סנהדרין כד ע"ב: קשר רשעים

קשר רשעים – אינו מן המניין/ סוד השכינה שבחבורה

 

רקע לסוגיא:

סוגיא זו מצויה ברצף אחד עם הסוגיות העוסקות בכשרותם של בני אדם לדון ולהעיד אשר ראשיתה במשנה "ואלו הן הפסולין" [דף כד:]. אף שהמשנה והגמרא שבאה בעקבותיו דנים בטיבו של הפסול האישי בכל אחד מן המנויים במשנה, אשר עיקרם- הנטייה אחרי הבצע והריחוק מיישובו של עולם, הרי שסוגיא זו מבטאת את החסרון הקיים בהתאגדות של חבורה בה האמת אינה נר לרגליה, אלא אינטרסים פרטיים של בני החבורה.

ראשיתה של הסוגיא במעשה בריש לקיש אשר לא צורף לחבורה שעסקה בקידוש החודש ואף נדחה ממנה בתור טרחן, משום שזיהה פגם בהתנהלות החבורה, והמשכה בתיאור מאבק קריטי יותר שנגע לעתידו  של העם היהודי בימי חזקיהו. בדומה לפסולים לדון ולהעיד משום נגיעה אישית כלשהי, גם שבנא , בעל מחלוקתו של חזקיהו המלך מוזכר בתור "בעל הנאה", ולכן אף שרוב בתי המדרש של התקופה נטו לטובתו, הגמרא מסרבת להכיר ברוב זה משום ש"קשר רשעים אינו מן המניין".

 

חלק א' של הלימוד:

עיסוק במעשה בריש לקיש ומעברי השנה, המהווה מעבר ישיר מהפסולין להעיד משום שעוברים על דיני שביעית לסוגיית "קשר רשעים אינו מן המניין" :

שאלות לעיון:

1. מדוע יש צורך בבית דין לעבר שנה?
2. מדוע סילקו החכמים את ריש לקיש מחברתם, והאם התנהגות זו מוצדקת בעיניך?
3. עיין ברש"י "קשר רשעים הוא". מדוע לדעת רש"י אם מדובר ברשעים אינם יכולים לעבר את השנה?      האם חוששים שלא יקבעו דבר אמיתי?
4. [אם יש פנאי למורה]: מדוע נחשבו חכמים אלו לרשעים בעיני ריש לקיש, הרי לימדו זכות על אחרים?
5. האם קיבל ר' יוחנן את טענת ריש לקיש?[עיין רש"י "דא עקא"].

 

חלק ב' של הלימוד

מקורות:

רקע תנכ"י למחלוקת שבנא וחזקיה. [ע"פ חוברת המקורות]

חשוב להביא בקצרה גם את המקור בדברי הימים המתאר בהרחבה את הכנותיו המלחמתיות של חזקיהו למאבק באשור. [מלכים ב' יח, דברי הימים ב' פרק לב'].

פרק כב' בישעיהו.

 

הקב"ה הולך אחר הרוב

זו "הנחת העבודה" של חזקיהו בסוגיה, ויש צורך בנביא לציין שבמקרה זה לא נוצר רוב. 

 

הקב"ה יושב עם הדיינים בבית המשפט [וממילא, נוטה אחר הרוב]: [לא כלול בחוברת המקורות]

מדרש תהילים מזמור פב

מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל. זהו שאמר הכתוב (דברים א, יז) לא תכירו פנים במשפט. וכן יהושפט אומר, (דברי הימים-ב יט, ו) כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט. זה הקב"ה. שלא יאמרו הדיינין לעצמנו אנו יושבין. אמר להם הקב"ה, הוו יודעין כי עמכם אני יושב, שנאמר, אלהים נצב בעדת אל. ונאמר, (ישעיה סא, ח) אני ה' אוהב משפט, ואם הטיתם אותו אני אטה אתכם, שנאמר (מלאכי ג, ה) וקרבתי אליכם למשפט. הוי, בקרב אלהים ישפוט:

 

פירוש המהרש"א "אינו מן המניין"- הכוונה לקב"ה שאינו מצטרף אל רוב של רשעים [מתוך חוברת המקורות]

חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף כו עמוד א

סנחריב חרף מערכות אלהים חיים, כמו שכתוב: "ביד מלאכיך חרפת" (מלכים ב יט, כג). ועל כן שבנא וסיעתו שבאו להשלים עמו, היו מחשבותם לרעה על ה'. וכאלו חשב לעבוד עבודה זרה, דאמרינן: מחשבה רעה בעבודה זרה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קידושין לט ע"ב). ועל כן אף שהוא וסיעתו היו רובן של ישראל, אין הולכין לרעה אחר הרוב. אבל שבנא טעה בכל זה וכתב לסנחריב כי סיעתו שהוא הרוב השלימו. ומייתי מהאי קרא "כוננו חצם על יתר" (תהילים יא, ב). מלת "יתר" במקום הזה הוא מלשון: יותר. כלומר שכתב לו כתב ופתקא בחץ שהוא וסיעתו יתר על חזקיה וסיעתו. ואמר שעל כן היה ירא חזקיה שהיה הוא וסיעתו יותר. בא הנביא ואמר לו: "לא תאמרון קשר". כי הקשר הזה שהיה להם עם סנחריב, אין הקדוש ברוך הוא מן המנין הרוב שלהן. וכינוי ד"אינו מן המנין" קאי על הקדוש ברוך הוא, שהוא אינו מן המנין שלהם. כי ביד מלאכיו חרף אלהים. אבל הוא יתברך ב"ה במנין שלך, ואין לך לחוש על קשר מניינם שהוא הרוב, כיון שאין הקדוש ברוך הוא בקשר מניינם.

 

מיהו המלאך גבריאל?

הרב טאו [לאמונת עיתנו חלק א' "כי גואל חזק אתה", כלול בחוברת המקורות ]

מי הוא גבריאל המלאך שסגר בפניהם את השער? במקומות רבים נקראות המחשבות העליונות שמקורן בקודש, ב"רוחי אשר עליך", מלאכי אלוקים, לפי שבהן מתגלה הרצון האלוקי, השליחות האלוקית, חפץ ה' בעולמו. וכך הוא גם כאן המחשבות הקדושות של גבורת אמונת ישראל הן המלאך שסגר את שערי העיר ברגע האחרון, ברגע ההכרעה, ההמונים אשר נהו אחרי שבנא התחרטו ובחרו שלא לצאת עמו.

 

שאלות לעיון: [מטרת השאלות: בין השאר לחדד את סגנון צורת האגדה עבור התלמידים]:

 

1.      מה משמעות הדבר ששבנא היה דורש בשלושה עשר רבבות וחזקיה באחד עשר רבבות? [אפשר להזכיר את 24 אלף תלמידיו של ר"ע. מספר זה מציין את המספר המלא של התפשטות החכמה לאחרים- ולאו דווקא המספר המדוייק של יושבי בית המדרש, דבר שהוא נמנע מכמה סיבות].

2.      מה משמעות חששו של חזקיהו כי הקב"ה ייטה אחר דעת שבנא?

3.      האם הקב"ה אכן הולך אחר כל רוב? עיין בפסוק בדברים פרק ז (ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְדֹוָד בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:

4.      מה מניע את שבנא לחצוב קבר בקברות בית דוד?

5.      מהי משמעות פריחת הצרעת בגופו של שבנא?

6.      מה משמעות הדבר שגבריאל פורם את הקשר בין שבנא ובין סייעתו?

7.      עיין בספר שופטים פרק ח' פסוקים ד' עד ז'. איזו הקבלה קיימת בין התנהגותם  של אנשי סכות לזו של שבנא ולענשם?  

8.      כיצד האמירה כי שבנא "בעל הנאה היה" מסייעת להבין את בעייתיות הרוב שנוצר סביב שבנא?

 

 

משמעות האגדה בתמצית:

תחת המצור הכבד של סנחריב, החליטו שבנא וסייעתו, שהיו רבים מחזקיה וסייעתו- להיכנע לאוייב, זו בשעה שחזקיהו מתכונן למלחמה [דברי הימים].

חזקיהו חושש שגם בשמים הקב"ה נוטה אחר הרוב, וגישתו אינה רצויה.

שבנא מבקש לשכנע את העם כי הוא הממשיך את דרכו של בית דוד, הדואג לטובת הכלל והמייצג אותו [ביקש לחצוב לו קבר בקברות בית דוד], אולם למעשה פעולתו משקפת את המרחק הרב ביותר מטובתה של החברה, בדומה למוכה צרעת המשתלח מחוץ למחנה על פגיעתו החברתית.

קשר הרשעים של שבנא אכן לא מחזיק מעמד וברגע האמת סייעתו בוחרת להתגבר על חששותיה ולא להצטרף אליו [ייתכן וזהו הרגע בו הוא נותר מחוץ למחנה כמצורע המשתלח]. אשור מפגישים את שבנא עם הצדדים הנמוכים של הקיום [זנב הסוס וקוצי השדה] צדדים אשר הניעו אותו למעשה לכתחילה: "שבנא- בעל הנאה היה".

 

החידוש של הסוגיא

הקב"ה מגלה שכינתו במציאות האנושית כאשר נוצרת חבורה. וזהו תוקף כוחו של בית הדין "אלקים ניצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט". למעשה, כל חבורה אנושית המינימלית ביותר, המתלכדת יחדיו שלא מתוך אגואיזם צר,מבטאת התגלות שכינה "זכו- שכינה ביניהם".

החיסרון של פסולי העדות אינו רק בהתנהגותם האישית, אלא בעובדה שאינם יוצרים חבורה, וממילא השכינה אינה מתגלה בהכרעתם.

 

מכאן נשוב לביקורתו של ריש לקיש: לפי ריש לקיש, קבוצת החכמים שהלכו לעבר שנה היו חשודים בעיניו על אי הקפדה בהלכות השמיטה מסיבות של נגיעה אישית, וכיון שנגיעתם האישית והפרטית קודמת אצלם, ממלא גם חבורתם אינה חבורת אמת, והשכינה אינה מתגלה בה. ר' יוחנן סבר עם זאת כי שיפוטו של ריש לקיש היה חריף מדי, וכי לא היה בדבריהם של חכמים אלה להכניסם בגדר רשעים.

 

 

מהלך הפנמתי/ שכינה מתגלה בחבורה

 

הצטרפות לחבורה עשוי להיות לה ממד רוחני בכך שהאדם מכיר בחלקיותו, בעובדה שישנם אנשים אחרים, שאף שהם שונים ממנו- הם שווים לו ברמה העקרונית, וכולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה. הצטרפות לחבורה ממקום כזה יש בה לחזק את מידת הענווה והנתינה אצל האדם. לעומת זאת, כאשר מה שמניע את האדם הוא הרצון לבלוט על פני אחרים, או רק לקבל מהם לצורך העצמתו הפרטית, החבורה עשויה להחמיץ את ייעודה, וגם לכידותה מוטלת בספק.

חלקו הראשון של הדיון בכתה נושא אופי כללי ואפשר לשוחח בו בחופשיות עם חברי הכתה. החלק השני נושא מימד אישי יותר: ראשיתו בכתיבה אישית, ובמידה וישנם תלמידים המעוניינים לשתף -יתפתח דיון רחב יותר.

 

חלק א':

חשוב על חבורות שאתה מכיר:

קבוצת כדורגל, צוות מדענים, סגל המורים, הכתה בה אתה לומד, משפחתך הקרובה והרחוקה [על המורה לסייע לכתה בשלב הראשון של תרגיל זה להתמקד באחת הדוגמאות או לבחור אחת כראות עיניו].

1.      מה הופך את היחידים המשתתפים לקבוצה אחת? [האם מדובר באינטרס משותף, באחווה, אידיאולוגיה,חוסר ברירה].

2.      אילו מבין הקבוצות שהוזכרו לעיל נתפסת בעיניך בתור הקבוצה המלוכדת ביותר? מדוע?

3.      האם יש קבוצה אחרת שלא הוזכרה כאן המבטאת לכידות מסוג גבוה יותר בעיניך?

 

 

חלק ב':

1.      באילו מצבים חשת כי אתה חלק של ממש בחבורה? [ייתכן כי הדבר טרם ארע].

2.      מתי חשת כי אתה מצוי בחבורה, אך אינך מרגיש חלק ממנה? האם תוכל להסביר מדוע?

3.      מה לדעתך עשוי ללכד חבורה בה אתה מצוי? [חשוב על משפחתך, על כיתתך או על כל קבוצה אחרת בה אתה שייך].

 

 

מקורות להרחבה ולהעמקה:

 

מתי הקב"ה  הולך אחרי הרוב?

קיים הבדל בין הנהגת ד' את העולם שהולכת אחר הרוב, לבין גילויו במציאות האנושית, באופן בו בני האדם מגלים את שכינתו בתוכם שם עשוי הוא להתגלות גם דרך מעט אנשים המתחברים זה לזה מתוך כנות .

כלומר באופן בו מנהיג הקב"ה את העולם ושופטו הולך הוא אחר מעשיהם של רוב בני האדם [רמב"ם, כוזרי], מבחינה זו אלהים מצוי כביכול מחוץ לעולם ודן אותו ממרחק. בהקשר זה אכן אין הקב"ה מן המניין, וממילא גם הרוב הנדון אינו אמור להיות מלוכד. לעומת זאת, באופן בו מתגלה שכינתו במציאות האנושית, כחחלק מבית הדין וכן בחברה בכלל, הקב"ה מצטרף רק לרוב שהקשר ביניהם קיים.

 

באופן בו שופט הקב"ה את העולם:

כוזרי: [מאמר ג' יט].

"כי העניין האלהי כמטר מרוה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כולה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצלחו בעבור הרוב, ובהיפוך זה ימנע המטר מארץ מהארצות מפני שהארץ כולה אינה ראויה לו ואפשר שיכלול בה יחידים [ש]היו ראויים לו, ונמנע מהם בעבור הרוב. אלה דיניו יתברך העולמיים"

 

רמב"ם יד החזקה - הלכות תשובה פרק ג

(ד) . . .  לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו . . .:

 

בדרך התגלות שכינתו בקרב הכרעת בני האדם

ילקוט שמעוני תהלים - פרק פב - המשך רמז תתלא

אמר רבין בר רב אדא מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנאמר אלהים נצב בעדת אל. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל. ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט, ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. . .

 

כאשר בני אדם מתחברים מסיבות שאינן ראויות- השכינה אינה מתגלה על ידיהם, וסופם להפרד זה מזה

 

1. משנה מסכת אבות פרק ד  יא

. . .  רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַים.

 

 

2. קמצא ובר קמצא- לפי פירוש המהר"ל מפראג: ספר נצח ישראל - פרק ה – חיבור ששורשו פירוד

ויש לך להתבונן, מה עשה קמצא, ומה פשעו ומה חטאו שאמר 'על ידי קמצא חרב ירושלים'. אבל יש לך לדעת, כי על ידי זה שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו. וזה היה כאן, שהיה רחמיה קמצא. וזאת האהבה עצמה הוא באמת חלוק ופירוד ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת. ולפיכך האוהב הזה נקרא 'קמצא', שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך. לכך נקרא בעל המחלוקת 'בר קמצא', שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע. ומי שלא היה בו המחלוקת, רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא 'קמצא':

 

3. הרב קוק עין איה פרק ט עמ' 249-

" . . . כן משפט העם האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסטורית כי גבורתו תהיה לו למוקש. התגברות התאוות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהיה יד איש באחיו לרעה, ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החוסן הגופני.  . ."

 

4. מגדל בבל [בראשית פרק יא א-ט].