בבא מציעא דף נח ע"ב: אונאת דברים - סקר שווקים

רקע על הסוגייה:

סוגיית אונאת דברים עוסקת בענייני כוח הדיבור והשפעתם. המשנה והגמ' לומדות וממשיכות את ההבנה שיש לנו על ההפסד שיש ברמאות בעניינים ממוניים ומקבילות את זה ליכולת שלנו לפגוע באדם אחר במילותינו הפשוטות ביותר בין לאנשים הקרובים אלינו ("לעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו..") ועד לאנשים שלא הכרנו עד לפני שניה (כמו בסוגיה הספיציפית הנ"ל). הגמ' מתייחסת להיבטים רבים של כח הדיבור הן בהיבט הכלכלי (מצד הקונה ומצד המוכר) והן בהיבט הריגשי- רוחני. הסוגייה שלנו היא ממש בתחילת המעבר של הבנת המושג אונאה מההיבט הממוני להיבט הריגשי, כשבמעבר המשנה ובגמרא מדברות על מה מותר לדבר תוך כדי משא ומתן והגמ' מגיעה לר"י שאומר "אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו ממון" ר"י מבאר לנו שאסור להיכנס למו"מ בלי שיש לך כוונת קניה.  סוגייה זו היא סוגייה מרתקת בעיקר בגלל הדינמיקה שבין הרצון לשמור על השוק החופשי ועל כוחו של הצרכן ומאידך ההבנה המדהימה של חז"ל שהמוכר הוא גם בן אדם עם סנטימנטיקה למוצריו והרצון שלנו שלא יפגע מחוסר רגישות.

מקורות:

מס' בבא מציעא דף נח: מהמשנה עד לשורה 7 לפני סוף העמוד (במילים "תני תנא").
רש"י (שני הדיבורים המתחילים "שהרי דבר המסור ללב" ו "וכל דבר המסור ללב").
הרב מנחם המאירי, בית הבחירה בבא מציעא שם. (מובא להלן).
הרב חיים דוד הלוי, "אונאת ממון ואונאת דברים", שו"ת מים חיים, חלק ב', סימן פג'. (הקטע הרלוונטי למהלך ההפנמתי מובא להלן, אך עם זאת גם יתרת התשובה חשובה מאוד ללימוד הסוגיה).

הרב מנחם המאירי, בית הבחירה בבא מציעא שם:

כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים. רצה לומר שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו. והוא שאמר: "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח" שהרי מתוך שהוא [השואל] בוש לומר שאינו רוצה ליקח, משפיל לו [המוכר] מקחו לומר שאינו שווה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר.

הרב חיים דוד הלוי, "אונאת ממון ואונאת דברים", שו"ת מים חיים, חלק ב', סימן פג':

מה שנקרא "מחקר שווקים", היינו סיור במספר חנויות ובירור מחירים טיב וכדומה וכו'. ...נראה לי ברור שאין בו משום אונאת דברים, שכן כל אדם זכאי לבחור לו את הסחורה הטובה ביותר במחיר הנוח לו ביותר, ומעולם לא יוכל לעמוד על כך ללא בירור יסודי, וגם המוכר יודע זאת, ואף שהוא מצטער במקצת, כבר נתבאר לעיל שכך דרכו של מסחר. וכך שנינו (בבא מציעא נח ע"ב): "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח". דוק היטב: "והוא אינו רוצה ליקח", כלומר ומתכוון להתל בו ולצערו, וזו אונאת דברים האסורה. אבל בירור מחירים וטיב לצורך קניה ודאי שלא נאסר, כי לא יתכן שתורה תאסור על אדם לברר לעצמו מקחו היטב.

רק כאשר אין בדעת הקונה לקנות כלל, הזהירה תורה ביותר, וכמו שאמרו בסוגיא שם: "ר' יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו: 'ויראת מאלקיך' (ויקרא כה, יז)". כלומר אין המוכר יודע האמת שבלב הקונה אם מתכוין הוא לקנות או להתל בו, אבל הקונה יודע האמת, ולכן אל תצער אותו "ויראת מאלקיך"... ברור איפוא שיש בבירור מחירים וטיב הסחורה צער טורח ולפעמים גם נזק לסוחר, ואף על פי כן  הותר הדבר כשיש בדעת האדם לקנות אלא שרוצה לברר מקחו.

שאלות לעיון:

• מה הסיבה שמביא ר"י להסבר איסורו "לתלות עינים על המקח בשעה שאין לו ממון"?
• כיצד מסביר רש"י את המושג "דבר המסור ללב"?
• כיצד מסביר רש"י את הסכנה שיש באונאה שכזאת?
• על פי המאירי אלו שתי תוצאות שליליות יש כאשר אדם שואל על מחיר ואינו מתכוון לקנות?
• באיזה מציאות מתיר הרב ח"ד הלוי לבצע "מחקר שווקים"? איך הוא מוכיח את ההיתר שלו מהגמ'?

תורף החידוש הלמדני: 

ר"י בחידושו שאין לשים את עינייך על מוצר מבלי שיש לך כסף לשלם עליו, העלה לנו את הרף של הרגישות הסביבתית הנדרשת בשעה שאנו "בשוק" ומוסיף את ההסבר הגאוני "שהרי הדבר מסור ללב". משמע: יש לפנינו משהו שהוא בינך ובין הקב"ה (למרות שאונאה היא בענינים שבין אדם לחברו) ורק אתה יכול לדעת מה הכוונה הפנימית שלך בשאלותיך, או אם נלך ללשונו הקדושה והמדויקת של רש"י שרק אתה יודע "אם לעקל אם לעקלקלות" המאירי דן בסוגיה מהכיוון של הכוח שיש למילים וההשפעה שלהן בעולם המסחר, המאירי מציין שני הפסדים עיקריים של המוכר מהשאלות הסתמיות שלך. אם היינו יוצאים מהסוגיה רק עם המאירי היינו חושבים פעמיים לפני שהיינו יוצאים לסיבוב קניות והשוואות מחירים שוב, אבל המקור האחרון (של הרב ח"ד הלוי) מסדר אותנו במקום מעולה באומרו שברור לכולם שמותר לעשות מחקר שווקים כל זמן שבדעתך לקנות, ומה שנאסר זה במקום שאתה מתכוון לאונאה נטו, כשאתה יודע שאין בלבך לקנות ("שאין לו דמים"). וזה עיקר הרעיון שעליו נעשה את המהלך ההפנמתי, על הדיאלוג הזה בין הדבר הברור לרבים (לעיתים המוסכמה ההלכתית/ חברתית) לבין הידיעה והרצון האישיים (שידועה רק לליבך).

הצעה למהלך הפנמתי בסוגיה:

הקדמה:

את לימוד המקורות אני מציע לעשות בחברותות ואז לאחר המעבר על הגמ' ורש"י לעצור ולתת את 3 השאלות הראשונות ואז או שיענו על זה בחברותות או שיענו על זה ברביעיות (כשכל 2 חברותות חוברות יחדיו). ואז ניתן את שני המקורות הנוספים (המאירי והרב ח"ד הלוי) ואת שתי השאלות הנוספות.

המהלך ההפנמתי עצמו:

לאחר שמסימים את השו"ת של הרב ח"ד הלוי נושיב את הכיתה במעגל (או מרובע בשביל שיהיו שולחנות לכתיבה) ונחזור בזריזות על כל הסוגיה בחזרה נדגיש את המשפט "דבר המסור ללב" בגמ' ואת הסברו של רש"י על המושג הזה ואת ההבנה של הרב ח"ד הלוי כתוצאה מהמשפט הזה. לאחר מכן נחלק לתלמידים דפים עם השאלות הבאות:

·         נסה לחשוב על פעם שהיה בידך האפשרות לעשות משהו שהיה מסור רק ללבך?

·         האם הדבר המסור ללב היה על פי צו המצפון החברתי/ ההלכתי או סתר אותו?

·         כיצד נהגת באותה פעם?

·         האם בעקבות לימוד הסוגיה היית נוהג אחרת? האם אחד מהמקורות בסוגיה שכנע אותך שהיה עליך לנהוג באותו אופן? (כיצד? ובעקבות איזה מקור?)

לאחר מכן כדאי לפתח דיון ולשמוע מקרה שלם(בכיתה בוגרת ומקבלת או בכיתה מיומנת בנושא)  או תשובה על אחת מהשאלות בלבד. להערכתי התלמידים ישתפו פעולה כי לא צריך ללכת רחוק (לכל מיני עברות "קשות" וכדו') אלא מעשיך שבכל יום שיש לנו דברים שמסורים ללבנו והם מעסיקים אותנו. ראוי לציין שגם תשובה חיובית על השאלה השנייה  לגיטימית ביותר (לא צריך לחפש סתירות בכח).

חשוב מאוד!

·         לציין שאין תגובות על סיפורים/ דברים שעלו אצל חברי הכיתה, זה לא דיון של תגובות אלא של שיתוף והפריה.

·          כמובן שאין חובה של כולם לשתף אבל כדאי לנסות שכולם יענו על שאלה אחת לפחות.

·         לנסות למקד את התלמידים לספר ולשתף מהדף (את מה שהם כתבו) ולא דברים שצפים להם תוך כדי שמיעת חבריהם.

אני חושב שיהיה לביצוע ולהשתתפות של התלמידים חשיבות כפולה, מצד אחד זה יפתח ויגבש את הכיתה על עניינים שקורים לכולנו כל הזמן (לראות שגם לחבר יש דברים כמוסים בדיוק כמוני) וגם ייתן למורה מקום לעולמם הפנימי של תלמידיו. אבל החשיבות העיקרית היא בחזרה שהתלמידים מקבלים על כל הדברים שעלו בסוגיה ועל המסר המרכזי שלה, ופתאום רואים את כל המשפטים קופצים (מר"י בגמרא דרך רש"י עובר למאירי ומגיע לרב ח"ד הלוי) ומסתדרים במקרים הטבעיים ביותר שיש, בבחינת "דיברה תורה בלשון בני אדם". מהלך זה יחבר את התלמידים לגמרא ולסוגיה וישריש אצלם (לפחות) את אחד המסרים שאנחנו יוצאים איתם מסוגית אונאה.

לתשומת לב:

במידה והתלמידים לא ברמה של מהלך כזה יש להציג להם שאלה אחר שאלה ולא בבת אחת את 3 השאלות, דבר זה ימנע מציאות של חוסר תשובה (התלמידים יעלו את המקרה הראשון שקופץ להם לראש).