חכמה מאין תמצא

שלושה סבבי שיח משקיע איוב בניסיון לשכנע ולהסביר לרעיו את עמדתו. לאחר שלא הצליח לגעת בהם ולעורר את הבנתם, הוא נושא את משלו בדם ליבו. הוא אינו מבין כיצד זה לא הצליחו רעיו להבין את עמדתו, הרי הוא הסביר אותה היטב ומכיוונים רבים. הוא פונה לחבריו בתמיהה (כז, יב) הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ?

יתכן שבעקבות אכזבתו מחבריו, אחת השאלות שהוא מעלה היא היכן מקומן של החכמה והבינה:  

 אֱ-לֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ (כח, יב- כג)

 

בסופו של הפרק כותב איוב מהי החכמה ומהי הבינה, אבל עדיין מותיר בערפל את השאלה הגדולה, מאין היא תימצא, כיצד מגלים אותה, מה מקומה. המלבי"ם (הרב מאיר ליבוש ויזר, בן המאה ה19) מסביר את שאלתו של איוב ומעמיק אותה (איוב כח, יב):

 

דרכי השגת החכמה והאופנים שבהם האדם יכול להשיגה נסתרים פעמים רבות מעינינו. שורשי הדברים שאנו יודעים כיצד יש ללמדם (הבינה שמושגת בהיקשים לוגיים) גם הם נסתרים מעמנו. מחקרים רבים הושקעו בניסיון להבנה כיצד מתרחשת הלמידה. אנו יודעים לומר כיצד אנו לומדים ומפתחים אופנים רבים של מתודיקה והבנה, אבל במובנים רבים, הרגעים של ההבנה, של המפגש העמוק בין האדם לתוכן, הרגעים של "ירידת האסימון", השינוי שחל באדם כשהוא מבין- נותרים נסתרים. רגעי חווית הלמידה המשמעותית נותרים נעלמים "מעיני כל חי". לאחר שלושה סבבים של שיח, איוב מבין שאינו יכול לפענח את התעלומה וגם הוא מותירה על מקומה.

 

בחודשים האחרונים התבוננתי בשיעורים של מורים רבים, בכיתות מגוונות. פעמים רבות שאלתי את עצמי מהיכן באמת מגיעה הלמידה? הקשבתי לשיעור, שלי או של אחרים, ושאלתי את עצמי,

האם היא תגיע? האם היא תתרחש?

 

ובכלל, היכן ומתי זה קורה?

היכן המקום בין הלוח החכם לתלמידים הקשובים ולמורה המדבר, שבו מתגלה החכמה, שבו באמת מתרחשת לה הלמידה? מתי קורה הרגע הזה שבו "ידיעה" הופכת להיות "אני", הרגע שבו תוכן הופך מגוף ידע חיצוני לרוח שמעוררת השראה ורצון להמשיך להעמיק בו, לפסוע למקומות חדשים, לעסוק בתחומים חדשים. חווית הלמידה היא הרגע שבו זה קורה, שבו מתגלה החכמה, שבו צצה הבינה, שבו האדם, ולעיתים קרובות גם המורה יכולים לחוש שמשהו קרה בכיתה, שמשהו התחדש. תלמידים רבים יכולים לספר על הרגעים שזה קרה להם, שבהם הלמידה הייתה משמעותית ומעמיקה.

 

האם היא מתרחשת עוד לפני הכניסה לכיתה, בחשיבות שהתלמידים מקנים ללמידה? בהמתנה שלהם למורה, לרב הנערץ, לתחום התוכן הנחשב? האם היא מתחילה באנרגיה שהמורה מביא בעת כניסתו לכיתה? בחיוכו?  האם היא מתרחשת בדיבור המושכל של המורה, או במחוות גופו העדינות, האם היא מתרחשת במילותיו של המורה, בליבו של הלומד, במרחב שבין המורה לתלמידים, במרווח שבין הלומדים לבין עצמם ולחבריהם? האם היא מתרחשת בשינון למבחן ובתוצאותיו, כשסוף סוף מתברר לתלמיד מה באמת הוא יודע?

 ואולי היא מתרחשת בכלל בבית, כשאימא שואלת מה למדו היום בכיתה, ומיכל נזכרת במה שהמורה אמרה, במה שהיה כתוב על הלוח, במה שחברה שלה העירה לה?

חווית הלמידה המשמעותית, הנגיעה העמוקה של התוכן באדם, החכמה העמוקה עליה מדבר איוב, יכולה להתרחש בכל אחד מהשלבים הללו.

 

אני יודע שזה נאיבי, אבל לפעמים אני מצייר לעצמי שהרגע הזה מתרחש בלימוד בכיתה, כשהמורה אומרת משהו, והוא נוגע עמוק עמוק בליבם של הלומד או הלומדת. שפתאום זה קורה- היא מבינה משהו, משהו מתעורר בו, משהו מתחייה, נוסף ומשתנה. ראיתי את זה קורה בשיעורים רבים, חשתי את זה קורה גם בשיעורי. אבל כשאני מעמיק עוד קצת, אני יודע שבשביל שזה יקרה בכיתה, כדאי שזה יקרה הרבה קודם ובשביל שזה ילווה את הלומד לאורך זמן, כדאי שזה יקרה גם הרבה אחר כך. כדאי שתהליך הלמידה יתחיל בביתו ובליבו של המורה, יעבור דרך הכיתה וימשיך בליבו ואף בביתו של התלמיד.

 

דומני שביחד עם ההכרה במסתורין ועם ההכרה בחוסר הידיעה, ישנם כמה דברים שאחרי כעשר שנות התנסות של "לב לדעת", מאות משובים של מורים ותלמידים ומחקרים מגוונים,  אנו יכולים לומר. 

נראה לי שאנו כן יודעים לא מעט על התנאים שמאפשרים את הלמידה המשמעותית. איננו יכולים להיות בטוחים שהלמידה המשמעותית באמת תתרחש, אבל אנו יודעים שיש סיכוי, ואפילו סיכוי גבוה להתרחשותה.

דומני שאנו יודעים שעל מנת שזה יקרה בכיתה, כדאי שהמורה ישב בביתו ויפגש בעצמו עם התכנים, שהם יעוררו בו עניין. לאחר מכן כדאי שישאל את עצמו מה יעורר את העניין אצל ילדי כיתתו, במה לפתוח את השיח ומה יעורר מפגש בין הלומדים לנלמד.  מתוך העניין האישי העמוק של המורה ואחרי חשיבה על עולמם של תלמידיו, הוא יכול להיכנס לכיתה עם משב רוח של למידה ואנרגיה שגם הלומדים יחושו בה. במהלך השיח בכיתה ובכלים פשוטים יחסית, המורה יכול להגיע למצב שהלומדים יהיו חלק מן התהליך, שגם הם יפרו את הלמידה, ישאלו את שאלותיהם וייפגשו באופן עמוק עם התכנים. לאחר הלמידה בכיתה ולעיתים לסיום פרק למידה משמעותי, ניתן לעבור תהליך הערכה אישית של הלימוד, בדיקה של הידע שרכש הלומד, אילו שאלות נותרו לו ומה הוא הפנים. שיח ההערכה יכול בעצמו להוות את הלמידה, ליצור את רגעי התובנה, להיות המקום שממנו הבינה תצמח, שממנה החכמה תתגלה ותופיע. ההערכה הזו אינה רק מסכמת את הלמידה, היא מקשרת את הלמידה ללמידה העתידית ולעתיד חייו. נראה שניתן לומר שבכל אחד מן השלבים הללו: ההכנה, הלימוד בכיתה וההערכה  אפשר לאמץ כלים  שמפתחים את המפגש ואת הלמידה המשמעותית.

 

יש הטועים לחשוב שתהליך הלמידה מתרחש בבית הספר, בעיני זה לא מדוייק. לדעתי הוא אינו מתחיל בכיתה ואינו מסתיים בה, הוא רק עובר דרכה. הלמידה מתחילה בביתם ועולמם של הילד ושל המורה, במה ששניהם מביאים איתם לכיתת הלימוד, הוא עשוי להעמיק ולהיות מושפע מאד מהמתרחש בבית הספר, אך הוא מסתיים שנים רבות לאחר מכן, כאשר המורה והילד ממשיכים בחייהם לאור מה שלמדו, לאור המפגש ביניהם והשפעת הנלמד על חייהם.

התהליך ארוך ומלא עמל, לעיתים קרובות יש בו גם סיפוק רב, וכמעט תמיד יש בו גם מסתורין. לעיתים, כפי שכתב עגנון- כשאנו עמלים וחוזרים ועמלים- זו גם תחילתה של חכמה.