחיבור לחיים שלהן,

חיבור שלהן למורה או למקצוע, שיעור לא שיגרתי/ מפתיע,

שיעור שבו המורה מחובר למה שמעביר, שיעור שיש בו בחירה,

שיעור שמוביל לחוויה של הצלחה..

 

וכבר ידוע- ש"מתלמידי יותר מכולם", יוצאת מהשיעור ולא מפסיקה ללכת עם המילים הללו.

 

כובע שני:

מלמדת תנ"ך באולפנא. סיימנו נושא.

מרגישה שלא נכון יהיה לעשות עכשיו מבחן.

לא ל-בנות, לא לתקופת חודש הארגון הבאה עלינו לטובה, וגם לא לחומר שלמדנו.

החלטתי לתת משימה קצת אחרת..

חושבת..

הרי אנחנו בתחילת שנה.. ומה המטרה שלי?

שהבנות ילמדו, יעמיקו, יזכרו במה שלמדנו ויחוו חוויה של שמחה מהלמידה.

אני רוצה שיכירו את הדמויות עליהן למדנו, ירגישו מקרוב אותן, את המילים שהתורה בחרה. יזכרו במדרשים ובפרשנים השונים..

נכון, זה לא מקיף את כל החומר כמו מבחן.. אבל אולי הפעם.. נכון שיזכרו- את המעט..?

 

אוספת את המילים של הבנות מהסדנא-

בחירה, אקטיביות, חוויית הצלחה, משהו לא שיגרתי.

מחלקת משימה:

כל קבוצה אחראית על קבוצת פסוקים שלמדנו- ומכינה עליה תיאטרון קריאה.

נותנת משימות מדוייקות לתיאטרון הקריאה, מרגיעה אותן שאין צורך בכישרון משחק,

אלא בהקשבה למילים הכתובות, לדמויות, להתרחשות. ו..קדימה- לעבודה.

עוברת בין הקבוצות, שואלת שאלות מכוונות,

יש כאלה שזורמות ויש גם כאלה שמתוסכלות, מבקשות מבחן, ושאעזוב אותן לנפשן.

בשיעור הבא- כותבת מחוון מדוייק על הלוח:

30 נקודות על הבנת הפסוקים והעמקה בהם,

20 נקודות על הגשה בדף נפרד- ובו שניים שלושה פרשנים או מדרשים שנעזרו בהם- ועוד כמה משימות קטנות. יש גם נקודות על עבודת צוות, ביצוע, יצירתיות ועוד.

אחרי שכתבתי את המחוון ראיתי את העיניים של הבנות נוצצות.

גם אלה שפחדו וביקשו מבחן.

המחוון עזר להן, הסביר להן איך לעבוד ומה אני דורשת.

כולן התאמצו על עשר הנקודות של היצירתיות והמקוריות,

פתאום התסכול הפך לנחלת העבר, כולן כולן עובדות מגוייסות והתוצרים נפלאים ממש.

 

הפסוקים קיבלו חיים חדשים, הבנות חשבו על רעיונות יצירתיים ומשמחים,

הוסיפו צלילים וקולות [המורה מרשה פלאפון].. נוספו תנועות וזמזומי שירים..

והיו בכיתה:

מתח וכאב בני 3000 שנה,

זוגיות ובדידות.

ויתור ואיתו אחריות-

של אבות ואימהות רחוקים קרובים,

הורגשו חשיבה והבנה,

ותחושה ש.. המבחן עבר בהצלחה.

 

כובע שלישי:

אמא.

מנסה לגרום לבת שלי לשבת וללמוד להכתבה. היא פחות בקטע. שוב הדיון התמידי.. היא לא מבינה למה חייבים ללמוד אנגלית.

יושבות. מקריאה לה מילים היא כותבת על דף או על החלון עם טוש מחיק.

נבחנת

ושוב באותו שבוע חוזרת הביתה. יש הכתבה, צריך ללמוד.

אני שמחה, מרגישה שיש מורה רצינית..

חושבת לעצמי- איך לרתום אותה? מה יכניס אותה ללמידה?

ואז יום אחד..

"אמא, מה התרגום של המילה הזאת?"

"מאוורר"

"אה! יופי! אז אפשר להביא מחר לאולפנא?"

"מאוורר? בסדר.. שיחזור שלם.."

"אמא מה זה המילה הזאת?"

וככה - משפטים שלמים..

ואני מתפלאה!

מאיפה ההתלהבות ללמוד? עונה לה. מתרגמת ביחד.

ואז מגיעה התשובה-

"אמא יש מחר הצגה בכיתה. אנחנו צריכות להציג את הקטע הזה ואני גם צריכה להביא כמה דברים בשביל ההצגה את יכולה לשבת איתי על זה קצת?"

 

הולכת ללמד,

יושבת באוטו ברמזור כשטיפות מרטיבות שימשה קדמית מטפטפות בי אושר.

חוזרת הביתה,

נראית די רגיל..

אבל מי שמביט בי טוב טוב

יוכל להבחין בשאלות שמרחפות מעלי ובתוכי,

מתדפקות על שימשת ליבי, מנקרות בי כמו רוצות את מבטי..

שואלות שוב..

מה מטרת ההוראה שלי?

ומה אני יותר בית או ספר?

שואלות למה חשוב שיזכרו ואיך נכון שיעשו זאת?

ימים של שאילת שאלות וגשמים

נרות חנוכה מבצבצים לי באופק

להוסיף עוד אור לתלמידות שלי.. לילדים שלי.