בבא מציעא כח ע"א: השבת אבדה והטרחה הנדרשת

"איך נשיבנה לו?"

מנגנון השבת האבידה ומידת הטרחה הנדרשת.

רקע לסוגיא

התורה מצווה את האדם להשיב אבידה לבעליה, מדובר במצווה מאתגרת שכן האדם שהוא המושא שלה איננו מצוי לפנינו ועלינו לאתרו, מטבע הדברים לא תמיד ההשבה נוחה ופשוטה ולפעמים מתפתחים מנגנונים ציבוריים לשם כך . הסוגיא עוסקת בעקרונות מנחים לאופן ההשבה ובמנגון הציבורי המיועד לכך בתקופות שונות .אגב דיון הגמרא אנו לומדים על כמה שיקולים שחז"ל שוקלים בבואם לכוון את האדם כיצד להשיב אבידה שמביאים לידי ביטוי את טובת המשיב והמאבד כאחד כמו אי הטרחת המשיב 'יותר מדאי' וקריאה למשיב לחשוב על המאבד- 'ראה האיך תשיבהו לו'.

מקורות לעיון בסוגיא ושאלות עליהם

א.      הגמרא ורש"י מהמשנה בדף כח. עד דף כח :

- תאר את השתלשלות מנגנון השבת האבידה בשלוש בתקופות השונות

-סכם את הסברות השונות המפיעות בגמרא לגבי אופי ההשבה

- עצור וחשוב האם השלב האחרון בהשתלשלות שהגמרא מתארת נראה לך מתאימה לעולם שלנו או שיש להוסיף שלבים נוספים, אחרי גזירת המלכות ?

. ב. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה

 היכן צריך להכריז.

הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים כדאיתא בבבא מציעא כ"ח ע"ב. אף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם "חברא חברא אית ליה" (ע"פ בבא בתרא כח ע"ב). אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו.

-איזו מהסברות שלמדנו באה לידי ביוטי בדברי הרב פיינשטיין?

-האם אתם מזהים בדבריו תנועה נוספת על גבי השלב האחרון שמתואר בגמרא?   

ג. הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק ג עמ' נ

המוצא אבדה ואינו מכיר את בעליה, מכריז עליה בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות. ...דשמא הוא מתפלל בבית כנסת אחר. ובמושב קטן נראה שאין זו בעיה, אמנם בעיר גדולה בתנאי החיים כיום הדבר קשה מאד לביצוע.

ומסתבר דבמקום שנוהגים שכל המוצא אבדה מביאה למשטרה ולשם הולך גם כן המאבד. והמשטרה נוהגת כחוק ביושר, יש למסור למשטרה את האבדה על מנת שתחזיר נגד סימנים. והכל לפי המקום, תושבי המקום והזמן. ...כן נראה פשוט ודמי להא דאיתא בבבא מציעא כח ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". ונראה דעדיף טפי מלהכריז בבתי כנסיות, כיוון שלצערנו לא כולם באים להתפלל תדיר. וידועות לי עובדות רבות ואף בדידי הוי עובדא ומסרתי למשטרת ירושלים ונמצא המאבד. ולפי הענין (כאשר המאבד בא להודות לי) היה ברור שאילו הכריזו בבתי כנסיות בלבד, לא היתה מתקיימת מצוות השבת אבדה. והכל לפי המקום, השכונה והתושבים שנמצאים בסביבה וכו'. והעיקר למצוא את הדרך הנכונה להגיע למאבד האבדה ולהשיבה.

-מהו העיקרון המנחה בתשובתו של הרב בצרי?

לאיזו סברה שלמדנו עיקרון זה קשור לדעתכם?

-האם אתם מזהים אצלו תנועה נוספת על גבי השלב האחרון שמתואר בגמרא?  

-האם הייתם מוכנים לומר כי פסקו של הרב בצרי קשורות בקשר ישיר הלרעינות המנחים של סוגיתנו?

ד. שו"ת של כולל דיינות פסגות באינטרנט  

שאלה:
חיכיתי בתחנת אוטובוס בעיר אחרת, ופתאום ראיתי אבידה. לא היה לי דף ועט לכתוב שלט, והאוטובוס שלי עמד להגיע.
האם הייתי צריך לפספס את האוטובוס, לחכות לאוטובוס הבא, ולהשיג (מחברים וכדו’) דף ועט ולטפל באבידה? או אולי לבקש מחבר שלי שגר שם שיטרח בה בשבילי (וזה לא מנומס להטריח אותו)בסוף השארתי את האבידה במקומה ועליתי לאוטובוס. עדיין מוטל עליי החיוב ללכת ולהשיב את האבידה? אני צריך לחזור לאותו מקום ולטפל בה? ומה אם כבר הגעתי הביתה?

תשובה:

שלום וישע רב'בנוגע לשאלותיך בדבר מצוות "השבת אבדה":
1.האם חובה להפסיד האוטובוס ולטרוח על השבת האבדה? כן, כמו בכל המצוות שהאדם מחויב להשקיע זמן ומרץ כדי לקיימן. 
במידה ונגרם הפסד ממוני כתוצאה מקיום המצווה רשאי ליטול שכר עבורה, כפי שמובא בהרחבות. (ועיין שם שבאופן שרוצה בכל הפסדו ואינו יכול להתנות בבי"ד לקבל זאת, אינו מחויב להשיב
2...שיעור השכר: "כפועל בטל". ונחלקו הפוסקים בשיעורו: יש אומרים דהיינו הסכום שהיה מוכן ליבטל ממלאכתו הקבועה ולישב בבטלה [שהרי על טירחת המצווה אין נוטלים שכר]. (שולחן ערוך חושן משפט סימן רסה סעיף א).
ויש אומרים דהיינו הסכום שהיה מוכן ליבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכת ההשבה [והיינו קצת יותר מהסכום הנ"ל] (הגהת הרמ"א שם). ולדברי הכול אין לו ליטול יותר ממה שהיה מרוויח ממלאכתו הקבועה.
במידה ואין השכר הנ"ל מספק אותו, רשאי להתנות בפני בית-דין שייטול כפי מלוא שכרו שמפסיד עבור ההשתדלות במצווה. ואם אין באפשרותו להגיע לבי"ד להתנות, אינך מחויב להפסיד ממונו עבור ההשבה.

חפשו בתשובה ביטויים לסברות שראינו.

ה. תורה תמימה הערות ע דברים פרק כב

טז) ר"ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי' לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך:

יז) ר"ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי' בחו"מ סי' רס"ז בשיעור זמני השמירות לכל מין:

 יח) כגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס' אעפ"י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מןוהשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ"ל. ונראה הבאור מ"ש דדרשינן מן והשבתו, משום דדי הי' לכתוב והשבות לו בלא ו' הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ'ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה. 

מהי טענת הרב אפשטיין? האם אתם מזדהים עם דבריו ועם ההרחבה שבהם ?

תורף החידוש הלמדני

גם אם אין בסוגיא מהלך למדני מורכב, אפשר לאפיין די בקלות את הציר שמעניין אותה. ניתן להבחין בסוגיא ובדברי הפוסקים בעקבותיה במתח שבין הרצון להשיב את האבידה לבעליה ובין הרצון שלא להטריח את מוצא האבידה או לא להפסיד ממונית את בעל האבידה במידה ומדובר בבדיה שאחזקתה עולה כסף. המתח הזה צריך להתאזן מחדש בכל פעם ששינוי היסטורי מאתגר את אופן ההשבה (ביטול אבן הטוען, גזרת המלך)  ניתן לראות שעם התגברות השימוש באמצעי התקשורת (כאן מדובר בעקר בזו המודפסת) בוחנים הפוסקים את סוגיית ההשבה תוך התייחסות לטרחה ולהוצאות הממון של המוצא. הרב משה פיינשטיין פוטר את המוצא מהוצאת ממון גדול על פרסום בעיתונות, הרב עזרא בצרי דן בדרכי השבה שלא מופיעות בגמרא כמו המשטרה ומסיק שאין צורל דווקא בדרכים המופיעות בגמרא אלא העיקר שתושב האבידה, והשובה של כולל דיינות פסגות מדגישה את חשיבות ההשקעה בהשבת אבידה גם על חשבון ביטול זמן.

התורה תמימה קושר בין הצלה מהיזק והבאת תועלת במסירת מידע לבין השבת אבידה- על הכיוון הזה ננסה לחשוב במשימת ההפנמה.      

מערך הפנמתי

סוגיתנו עוסקת במתח בין הטרחה של מוצא האבידה, לבין הערך של הגעת האבדה לבעליה וקוראת לאדם לשקול היטב את האופן שבו הוא בוחר לשמר את האבידה למען המאבד. הדילמה הזו מלווה גם התלבטויות אחרות שקשורות בעזרה לאחר שיכולה לגזול הרבה מהנותן עצמו. בעקבות דברי התורה תמימה ננסה ליצור אנלוגיה בין עצה טובה או עזרה והנחיה בתחום כלשהוא לאבידה, מתוך הנחה שהרבה טוב ושפע נמצא בתוך כל אדם, ואפשר ל'השיב' לו גם טובין נפשיים ולא רק חומריים שאנו מאמינים שיש אצלו אך צריכים עזרה מצדנו כדי שיבואו לידי ביטוי. בעקבות האנלוגיה הזו ננסה להיעזר בעקרונות מהסוגיא על מנת לשאול את עצמינו באילו מצבים היינו רוצים להתגייס לעזור 'ולהשיב' לאדם יכולת או סגולה שנמצאת אצלו בכח אך 'אבדה ממנו', ובאילו מקרים לא.   

נציג לתלמיד מקרה, לדוגמא: לאדם יש חבר שסובל מחוסר ביטחון עצמי, כאשר השהות המשותפת שלהם יחד  ועשייה משותפת של פעולות שונות עוזרת מאד לחבר להתגבר על הקושי שלו ולקבל ביטחון. מאידך , היא גוזלת זמן ומשאבים רבים יותר ממה שהאדם היה מקדיש לחברו לולא היה יודע על קשייו ועל האופן בו הוא מסייע לו.

דוגמא נוספת: אדם שומע על עבודה או שליחות, הוא מכיר אדם שמתאים למשימה, יכול להיתרם ממנה רבות ולתקן בעצמו דבר מה  (על סמך התרשמות או היכרות מעמיקה) עד כמה עליו לנסות לשדל את האדם ליטול על עצמו את התפקיד, עד כמה יש לטרוח בדבר?

גם דוגמא שעוסקת בשידוכים בהחלט מתאימה לכאן, (כאן מצטרפת גמרא מפורשת בריש מסכת קידושין, בעל האבידה מחזר אחר אבדתו..)

נבקש מהתלמיד לחפש בסוגיא אחר סברות שונות שניתן לתרגם אותם לשיקולים לטובת ניסוח עצות טובות להתמודדות עם הבעיות המובאות בדוגמאות או דוגמא דומה מהחיים שלו (עדיף), ולבסוף להציג לנו את עמדתו לגבי הדוגמא שבחר.

תשובות צפויות\אפשריות:

• "לא הטריחו חכמים באבידה יותר מדי"- לא אנסה לשדל את האדם מעבר לפניה בסיסית.
• "מכריזין עליו שלושה רגלים" – אנסה מספר פעמים על מנת לתת לו הזדמנות להתגבר על אי הנעימות\אתאמץ בשבילו הרבה.
• "בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה" –חשוב לתת לאדם זמן לזהות את הצורך בעצמו ולא להדחוק בו להיענות  להצעתנו.    
•    "משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו" –בעולם שלנו אנשים אינם אוהבים עזרה ועצה , אפשר להציע עזרה רק לחבר קרוב , מעבר לכך אין צורך.
• "אבן טוען היתה בירושלים" –חשוב לקדם רעיונות כמו 'בנק זמן' ומערכות שיתוף מידע על מנת לאפשר לאנשים להשיב זה לזה שמנים אבודים ויכולות אבודות.   
• "תנו רבנן והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו" – חשוב על טובת חברך, ואל תציע בפניו 'אבידות' שאינן שוות לו את המאמץ להשגין.

התלמיד יבחר סברא , שתיים, או חילוק בין סברות וישליך אותו על דוגמא שבחר.ניתן לבצע את המשימה בעל פה, מה שאמנם יוצר נביעה יותר ספונטנית של הבעה אבל גורם לכך שרק מיעוט של תלמידים ישתתף. אני חושב שעדיף לבצע את המשימה בכתב ,כאשר מי שרוצה יוכל להקריא לכולם, ובכך לגרום לכולם לבצע מצד אחד, אבל גם לגרום לדיון בכיתה. 

אני  חושב שמשימת ההפנמה תועיל בתרתי, גם בהפנמה של הסברות  ע"י השלכתן של הסברות על מקרים שנוגעים להיבטים רגשיים ופנימיים יותר באדם וגם בלקיחת הערך התורני מוסרי של השבת האבידה והרחבתו בחווית התלמיד גם לדברים שאינם ממון.  

לתשומת לב

הסוגיא איננה מאד מסודרת , אך לשון הגמרא קלה בה. יש לשים לב שהתלמיד מבין היטב את הסברות השונות שנאמרות במהלך הסוגיא,וסיכומן בדף עבודה או על גבי הלוח.

-          היחס בין דברי הפוסקים שראינו לסוגיא הוא יחס של הרחבה. הפוסקים יכלו לטעון שבגלל הגזירה שהיא בעצם המילה האחרונה בתלמוד בעניין, עדיין שרירה וקיימת התקנה לא להחזר אבידה כלל אלא להודיע בשקט לשכנים. הפוסקים רואים כמובן מאליו את הצורך להשתמש באמצעים שבידינו כדי להפיץ את דבר קיומה של האבידה שמצאנו, במובן מסויים אפשר לטעון יש כאן מעין אבן הטוען מודרנית,כלומר חזרה מסויימת לדין הברייתא הראושני.  

 הרחבות

א.      גמרא קידושין דף ב.- עוד דוגמא לאנלוגיה בין טובין לא ממוניים לאבידה.

כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל אבידה מחזר על אבידתו.

ב. 'אל תמנע טוב מבעליו'

אפשר להרחיב עם התלמידים סביב הפסוק 'אל תמנע טוב מבעליו' ניתן לראות שהפסוק יושם גם הלכתית- על מנת לבסס את האפשרות ל'תרעומת' של פועלים על אדם שהבטיח להם שכר גובה ממה שסוכם עם בעל הבית  וגם כהדרכה רוחנית לחלוק עם הזולת טובין רוחניים שיש ברשותו, כפי שמובא חובת הלבבות והרלב"ג.

חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית: זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי? אי דאמרליה בעל הבית בארבעה, ואזיל איהו אמר להו בתלתא - תרעומת מאי עבידתיה? סבור וקביל! אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי? אידאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה! דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. - לאצריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי! - לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה -טרחינן ומתגרינן בארבעה. איבעית אימא: הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - הוה זילא בן מילתא לאתגורי. איבעית אימא: לעולם בפועליםעסקינן, דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה - טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא. - ולחזי עבידתייהו! - בריפקא. - ריפקא נמי מידע ידע! - דמלי מיא, ולא ידיע. איבעיתאימא: לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא. ודקאמרת סבור וקביל - דאמרי ליה: לית לך אאל תמנע טוב מבעליו? פשיטא, אי אמר ליה בעלהבית בתלתא, ואזל איהו א"ל: בארבעה, ואמרי ליה: כמו שאמר בעל הבית - דעתייהו אעילויא. אלא אי אמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי:כמה שאמר בעל הבית, מאי? אדיבורא דידיה קא סמכי, דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית, או דלמא אדיבורא דבעל הבית קא סמכי? תא שמע: הבא לי גיטי,ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, והוא אומר הילך כמה שאמרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת. שמעת מינה: אדיבורא דידיהקא סמיך, דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קא סמיך - מכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש! - אמר רב אשי:

פסקי ראיז בב"מ פרק ו

ה. אמר בעל הבית לשכור בארבעה והלך ושכר אותן בשלשה, אין להם אלא כפי מה שהתנו עם השליח, ויש להם תרעומת עליו משום שנ' אל תמנע טוב מבעליו 

חובת הלבבות שער ג פרק י

וכן שתי מדות: הנדיבות והכילות, ומקום הנדיבות לשום כל דבר במקומו ולתת לכל בעל מדה חמודה מן הממון והחכמה, כפי מה שראוי לו, כמ"ש: אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, ואמר: יפוצו מעינותיך חוצה.ומקום הכילות על האכזרים והפתאים ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא ערך הטובה עליהם, כמ"ש: יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, ואמרו ז"ל: כל העושה טוב למישאינו מכירו כאלו זורק אבן למרקוליס. וכן שתי מדות: העצלה והחריצות, מקום השמוש בעצלה בתאוות הבהמיות, אשר הנאותיהם חולפות מן האדם, וישאר עליו חרפתםבעוה"ז וענשם לעוה"ב. ומקום החריצות בהנאות הרוחניות ובמעשים שמתכוונים בהם להגיע אל רצון האלהים יתברך

רלבג משלי פרק ג- במה שתבטח בו ותקוה ממנו וישגיח בך מהלכד באלו הרעות ואחר זה הזהיר עוד ואמר אל תמנע טוב מבעליו ממי שהוא ראוי לו בהיות כח בידך לעשות זההטוב וזאת אזהרה כוללת בעיון ובדברים המדיניים אם בעיון הזהירו שלא למנוע למודו מהבא ללמ' הראוי לכך לפי מה שיש מן הספק בידו וכאשר יבא לבקש ממך הטוב הזה לאתענה אותו על זה בשתאמר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתך אך תן לו זה תכף אחר שיש אתך והוא ראוי לזה: 

שטמק בבא קמא פא ע"ב

 אל תמנע טוב מבעליו. וכל המונע טוב בזמן שאין לו הפסד נקרא רע. גאון ז"ל.

ג. ר' נחמן – מעשה מעני שהיה מתפרנס מטיט- על אבידות ומציאות ,ודברים שבעצם שייכם לנו ולהיפך.