בבא מציעא, ב ע"א: ראיה כיוצרת אחריות - קניין על ידי ראיה

רקע קצר על הסוגיה

המשנה בתחילת בבא מציעא עוסקת בשנים שאוחזים בטלית ומתווכחים מי הבעלים האמיתיים שלה. המשנה מציגה את טענות המתדיינים בצורה ארוכה מהרגיל- 'זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי' (הדין במשנה הוא שיחלוקו בשבועה). סוגיית הפתיחה של הגמרא מנסה לברר את אריכות וכפילות הלשון של המשנה בטענות המתדיינים, ובהצעה הראשונה שלה מנסה להסביר שכפל הלשון נחוץ ללמד את החידוש ההלכתי שראיה לא קונה. לבסוף הגמרא דוחה הסבר זה מפאת קושי לשוני, ועוברת לבאר שבמשנה יש כפל לשון כי בעצם מנסים לתאר שני מקרים שונים (מציאה, מקח וממכר).

מקורות

סוגיית הגמרא: לימוד פשט הסוגיה, לדקדק בשלבים השונים של הגמרא. להבהיר בכל שלב מה ההצעה וכיצד הגמרא דוחה אותה.

מקורות בתורה לפעולת הראיה: דברים כב, א-ג. [הרחבה- שמות ב, יא-יב]

בירור נקודת הפתיחה של השאלה אם ראיה קונה: חידושי הרמב"ן ב"מ ב' ע"א (ד"ה הו"א מאי).

שאלות ללימוד הסוגיא

1.       האם כפל הלשון במשנה באמת נראית משונה כל כך? נסה להציע תשובה לפשר הכפילות.

2.       למה יש הווה אמינא שראיה תוכל לשמש כפעולת קניין?

3.       לאור ההו"א המוצעת, למה בפועל ראיה לא יכולה לקנות?

4.       מה הראיה כן מסוגלת לפעול?

תורף החידוש הלמדני

תורף החידוש הלמדני הוא לנסות להבין את ההוא אמינא שהגמרא העלתה, לפיה ראיה קונה במציאה.

באופן כללי חפצי מטלטלין נקנים לאדם על ידי משיכה (או הגבהה או מסירה). יש מחלוקת אמוראים אם מהתורה מטלטלין נקנים בכסף ורק מדרבנן הם נקנים במשיכה (שיטת ר' יוחנן בב"מ מז:), או שמא מהתורה כסף לא קונה במטלטלין, ולומדים מהפסוק 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך' שמטלטלין נקנים במשיכה (שיטת ריש לקיש שם), (ועוד עיין על כך בקידושין כו.). בכל אופן לא מוזכרת ראיה כפעולה קונה בשום מקום.

בכל זאת נדמה שניתן להעלות הו"א שראיה תקנה, על בסיס הפסוקים בפרשת השבת אבידה. שהרי בפשטות הסוגיא שלנו עוסקת בקניין מציאה, והיה מקום לחשוב שאולי דין מציאה שונה מדין יתר המטלטלין. ולמה? בפרשיה שם (דברים כב,א-ג) כתוב כך- לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. הפסוקים מעוררים מחשבה מאוד חזקה שבענין קניין מציאה הראיה תוכל לקנות, שהרי הפסוקים במפורש מורים על חיוב השבת אבידה מהרגע שבו ראית את ממון חברך אבוד. אם החיוב להשיב את האבידה מוטלת על האדם כבר משעת הראיה, לכאורה זה מצביע על כך שהוא גם קונה אבידה משעת הראיה. גם הלאו של 'לא תוכל להתעלם' לכאורה מורה על כך שיש חובה שנזקפת לאדם מהרגע שבו הוא מודע ושם לב למציאה. לכן מובן מאוד למה היה לגמרא הו"א לומר שראיה תקנה במציאה, למרות שלכאורה בכללי הקניינים שבמסכת קידושין כלל לא מצינו אפשרות כזאת שראיה תקנה. כלומר, ההו"א על קנין ראיה היא באמת יחודית למסכת שלנו העוסקת בדיני אבידה, ולא למסכת קידושין העוסקת בדרכי הקניינים.

אכן בפועל הגמרא קובעת שלשון המשנה (בהו"א) מחדדת לנו שגם במציאה ראיה לא קונה, והמציאה צריכה להיות ממש אחוזה בידי האדם 'כולה שלי'. נדמה שלפי זה צריך להבין שהפסוקים בעצם מורים לנו על כך שאמנם חובת ההשבה מוטלת על האדם משעת הראיה, כי ראיה באמת יוצרת זיקה בין האדם ובין החפץ האבוד. ראיה זהו המפגש הבסיסי ביותר שבין האדם ובין סביבתו, ולכן ברגע שהבחנת באבידה- אתה נהיה קשור אליו, אבל הקשר הזה עוד לא מהווה קשר מספיק חזק כדי לזכות אותך במציאה. אם מסתכלים בדרשה שהגמרא שלנו מצטטת (מב"מ כז.) 'ומצאתה- דאתאי לידיה משמע', היא בעצם מבינה בפסוקים- שהאיסור 'לא תוכל להתעלם' מתחילה משעת הראיה, אבל היא מתייחסת רק לאבידה (מציאה) שיש אפשרות שתגיע לידך בפועל (הגמרא שם דורשת שחיוב השבת אבידה היא רק על אבידה שאבודה מהאדם אך מצויה אצל כל אדם- כלומר, אפשרי שהיא תגיע לידיים של אנשים אחרים).[1]

להסבר הענין ניתן לומר שקניין של דבר תלוי בזמינות השימוש בו. (ואולי זה גם הכוונה במושג 'ומצאתה' שהדבר יהיה ראוי לך לשימוש מעשי). מצד הסברא ראיה לא תוכל לקנות מפני שהראיה איננה דבר הניכר לעין העולם. אף אחד לא יכול להבחין בכך שקנית את הדבר על ידי ראיה, וממילא אין כאן קנייה ממשית אמיתית. סברא נוספת היא לומר, שעל מנת לקנות צריך לעשות מעשה בידיים. דברים לא יכולים פתאום לקבל בעלות של אדם על ידי משהו אוורירי ולא מוצק כמו ראיה. בלי פעולה פיזית אקטיבית ממשית- אין שום דבר שיגרום לחפץ להיות שלך.

כל האמור, זה להסביר מימד של ההו"א של הגמרא שראיה תקנה, וניסינו להסביר למה בפסוקים ומסברא בפועל הראיה לא תקנה. החידוש העיקרי הוא שהראיה אמנם לא קונה לאדם את החפץ, אבל היא כן מחייבת אותו בהשבת אבידה, או בניסוח אחר- הראיה לא קונה אבל היא מחייבת אחריות כלפי ממון חבירו.

הצעה למהלך הפנמתי בסוגיה

שאלות הקדמה לפני הלימוד:

1.       איזה פעולות יכולים לבטא בעלות על חפצים, ובאיזה איברים משתמשים בפעולות אלו? [הגיוני שתשובות כמו תפיסה והחזקה יעלו, ופעולות אלה שמות דגש על הידים. ניתן לעורר האם יש איברים נוספים בגוף (כעיניים) שיכולות לעזור לנו ברצוננו 'לקנות' או 'להאחז' במשהו (נדמה שאצל תלמידים ביטויים כמו 'אני ראיתי קודם' קיימים בתודעה).]

2.       איזה דברים מחייבים אותנו באחריות כלפי ממון הזולת? [אפשר להשתמש בדוגמאות כדי להמחיש, כגון- 'ראית מחברת של חבר שנפל על הרצפה, האם אתה מרגיש מחויבות ללכת ולהרים אותו, או שאתה משאיר אותו על הרצפה כי אתה לא נמצא שם לידו כרגע'.]

לימוד הסוגיא:

אחרי הצגת שאלות הפתיחה, יש ללמוד את הסוגיא, בתוך שימת דגש על כך שתלמידים יציעו הצעות להו"א למה שראיה תקנה, והצעות למה שראיה לא תקנה וכמסקנת הסוגיא. אחרי זה ניתן לשאול והאם בכל זאת הראיה יוצרת או מחייבת משהו כלפי האדם. (על השאלה האחרונה יש לתת דגש לאור לימוד הפסוקים בדברים). המקום אליה יש להוביל את הלימוד היא להבנה שאמנם ראיה לא יוצרת בעלות, אבל היא כן מייצרת אחריות כלפי הממון של אדם אחר ובמובן הלכתי- ראיה מחייבת אדם בציווי 'לא תוכל להתעלם'.

הרחבות אפשריות לאחר הלימוד:

ניתן לדבר עם התלמידים על ראיה ואחריות, או לחלופין לדבר בכללי על איך שהחושים שלנו פועלים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים עליו במבט ראשון, אבל נדמה שדברים כאלה זה כבר להתרחק מעט מהגמרא עצמה.

עוד אפשרות היא לציין לתלמידים לאור המהלך הנ"ל את העובדה שבמעט התבוננות ניתן להפוך גם סוגיא 'טכנית' ובירור של הגמרא שהיא לכאורה מיותרת (למה כל כך משנה אם היה כפל לשון במשנה), למשהו שהיא בעלת משמעות. או בעצם להחשף לכך שהבירורים של הגמרא על כל פרט נועדו לחשוף דברים משמעותיים ולא סתם פלפול טכני בלשון המשנה. (חשוב להדגיש שגם 'תובנה' זו היא כללית ולא מחוברת ישירות לסוגיא).

לתשומת לב:

גוף הסוגיא המדוברת בפשטות אינה החלק הכי 'קריטי' במהלך סוגיית הפתיחה של בבא מציעא. בכל זאת נדמה שהחידוש דלעיל ונתינת דגש על ה'תובנה' שאותה אפשר להפנים (ביחס לאחריות כלפי ממון), יכולה להפוך את הסוגיא ה'טכנית' של ביאור כפל לשון המשנה, לסוגיא בעלת קצת יותר משמעות.

הרחבות

כהרחבה לימודית ועיונית ניתן ללמוד את דברי הרמב"ן שצויין לעיל במקורות, שמוסיף ביאור למה בכלל היה הו"א שהמשנה שלנו צריכה ללמד שאין הראיה קונה, לאור העובדה שלכאורה משניות אחרות כבר מלמדות כלל זה בהמשך המסכת.

כהרחבה להפנמה של התובנה על ראיה כמחייבת ויוצרת אחריות, ניתן לעיין בפסוקים בספר שמות (המצוינים לעיל במקורות, פרק ב') המתארים את משה רבינו שיוצא אל אחיו. בסיפור שם יש דגש מאוד חזק על המימד של הראיה כפעולה שמעוררת אצל משה רבינו את הרגשות האחריות והזיקה כלפי אחיו, ותחושת הצורך לפעול להצלתם ולטובתם. זה יכול לשמש דוגמא נוספת (לא מעולם הקניין והממון) לאחריות שראיה דורשת מהאדם.

[1] ברש"י (כז. ד"ה ומצאתה) כתב- 'שתהא קרויה מציאה'. נדמה שזה מחדד- שכל עוד היא מונחת החפץ מכונה 'אבידה', ורק מהרגע שהיא מגיע לידיים של המוצא- זה מוגדר מציאה. זה קצת מחדד את הנקודה, שהמציאה צריכה להיות מוגבהת בפועל כדי שהיא תחשב ברשות האדם.