ענווה והקשבה

מהיכן נובעת היכולת להכיל?

פשוט למדנו את הדברים ודברנו עליהם ועל המקום האישי שלנו.

רבי חיים מוולוז'ין, רוח חיים על אבות א', א: "משה קיבל תורה מסיני..."

ועוד אפשר להסביר העניין לשון קבלה במשה ומסירה ליהושע, על דרך מה שאמרו חז"ל (סוטה ד'): "משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות, איש שהכל בו". כוונתם במליצה זו על דרך שדרשו "ושדיך לאשכולות" (ויקרא רבה ל"ו): מה האשכול כל הגדול מחברו נמוך מחברו, כן תלמיד חכם וכו'. והעניין כי על ידי הענווה זוכה האדם הכל, וכמו משה רבינו ע"ה שהיה אדון הנביאים ואב החכמים לא נשתבח אלא בענווה, וכל מה שזכה הוא בעבור ענוותו, ואילו היה עכשיו אדם ענו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלמות.

וכמו שאמרו חז"ל (תענית ד'): למה נמשלו דברי תורה למים וכו', מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. ורוצה לומר כמו המים ההולכים ממקום גבוה דרך מדרון למקום הנמוך ושם מתקיימין, אף דברי תורה אין מתקיימין דווקא אלא במי שדעתו שפלה. כן נתגלגלה התורה עד משה שהוא היה הענו מכל ושפל ונמוך ביותר.

וכמו כלי – כל מה שדופנו יותר דק מחזיק יותר, עד שאם תהיה כקליפת השום היא כמעט כולה בית קיבול, כן האדם, כל שרוחו יותר נמוך נשאר ביותר מקום פנוי ובית קיבול לתורה.

ורם לבבך ושכחת. רוצה לומר כיוון שגבה למעלה וממילא לא נשאר מקום פנוי לתורה, על כן תצא התורה ח"ו, וכמאמר הכתוב (ישעיה י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כמו המים המכסים לים במקום שהוא עמוק ביותר, נכנסים גם המים שם יותר הרבה.

ספר ארחות צדיקים - השער השני - שער הענוה

הענוה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאוה, ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות. ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת, עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענותנותו, כי הענוה שורש העבודה, ומעשה קטן של הענוה מתקבל לפני השם, ברוך הוא, אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאוה. וכן אמרו רבותינו (ברכות ה ב):

"אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוין לבו לשמים". אבל מעשה של הגאוה אינו מתקבל לפני השם, ברוך הוא, כי היא תועבת נפשו, שנאמר (משלי טז ה):

"תועבת ה' כל גבה לב". ועבור זה צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיה א טו): "גם כי תרבו תפילה אינני שומע". ועושה מצוות וטורפים אותן בפניו, שנאמר (מלאכי א י):

"מי גם בכם ויסגור דלתים". ומביא קרבן ואינו מתקבל, שנאמר (ישעיה א יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי", ונאמר (ירמיה ז כא): "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר". אבל במידת הענוה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג לד), וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיה סה כד): "טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלהים את מעשיך", ולא עוד אלא שמתאווה להן, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם":

 ומה היא הענוה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחשוב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. שורש הענוה שיחשוב מעצמו בעוד שהוא שליו ושקט, ובריא ועשיר, אשר הבורא, ברוך הוא, היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה! ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות! ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים, ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול. זה שורש הענוה. אבל הנכנע לפני הבורא, ברוך הוא, כשיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעשרו וגדולתו, או כשיזקין - באמת לעולם הענוה והשפלות מקובל לפני השם, ברוך הוא - אך לא הגיע בזה לעיקר הענוה:

 וחייב להתנהג בענוה במשא ומתן עם בני אדם ובעניני הממון לפנים משורת הדין עם כל אדם. וכל הנהגתו עם העולם - הכל יהא בשפלות ובנחת. ועיקר הענוה - שייכנע לאותם שהם תחתיו, כגון לעבדיו, ולבני ביתו, ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם. והנכנע לאלמנות ולגרים, וסובל טורחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענותנותו - זו היא ענוה ישרה מאד:

 יש עוד ענוה טובה מאד, כגון מי שנכנע לפני רבו, ולפני חכמים, ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, וחושב בלבו: אלו הם עבדי השם, ברוך הוא, ומשרתיו ואוהביו, ובעבור זה ישפיל עצמו לפניהם ומכבדם. גם זו ענוה טובה, שיחשוב: אכנע לפני חכמים, כדי שיקרבוני וילמדוני ויוכיחוני ויוליכוני בדרכי השם, ברוך הוא.

ויש עוד ענוה טובה מאד, שייכנע לפני תלמידיו, ויפרש להם כל סתום, לגדול לפי גדלו ולקטן לפי קטנו, ויפרש ויחזור ויפרש בסבר פנים יפות עד שיבינו, ולא יאמר:

איך אשיב עליו עד שיבין, הלא לבו קשה כאבן? ויסדר הענין בנחת כמה פעמים. וכבר ידעת שכרו של רבי פרידא, שחזר לתלמיד אחד ארבע מאות פעמים (עירובין נד ב):

 ועוד יש ענוה גדולה - ללמוד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר:

איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלא הוא קטן ממני? ועל זה נאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי". ועוד אמרו רבותינו (אבות פ"ד מ"ד): "מאד מאד הוי שפל רוח" - בפני כל אדם, לא בפני הגדולים לבד צריך להיות שפל רוח, אלא אף לפני הקטנים. וההולך בדרך זו יזכה את הרבים, כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, וכל מעשיו וסדרי ענייניו מקובלים להם, ותמיד הם משבחים אותו, ומתוך כך הם חומדים לעשות כמוהו, וכל אדם יברך את בנו שיהיה כמו פלוני, ובזה הוא מקדש השם, ברוך הוא. אבל המתגאה - הוא מחלל השם, ברוך הוא, ומחטיא את הרבים, והוא דומה לנבילה שהיא מושלכת בשוק, וכל עובר ושב מניח ידו על חוטמו עד שיעבור - כך המתגאה, הוא מגנה את התורה ולומדיה, ומרחיק בני אדם מן התורה, כי אומרים:

מה תועלת יש בתורה, אחרי אשר לומדיה רעים? ומתוך כך פורשים הם מן התורה.

הענוה ניכרת באדם בששה דברים:

הראשון בחוזק כעסו של אדם. כגון שביזהו אדם מאד בדברים או במעשה, ויש לו להינקם ממנו, ומושל ברוחו, ומוחל לו בעבור הבורא, ברוך הוא, זה סימן הענוה. ולפעמים אסור למחול, כגון תלמיד חכם שביזהו ברבים, עד שיפייסהו:

השני כשיבא הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא, ברוך הוא עליו ומקבל מאהבה, כמו שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן". וזה יורה מאד על הענוה:

 השלישי אם ישמע שהעולם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו כטיפה בים. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח, אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו. ואם אחד סיפר עליו מעשים רעים, אם אמת הדבר - לא יחפש לעוות האמת לנקות עצמו, כמו שאמר יהודה (בראשית לח כו): "צדקה ממני", ואל ישתדל להכחיש אותו האיש שסיפר עליו, ואל ישנאהו על שגילה הדבר. אך ייכנע לבורא, ברוך הוא, אשר גילה מעט מהרבה לייסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו:

 ואם מה שסיפר עליו הוא שקר - אל יכלים המספר ולא יכעס עמו, כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתיו לך בדורון זה ששלחתי לך! כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו:

הלא לא עשינו זה? וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם! וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו:

הלא לא עשינו? ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרת עליהם לשון הרע ונטלו מהם ונתווספו עליכם:

 וזהו שנאמר (תהלים עט יב): "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", כי כל המחרף הצדיק - כאילו מחרף השם, ברוך הוא, כי אויבי ישראל נקראים אויבי השם בכמה מקומות, ועל זה הזהירנו בתורה (דברים כד ט): "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך". לפיכך מי שסובל בזיונו ושותק, ניכר שהוא עניו. וכן מצינו (תענית כ ב): בהלל הנשיא באחד שביזהו, שאמר לו: אל ירבו כמותך בישראל! ולא הקפיד. ויש במדרש: אין עניו אלא השומע חרפתו ואינו משיב, דכתיב (במדבר יב א): "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב (במדבר יב ג): "והאיש משה עניו מאד". ועליהם נאמר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב):

 הרביעי אם הבורא, ברוך הוא, מיטיב לו בעושר ובבנים, ונותן לו חכמה יתירה ותבונה וכבוד, יוסיף ענוה ושפלות לפני הבורא, ברוך הוא, ויכבד בני אדם, וייטיב להם יותר מבתחילה. כמו אברהם, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית יח יז): "המכסה אני מאברהם", אמר (בראשית יח כז): "ואנכי עפר ואפר":

רוב חכמה ורוב ממון הכפול בעולם הזה יהיה מחמת אחד משלשה דברים: האחד - לטובה מאת הקדוש ברוך הוא, השני - לנסיון, השלישי - לנקמה. סימן הטובה, אם העשיר הזה לא יעשה היזק לשום אדם בממונו, או החכם לא יתחכם להרע לשום אדם בחכמתו, אך זה בחכמתו וזה בעשרו מוסיפים עבודת הקדוש ברוך הוא לפי עניינם - אז באמת החכמה או העושר הם מאת הקדוש ברוך הוא. וסימן הנסיון הוא, שיהיה בעל הממון טרוד על שמירת ממונו, וירא שמא יפסיד ממונו, ואינו נהנה לפי הממון לשלוט בו ולאכול ממנו, וגם אינו מריע לאדם בעשרו, וגם לא יתגאה, אך טורח תמיד לקבץ הון ודואג בשמירתו, וגם אינו עושה נדבה, ואינו מרחם על העניים, לא מאכיל ולא מלביש:

 וכן החכם, אם משים רוב חכמתו על העולם הזה לתקן צרכיו, ואינו מתחכם לא לרעה ולא לטובה - אלו ודאי לנסיון הם. וסימן הנקמה, שיהיה בעל הממון מזיק לאחרים בממונו, ומתגאה בו, ואינו עושה בו צדקה, וטרוד בו להתענג, כמו שאמר הכתוב (ישעיה כב יג): "ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן", ואומר (ישעיה ה יב):

"והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם", ולא ישלם ממנו חוק הקדוש ברוך הוא, על זה נאמר (קהלת ה יב): "עושר שמור לבעליו לרעתו". וכן אם החכם יערים לעשות רעות ולא יעשה טוב, כמו שנאמר (ירמיה ד כב): "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו", אז חכמתו לו למכשול:

 לכן המשכיל יעשה בממונו ובחכמתו הטוב לפי רוב ממונו וחכמתו, ויוסיף הכנעה ושפלות, ולא יגבה לבו, ולעולם ידאג שמא העושר הזה הוא שכרו, והוא מאותם שנאמר עליהם (דברים ז י): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". וגם ידאג החכם, שמא הוא מאותם שנאמר עליהם (ירמיה ד כב): "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". וכל אדם חייב להתחכם ולהתבונן להגיע בחכמתו למעשים טובים, עד שאין כח בחכמתו להשיג יותר:

 החמישי כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקוה לקבל טובה ממנו, וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים ומבקש ממנו מחילה, ומכניע עצמו מלפניו, ומתקן את שעיוות ומדבר לו תחנונים. גם זה סימן לענוה:

הששי שינהג בענוה בדברים רכים, כמו שנאמר (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה", ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות, כמו שנאמר (ישעיה כט ד): "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך". ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר (איוב כב כט): "ושח עינים יושיע". ולא יתעסק בתענוגים, כענין שנאמר (משלי יג כה):

1.  מול מי אדם צריך להיות עניו? נסה לחשוב על האנשים המקיפים אותך: מול מי קשה לך ומול מי קל לך לנהוג בענווה?
2. מה הקשר בין ענווה להקשבה? כיצד הענווה עוזרת לנו להקשיב?