בבא מציעא כא ע"א: יאוש שלא מדעת

נושא הסוגיא: תוקפו של היאוש שמתרחש שלא מדעת הבעלים המאבדים.

רקע על הסוגיא:

פרק זה עוסק בענייני מציאת אבידה, מתי שייכת למוצא ומתי המוצא חייב להשיבה אל הבעלים, וכפי שפותח הפרק "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז". הדבר המכריע בעניין בעלות על מציאה, הוא שאלת יאוש הבעלים מהחפץ הנמצא. עיקר העיסוק בשאלה זו נע סביב הסימנים שיש באבידה. דבר שיש בו סימן נחשב לדבר שיש פחות סיכויים שהבעלים יתייאשו ממנו, ואילו דבר שאין בו סימן, אפשרות הייאוש ממנו  גבוהה. בסוגיא זו דנים בשאלה בצורה מפורשת (איבעיא להו) על ייאוש הקורה שלא מדעת, בשלב שהבעלים ככל הנראה טרם שמו לב שהחפץ כבר לא איתם, האם ניתן להתייחס אליו כייאוש המעביר את הבעלות למוצא או שמא כל עוד לא היה ייאוש בפועל אין כאן ייאוש. הסוגיא מחולקת לארבעה חלקי לימוד שונים.

1- הצגת השאלה כפשוטה.

2- ניתוח השאלה ודיוק בה, הגדרתה מחדש לתחום מצומצם.

3- הבאת ראיות.

4- הכרעה ופסיקת הלכה. אני מתייחס בשיעור זה לחלקים הראשון והשני.

שאלות לעיון:

עצם המושג "ייאוש שלא מדעת" הוא בעייתי. ייאוש, כוונתו הפנמה תודעתית פסימית של אדם ממצב מסויים. כיצד ניתן לשאול על מצב שבו אדם מתייאש ממשהו שלא מדעתו?

הגמרא בשלב השני מגדירה בדיוק את תחום השאלה, דבר שאין בו סימן ולא בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר. לכאורה היו יכולים להגדיר מראש את השאלה הזו ככה, כשאלה דינית למעשה כלפי המוצא, ולא לשאול על אדם אלמוני שאין לנו מושג מה עובר עליו וכמה זמן עבר מאז אבידתו ומה היחס או הקשר שלו אל החפץ, האם הוא התייאש כבר או לא.

מה פתאום לקחת משהו שמצאת ברחוב? לא שלך, לא נוגע!

מה ההבדל בין דבר שיש בו סימן שידוע לי שהבעלים התייאשו, לבין דבר שאין בו סימן שאני מניח שהבעלים התייאשו. למה לומר על דבר שיש בו סימן "באיסורא אתא לידיה" אולי הבעלים כן התייאשו כפי שיתברר בהמשך ויהיה פה היתר למפרע כמו ביאוש שלא מדעת שקורה למפרע, "לכי ידע דנפל מיניה מייאש"?

מקורות:

משנה בהמשך הפרק: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים חַיָּב לְהַכְרִיז:

רמב"ם גזילה ואבידה פרק י"ד הלכות א-ה.

ב"י סימן רס"ב ד"ה "אין המוצא חייב להכריז וכו'" נותן סברא חדשה לעניין הסימן: "ודבר פשוט הוא דמה תועלת בהכרזה כיוון שאין בו סימן להכריז על ידו" לא הסברא המוכרת שאם אין סימן הבעלים מתיאשים.

ירושלמי ריש פרק אלו מציאות "מנין ליאוש בעלים מן התורה?"

תורף החידוש הלמדני: לא הסימן קובע אלא הייאוש. השאלה היא בהגדרת היאוש, אם הוא בחירה מודעת של האדם (אביי), או שהוא יחס האדם אל החפץ (רבא). החפץ התנתק מהאדם בשעת הנפילה, וברגע היאוש המודע האדם מאשר התנתקות זו.

הצעה למהלך הפנמתי בסוגיא:

התחלה- לימוד הסוגיא בהגדרות המעשיות שלה, ניתן לעשות זאת על פי הרמב"ם, עוזר מאוד לחדד את סוגי המקרים בין ידיעת לחוסר ידיעת יאוש מצידו של המוצא.

הצגת הסוגיא לתלמידים ללא ההסברים שהגמרא מספקת לדעות השונות ולבקש מהם לתת הסברים לכל דעה.

איתמר: יאוש שלא מדעת: אביי אמר- לא הוי יאוש, ורבא אמר- הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן- כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף, לא הוי יאוש... בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר- אע''ג דאית ביה סימן, רחמנא שרייה... כי פליגי בדבר שאין בו סימן: אביי אמר- לא הוי יאוש... רבא אמר- הוי יאוש...

נשמע את הסברי התלמידים ונרשום אותם אצלינו או על הלוח.

נשאל את התלמידים לאחר הסבב הזה, במי הם תומכים כרגע, באביי או ברבא? ויצטרכו לספק הסברים לעניין. ניתן עדיפות ראשונה לענות לשאלה זו, לתלמידים שבסבב הקודם הצליחו לתת הסברים לשתי הדעות.

שני שלבים אלו יאלצו את התלמידים להכניס את הראש שלהם לסוגיא לפני שאנחנו סותמים אותו עם הסברות שכבר מופיעות בגמרא. לא נוותר ברמת הסבר הצידוד בדעה מסויימת וכך נבטיח את המוטיבציה של התלמידים לומר דברים שהם מסוגלים לעמוד מאחוריהם.

נחשוף את הסברי הגמרא אחד אחרי השני ונסביר את פשטם על בוריים.

לאחר שני ההסברים בגמרא על מה ש"כולי עלמא לא פליגי" נבקש מהתלמידים לבחור אחת מתוך שלוש תשובות לשאלה: מה אתה מרגיש כלפי הסברי הגמרא?

א. מופתע  ב. מעודד  ג. מאוכזב 

שאלה זו עוד לא נותנת מקום למעוף רגשי אבל היא כן באה לראות את היחס בין כיוון המחשבה של התלמידים לכיוון של הגמרא.

לאחר חשיפת ההסברים לדעות של אביי ורבא נשאל את התלמידים שאלה כללית: מה אתה מרגיש עכשיו, כלפי מה שנאמר בגמרא?

בהסברים אלו, התלמידים נאלצו לעבוד יותר קשה כי הם היו צריכים גם לצדד באחת מהדעות ולכן שאלה כללית כזו יש בה יותר אפשרות לביטוי מלא של רגשות התלמידים.

כעת נחזור ללימוד ונציע את לב הסוגיא בשני שלבים. 1- האמירה שהיאוש הוא הסיפור פה ולא השאלה הפשוטה יותר אם יש סימן או אין סימן. לשם זה נלמד את המקור בירושלמי "מנין ליאוש בעלים מן התורה?" ששם את הפוקוס ישר בתחילת הפרק על שאלת היאוש בלי לדבר בכלל על סימנים. 2- המחלוקת בין אביי לרבא היא בשאלה איפה קורה היאוש. בדעת האדם, או ביחס בינו לבין החפץ, איזשהו קשר שניתק ורק צריך לשים את האצבע על הנקודה- נפילת החפץ. היאוש המודע הוא רק שלב סופי בהבשלה של הדבר.

כעת נשאל את התלמידים: האם התייאשת פעם ממשהו? מי שרוצה ישתף את כולם ומי שרוצה יוכל לכתוב לעצמו.

מי שיסכים לשתף ישתף ואז נעבור לשלב האחרון והוא לשאול את התלמידים שאלה נוספת והיא האם הוא יכול לומר שהוא התייאש בצורה מודעת, כלומר, היה שלב שבו הוא אמר די אני בוחר להתייאש, או שפשוט יום אחד הוא גילה שהוא מיואש מהדבר ההוא, כלומר, המציאות נהייתה כזו שכבר אין לו קשר ורצון לדבר ההוא.

לתשומת לב:

בשביל שתהייה השתתפות פעילה של חלקים נרחבים מהכיתה אנחנו צריכים לגרום לכמה שיותר תלמידים להשתתף בצורה פעילה בחלקים הראשונים של ההפנמה, מתן ההסברים לטענות הגמרא וצידוד בדעה מסוימת. שלב זה הוא יחסית קל, לא מערב רגש, ומצריך את התלמידים להפעיל את מחשבתם שלהם ויכול לתת את המוטיבציה להשתתף בשאר חלקי השיעור שמצריכים יותר פתיחות רגשית.

הפרדת שתי שאלות ה"מה אתה מרגיש?" נועדה ליצור הדרגה בחדירה הרגשית. יותר קל לענות על שאלת בחירה רגשית מאשר להמציא אותה.

הרחבות:

ניתן לעמת את הסוגיא עם האימרא המפורסמת "אין יאוש בעולם כלל". האומנם?

מה בין יאוש מרכוש ליאוש פסיכולוגי?

ייאוש אותיות איוש. מה אנושי ביאוש ומה לא? הייאוש נמצא איפה שהאיש אינו נמצא.