ביצים וירושלים

אחד ממנהגי האבלות הקשורים לט' באב הוא מנהג אכילת הביצים בסעודה המפסקת. יושבים על הארץ, וטובלים את ביצה קשה באפר / עפר. אכילת הביצה היא חלק ממנהג אבלות שעניינו לאכול מאכלים עגולים, כדי להדגיש את הרעיון שיש גלגל החוזר בעולם מה שמשקף את מצב החידלון כחלק מתהליך גדול יותר.

בלימוד שמובא כאן, יש הזמנה להעמיק עוד יותר המנהג אכילת הביצים דרך מקורות נוספים ודרך מגע חי בביצים.

חלק א – התבוננות

נחלק ביצים טריות בין הלומדים. נתבונן בביצה, ננסה לגעת, לחוש, להריח.

אילו מחשבות עולות?

זהירות! הביצה יכולה להישבר!! -  מה זה אומר?

תרנגולת בריאה מטילה ביצה בכל בוקר – איזו התחדשות יש בירושלים? האם היא בכיוון הנכון?

מהן הקליפות שמעכבות את הגאולה? מה צריך לעשות כדי להוליד את המשיח? ועוד ועוד..

חלק שני – מציירים על הביצה

נחלק טושים, נבקש מכל מי שרוצה לאייר על הביצה כל מה שעולה בראש וקשור לירושלים.

מילים, חלקי שירים, מחשבות, מקומות בירושלים, פרצופים – ביצי ירושלים..

שיתוף הקבוצה.  

חלק שלישי – לימוד

1.      גבינות וביצים

"עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד לעולם כולו". במדרש איכה רבה, מביאים סדרה של סיפורים על ילדי ירושלים, שעניינם לתאר את החכמה הגדולה של הילדים, המעידה על חכמתה הרבה של העיר. 

איכה רבה א,ט

חד מאתינס אתא לירושלם, אשכח חד מינוקא יהב ליה פריטין, אמר ליה זיל ואייתי בעין וחובצין, מן דאתא אמר ליה אחמי לי אידא היא חובצא דעיזא חיורתי, ואידא היא דעיזא אוכמתי, א"ל איהו את גבר סב ואחמי לי את אידא היא ביעתא דתרנגולתא חיוורתי ואידא היא דאוכמתי.

            תרגום:             אחד מאתינס בא לירושלים.  

מצא תינוק אחד ונתן לו פרוטות.

אמר לו: "לך והבא ביצים וגבינות".

כשבא, אמר לו: "הראיני איזו גבינה של עז לבנה ואיזו של עז שחורה".

אמר לו התינוק: "אתה אדם זקן, הראיני אתה איזוהי ביצה של תרנגולת לבנה ואיזוהי של שחורה.

החכם היווני מאתונה מגיע לירושלים כדי לפגוש את החכמה הגדולה של העיר עליה שמע, אלא שמעבר לסקרנות, יש בו גם צד שבו הוא מבקש לחבל בייחודם ובגדלותו של עם ישראל.  הוא מבקש מהתינוק להביא לו שתי גבינות, ולהראות לו איזו גבינה היא מעז שחורה ואיזו מעז לבנה. הגבינות נראות אותו דבר, ואין, לכאורה, שום אפשרות לדעת את התשובה. אך יש כאן טענה עמוקה הגנוזה בשאלתו של החכם מאתונה: כאשר אני מביט בכם, ישראל, בעת החורבן, אינני מוצא שום הבדל בינכם ובין שאר האומות. אולי פעם היה בית מקדש, הייתה השראת שכינה והייתם העם הנבחר, אולם עתה – אין לכם את כל אלו ובעצם שנינו נראים אותו הדבר. שתי גבינות.

הילד שמבין את עומק השאלה, שם את הגבינות בצד ומביא לחכם את שתי הביצים – ולכאורה שואל אותו את אותה השאלה: איזו ביצה של תרנגולת שחורה ואיזו של תרנגולת לבנה. אך יש הבדל גדול בין הגבינות ובין הביצים. בעוד שלגבינות אין בכלל אפשרות לדעת מי 'האמא', לביצים תהיה זו דרך קלה ביותר – כאשר הן תבקענה ומיד נראה מי שחור ומי לבן. כך עונה התינוק הירושלמי לחכם הזקן – יכול להיות שעם ישראל כעת בחורבן וללא השראת שכינה, ויכול להיות שכרגע אנחנו באמת נראים ככל הגויים, אבל המבט שלנו הוא מבט על העתיד, על הרגע שבו הביצים יבקעו ואז יראה שוב ההבדל הגדול. "אז יבקע כשחר אורך" ( ישעיה נח,ח)

לפי המדרש, המפגש עם הביצים מעורר אותנו למבט על העתיד, לצפייה הגדולה של בקיעת הקליפות והופעת השכינה באופן ברור וגלוי.

2.      ביצת בת יענה

שפתי כהן, מופיע ב"מדרש תלפיות" ובספר "עבודת הקודש" לחיד"א:

בעניין בת היענה שמטלת בצים ומניחם במקום גבוה ועומדת במקום רחוק כנגדם ומבטת ורואה בהם ואינה מסיחה דעתה מהם ובאותה הבטה היא עושה פירות שיוצאים האפרוחים ואם יזדמן שתבא שום חיה ומפסיקה ראייתה בינה ובין הבצים הורגת אותה חיה לפי שעל ידי אותו הפסק נעשים הבצים מוזרות ואינו נולד אפרוח מהם ולכן נהגו לתלות בצים אלו בבית הכנסת להראות לכל שעיקר התפלה היא שתתקבל ויעשה פירות היא הכוונה שלא יהיה שום דבר מפסיק בינו לבין אבינו שבשמים שהוא עומד כנגדו ומדבר עמו לנוכח ברוך אתה ה'.'

יש טעם אחר לתלות ביצי בת היענה בבית הכנסת והוא לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני ה' על ישראל בלי הפסק רגע ועל ידי השגחתו בנו אנו חיים כביצי היענה שעל ידי התמדת הראיה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים ואם יפסק מהם הראיה רגע הם כלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדבקות בהקב"ה בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק... גם כיוון שמעולם לא זזה שכינה מארץ-ישראל כתיב בה ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה זו כמדובר.

בזה נאמר טעם שני על מה שתולין ביצי בת היענה בב"ה דכיון שב"ה הוא מקדש מעט בראות האדם שם הביצים אלו עולה על זכרונו שעיני הקב"ה תמיד בארץ-ישראל מקום מקדשנו ובזה בא להתפלל על הגלות ועל החורבן. ונלמד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל כי לכלם יש להם שורש על מה שיסמוכו.

המנהג המופיע בשפתי כהן, כנראה מקורו בצפת, בתלמידיו של האר"י הקדוש. זהו מנהג שנראה מוזר מאוד, אך כפי שחתום בסוף, אין ללגלג על מנהג זה משום שיש לו שורש וסימוכין.

בית יענה היא אמנם עוף טמא וידועה כמי ש'טומנת את ראשה בחול', אבל כאן מתגלה בה תכונה מדהימה המתבטאת בכח של ראיה יוצאת דופן. מבט וקשר עין (העיניים של בת היענה גדולות מאוד!) נדיר, שממנו ניתן ללמוד הרבה על עולם התפילה והקשר בין הקב"ה ובין עמו, עירו וארצו.

בשפתי כהן יש שלושה חלקים ומימדים לקשר העיניים הזה:

א.     בין האדם ובין בוראו

ב.      בין הקב"ה ובין ישראל וארץ ישראל

ג.       בין הקב"ה ובין בית המקדש (ובית מקדש מעט)

כל חלק עומד בפני עצמו וניתן להעמיק בו, אך הרעיון כאן הוא שביצה התלויה בבית הכנסת, מכניסה באדם כוונה המסייעת לאדם ומחזקת אותו בתפילה.

חלק ד – חזרה לביצים

נחזור לביצים שציירנו עליהם בהתחלה.

ניתן כעת להוסיף עליהם עוד משפט, או עוד מחשבה שהתעוררה בעקבות הלימוד.

נציע למשתתפים, לקחת את הביצה עליה הם עבדו ולשמור אותה..

לסעודה המפסקת או... לסעודת משיח.