סליחה

 לימוד בחברותות\ בזוגות:

"ויובן זה בהקדים תורתו של הבעש"ט, שכשאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו בעצמו. וכמו אדם המביט בראי- "אם פניו נקיים אינו רואה במקרה שום דופי", אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש"פניו מטונפין" ולכאורה: מהו ההכרח שראיית הרע בזולתו הוא בבחינת "דמות" ו"מראה" של הרע שבהרואה- למה לא תתכן מציאות כזו שבאמת ישנו הרע הנראה רק בחבירו והוא עצמו מושלל מזה? והביאור בזה: כל מאורע שבעולם הוא בהשגחה פרטית. וכן גם במאורע זה (שהוא רואה רע בזולתו) אין זה במקרה ח"ו, אלא דבר שהזמינו לו מלמעלה; ומכיוון שלא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה, הרי א"א לומר שמלמעלה יביאוהו לידי ראית רע במישהו לשווא- אלא שבודאי יש בזה הוראה והודעה והיא- שהרי נמצא ברואה עצמו ועליו לתקנו. והטעם למה צ"ל ההוראה באופן מסובב כזה- להיוודע מהרע שלו ע"י אמצעות חברו- ולא באופן ישיר?- הרי זה משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (ואהבת עצמו מכל שכן), ו"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו", ולכן הדרך להביא את האדם לידיעת חסרונות שלו הוא ע"י שיזמינו לו לראותם בזולתו, והזדמנות זו, בעת שהוא "רואה" (בחבירו) פחיתות החסרונות והרע, מעוררת בו בהתבוננות במצבו הוא; וכאשר יתבונן היטב במצבו "אליבא דנפשיה", יבוא להכרה שהחסרונות שראה הם באמת חסרונות שלו- אשר" כל הנגעים (שה)אדם רואה (ב)חוץ (הרי זה תוצאה) מנגעי עצמו". (הרבי מלויבאוויטש, ליקוטי שיחות)

שאלות לעיון:

א.      אם אדם רואה רע בחברו, מה הוא צריך ללמוד מכך?

ב.      מה משמעותו של דימוי הראי?

ג.       מה הקשר בין ראיית החיסרון באחר להשגחה פרטית?

כדי לחוות את מה שהוא אומר בפסקה נתתי תרגיל בזוגות, ההוראות היו כאלה:

עבודה בזוגות:

• בשלב הראשון כל אחת חושבת על אדם כלשהו, שמשהו בהתנהגותו מפריע לה. כל אחת מספרת לבת זוגתה מהי התכונה/ ההתנהגות שמפריעה לה אצל האדם אותו בחרה, בת הזוג חוזרת על דבריה של בת זוגה ושואלת: שמעתי נכון? אם כן אפשר להחליף ואם לא לנסות לנסח מחדש.

• בשלב השני כל אחת בתורה שואלת את בת זוגתה: למה דווקא זוהי הנקודה שמכעיסה אותך? האם את מוצאת את התכונה הזאת בתוכך באיזשהו אופן?

• בשלב השלישי כל אחת חושבת על מתנה רוחנית/נפשית/חומרית שהיא נותנת לאדם ש'מקפיץ' אותה למרות שכביכול זה לא מגיע לו.