קידושין כח' ע"א: המכנה שם לחברו - הקלות נסיבתיות

יש"ש סימן מה

ואם אדם קורא לחבירו גנב או גזלן, אף שדינו במלקות והוי כמו שקראו ממזר, מכל מקום אם המריבה שביניהם מחמת טענת משא ומתן שאחד צועק על חבירו וסבר בדעתו שהשני עשה לו עיוות ועשקו, אם כן לביה אנסיה. והוא הדין נמי אם המריבה ביניהם וחשדו איך שמסר אותו בידי גוים, וקרא אותו מסור, גם כן אמרינן לביה אנסיה. רק שלא ירגיל בדבר, ויעמוד עמו לדין ישראל. ואם נמצא בדין שבחנם חושדו, יקבל עליו באמונת שמים שהיה סובר כך, ולא עשה כדי להקניטו. ואחר כך מחויב לומר בפני אותם האנשים שהיו אצל המריבה: "רבותי, כך הייתי סובר, ולבי אנסי. אבל עכשיו יצא זכאי בדין, ואם כן אמרתי עליו שלא כדין, ומבקש אני מחילה מה' יתברך וממנו. בלשון זה שכתבתי, לא פחות ולא יותר".

שאלות לעיון

• מה ההבדל אם כינוי השם היה במשא ומתן או בלי רקע מוקדם ?

• מתי לדעתך אפשר לומר את הטענה " ליביה אנסיה"? האם זה נכון בכל מקרה ?

• בתוכנית ארוח בטלויזיה אחד המאורינים אמר מילים קשות על מרואיין אחר . האם גם כאן יתקיים העיקרון של היש"ש ?

הצעה לפעילות

הצד השני של הסיפור 

היש"ש מלמד אותנו שצריך לבחון את המקרה בכללותו וגם אם אדם כינה את חברו בשם , אם הייתה לו סיבה הגיונית או שאנסו ליבו הוא יכול להתנצל בפני מי ששמע את הכינוי ולא לקבל את העונש

נביא כאן סיפור שבמבט ראשון נראה בעייתי ובמבט שני אפשר לראות אותו בסלחנות – כמו העיקרון שמופיע ביש"ש – אפשר לעיין בספר " הצד השני של הסיפור " ובאתר המצורף.

גניבה

עמדתי לשוב לירושלים לאחר מספר חודשים בהם הייתי בצפת. השארתי את חפצי אצל משפחת גולד, משפחה חמה שפגשתי בזמן שלמדתי במקום. במקרה, לא היו בני המשפחה בבית באותו הזמן, אך הם השאירו בידי את מפתח הבית, כדי שאוכל להיכנס בבוקר וליטול את חבילותיי. 
הייתי כבר באיחור, ונחפזתי פנימה, ביודעי שהמונית שהזמנתי אמורה להופיע כל רגע. כששמטתי את תיק  הצד שלי על רצפת המטבח, נכנסה לבית נערה אחרת, שהגיעה לצפת לפני ימים ספורים. כבר הכירו בינינו - היא היתה תיירת, שלרשותה היו מעט מאוד אמצעים. היא רק קפצה לומר שלום לבני משפחת גולד והצטערה לשמוע כי אינם בבית. היא בקשה ממני כוס מים ומיהרתי להגיש לה. אצתי רצתי אל פנים הבית כדי לאסוף את חפצי. 
חזרתי למטבח והנערה כבר נעלמה - כמו גם תיק הצד שלי! דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה. שניות לאחר מכן הגיעה המונית. 
היה עלי לדחות את נסיעתי לירושלים ולדווח למשטרה על הגניבה. היה עלי גם לבטל את ההמחאות שהיו בתיקי ולדווח על אובדן הדרכון ותעודת הזהות. 
תארו לעצמכם את חוצפתה של נערה זו, שפסעה מעדנות מחוץ לבית עם תיק הצד שלי. ממש 
בבוקר המחרת סרקתי את האיזור בתקווה שאולי אצליח להציל לפחות את התיק שלי עם מה שבחרה הגנבת להותיר בתוכו. 
ואכן, מצאתי את התיק - מעבר לכביש, ליד מיכל  האשפה. בקושי ניתן היה לזהותו בשל הבוץ שכיסה אותו כמעט כליל. הצצתי פנימה, ולתדהמתי הכל היה מונח שם עדיין - הכסף, הדרכון, ההמחאות: לא חסר דבר. 
כעת עמדתי נבוכה. ניסיתי לדמיין לעצמי את התרחיש הבא: היא מיהרה כנראה לברוח עם התיק שלי, ובשעה שחיטטה בתוכו, חשה כי מישהו בוחן את מעשיה. מתוך בהלה, שמטה כנראה את התיק ונמלטה. זה סופם של נוכלים, חשבתי. וסוף שמח בשבילי. 
אך הסיפור לא הסתיים בזאת. כאשר שבה משפחת גולד, סיפרתי לגברת גולד כיצד מישהו ברח כשתיקי בידו. לפני שסיפק היה בידי לתת לה פרטים כלשהם, נוכחתי כי היא מחייכת לעצמה. מה כל כך משעשע בסיפור על הגניבה? תהיתי. 
משהבחינה במבוכתי סיפרה לי כי היה עליה להזהיר אותי להקפיד לסגור את דלת הכניסה, משום שהיא מתמודדת כל העת עם חתולים, החומקים פנימה ויוצאים מן הבית עם חפצים. לתיק הצד שלי היתה רצועה ארוכה וצרה, ששימשה כנראה משחק מהנה בעבור אותה חתולה שגררה אותו בבוץ והשתעשעה עימו עד שמצאה עניין מרתק יותר לעסוק בו. 
לא חפצתי להאשים את אותה נערה, אך כיצד הייתי יכולה לחשוב אחרת? הגנב - חתול?  נו, באמת! 
  

תשומת לב

היש"ש מדבר על כך שיש נסיבות בהם אדם מכנה את חבירו בשם וגם להם יש השפעה על התנהגותו של האדם . כדאי לנסות לברר עם תלמידים מהם הגבולות , מתי אנחנו לא נתחשב בזה שהאחר עיצבן אותו או שהוא היה בסערת רגשות .

להרחבה

כדאי להתבונן "בפירושים למשנה באבות " והוי דן את כל האדם לכף זכות ".

מתוך כתביו של הרב אורי שרקי.  " אלא שהביטוי כאן "והוי דן את כל האדם לכף זכות", הוא ביטוי שצריך קצת הרחבה. הרי נאמר "הוי דן את כל האדם", היינו צריכים לומר הווי דן כל אדם. כל האדם - פירוש הדבר שאם אתה דן את האדם מצד אחד של אישיותו, תמיד תמצא צד של חובה. דווקא כשאתה מסתכל על מכלול האדם, דווקא אז אתה יכול לדון אותו לכף זכות. משום שפעמים רבות, כאשר יש לאדם חיסרון בנפש, חיסרון במידות, חיסרון במעשים, לפעמים החיסרון הזה בא להשלים אצלו חיסרון אחר. אלמלא אותו חיסרון, הבולט לעין, ייתכן שהיה מתקלקל ומגיע לגרוע יותר מכך. לכן אמר הרב קוק בספרו מוסר אביך, שכאשר באים להוכיח את חברו, על איזה חיסרון המצוי בו, יש להיזהר שלפעמים ע"י התוכחה, יסולק החיסרון אמנם, אך הדבר הזה יפתח פתח לחסרונות גדולים יותר. לכן לא כל תוכחה היא רצויה, לפעמים יש להסתכל על כל האדם בכללו, ואז רואים גם את מכלול חסרונותיו שגם הם מטים את הכל לכף זכות."