האדונית והרוכל / ש"י עגנון

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

רקע

המערך שלפניכם לא מתיימר להקיף את כל שיש לומר וללמד על הסיפור 'האדונית והרוכל', אלא להציע הצעה להוראתו, ובמהלכה גם הצעה לפעילות הפנמתית של אחת הנקודות העולות מלימוד הסיפור, וניתוחו הספרותי.

הנקודה שבה נתמקד היא הזהות היהודית של המספר, כולל התהליכים שעוברים עליה במהלך הסיפור – החל מאבדן איטי שלה, נוכח החיים בבית האדונית, דרך השנאה (שאולי אפשר לזהות אותה כביטוי לאנטישמיות) המגולמת באותה אדונית ביחס לרוכל היהודי, וכלה בקריאת 'שמע ישראל' החושפת את הנקודה היהודית שנותרה בעמקי זהותו של הרוכל גם אחרי כל המאורעות שעבר.

הסיפור והשואה

טרם נציג את הצעתנו להוראת הסיפור בכיתה, נרחיב מעט על הקשר שבין הסיפור לבין השואה.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת תש"ג (1943) ונכלל באנתולוגיה הנקראת "בסער", שהוכנה ע"י סופרי א"י עבור חיילי הבריגדה היהודית.

"לא רק הבמה שבה פורסמו הדברים אלא עצם התכנים שהסיפור עושה בהם שימוש מזמינים פירוש אלגורי: זה מול זה ניצבים הלני הפונדקית, כנציגתו של העולם הנוצרי ...ויוסף הרוכל, המגלם את היהודי הנצחי, זה הנודד בין העמים ומוצא עצמו סמוך על שולחנם תוך ביטול זהותו העצמית. מפגש זה נושא עמו בשורת רצח ואבדון, ואין לו מוצא של תקווה" (דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח, עמ' 132).           (מתוך ויקיפדיה)

בשנה שבה נכתבת היצירה, כבר מתחילות להגיע לישראל ידיעות על זוועות השואה, ויש הסוברים שזו אחת מתגובותיו של עגנון על השואה. (תודה ללדר' אסתר הורביץ על ההערה)

 (ראה גם מאמר "האם כתב עגנון על השואה"?, "ש"י עגנון היבטים חדשים", דן לאור, עמ'72).

ייתכן וניתן לראות בסיפור את ביקורתו הנוקבת של עגנון על התנהלות היהודים בגולה: טשטוש הזהות היהודית שהחל עם תקופת ההשכלה והרצון למצוא חן בעיני הגויים ולהתבולל (הרוכל), לא עזר ואף הביא לכיליונם ע"י  גרמניה הנאצית ( האדונית האכזרית, המשחרת לטרף).

אלגוריה זו איננה משל סגור, היא פתוחה גם לפרשנויות רבות נוספות, והיא מכוונת לכלל תופעת האנטישמיות במהלך כל הדורות. (תודה ליהודית בר ישע על ההערה).

הצעה להוראת הסיפור

מכיוון שמדובר באלגוריה, והתלמידים יצטרכו לפענח זאת בעצמם, עדיף לא להקדים הקדמות, ולפתוח בהקראת הסיפור, או בהשמעתו באמצעות תסכית הרדיו.

עם סיום קריאת הסיפור, נשאל את התלמידים, מה לדעתם הייתה הסיבה, בגללה כתב עגנון סיפור אימה, הדומה במקצת לסיפורי מתח של ערפדים, והרי זה בכלל לא אופייני לכתיבתו?

הוספה של המורה פנינה בר און:

כדאי להצמיח את ההגדרה של אלגוריה מתוך התלמידים ובעזרתם.

מכאן, שהייתי מבקשת מהם לשאול מה חורג בסיפור מן הראליזם?

 מצפה שיאמרו- הכללה, טשטוש זמן מקום וכו' ומה פנטסטי בסיפור.

השלב הבא הוא לשאול מדוע?

הצפי לתשובה הוא , שהאלגוריה מבקשת להעביר מסר באמצעות הערפול- הסיפור יכול לקרות בכל מקום ובכל עת, ומצד שני יש התרחשויות ממשיות. כלומר- זה אכן יכול לקרות.

ועוד- אלגוריה היא דרך להרחקת עדות. דרך זו מאפשרת לקורא להשתתף בפענוח, ולא לחוש , שמטיפים לו אישית.  

 אלגוריה - היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. אלגוריה נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיינו.

בסיפור האלגורי קיימים שני רבדים - הרובד הגלוי והרובד הסמוי. הרובד הגלוי הוא מפורש וחד משמעי, ואילו את הרובד הסמוי ניתן לפרש במספר אופנים. הרובד הסמוי הוא שמכיל את המסר של היצירה. (ויקיפדיה)

לאחר ההבהרה 'מהי אלגוריה', נבקש מהתלמידים למלא את טבלת השוואה בין המישור הסמוי (יהודים מול גויים) למישור הגלוי ביצירה ( יחסי האדונית והרוכל).

הטבלה מצויה באתר של "אלוני יצחק".

בשלב הבא, נתמקד בכמה היבטים בסיפור שיקדמו אותנו לנקודה המרכזית, הזהות היהודית:

1.  נדגיש את המבנה המעגלי של הסיפור  - למשל דרך הסכין (קנייתה בהתחלה, מובילה לשימוש בה בסוף, בואו של הרוכל והליכתו מחדש . - אפשר להסיק ממבנה זה, שמה שקרה לו כנראה גם יקרה בעתיד שכן אינו לומד את הלקח, וממשיך בנדודיו. (התופעה המתוארת בסיפור חוזרת על עצמה בחיי היהודים, והם לא לומדים ממנה לקח.)

2. נדגיש את המוטיבים הקשורים לאנטישמיות (החיה, הסכין, העיניים.)

3. נדגיש את השלבים שעובר הרוכל במהלך התקרבותו לאדונית, במקביל לאבדן הדרך שלו ואבדן הזהות היהודית שלו (מוטיב הדרך מלמד שבמקביל להתקרבות בין הרוכל לאדונית, מאבד הרוכל את זהותו ויחודו, ומאידך את תהליך ההתרחקות שבשיאו הרצון לקרוא "שמע ישראל" ,וחשבון הנפש שהוא עושה בהיותו בחוץ.)

4. נשווה בין דמותו של הרוכל לדמותו של יוסף הצדיק (השוואה שמחדדת את הפער ביניהם, ואולי את המשותף להם ברגע האמת). – וגם שמה של הלני כמבטא את העולם הנוצרי בכללו. ועוד-  הזיקות לסיפור שמשון ודלילה וכן לסיפור סיסרא ויעל ומשמעותן.

5. נתבונן בסיומו של הסיפור – מחד, עמדתו הרחמנית של הרוכל היהודי, שנשאר עם האדונית על ערש דווי וסועד אותה, ולצד זאת, הסיום הפתוח, לפיו הרוכל ממשיך בנדודיו, וממשיך להיות חסר בית.

הצעה להפנמה

כעת, לאחר שלמדנו ועיינו בהיבטים הספרותיים שבסיפור, ועמדנו על האופן שבו ניתן לראות בו את ביקורתו של עגנון על היהודים בגלות, נפנה להפנמה.

במוקד ההפנמה נתייחס לשאלת הזהות היהודית – וזיקתה להתקרבות לגויים. כפי שראינו, 'היהודי הנודד' חסר הזהות בחיפושיו אחרי בית – מתקרב לעולם הנוצרי, על אף איומיו, מסתכן בנפשו ויחד עם זאת מאבד את זהותו.

נפנה למשימת כתיבה וציור (ניתן לאפשר לתלמידים בחירה או לבחור בעצמנו, או לבקש שיעשו את שני הדברים...)

משימת כתיבה:

כתוב את המשך הסיפור. נסה להישאר ברוח הפנטזיה של עגנון, ויחד עם זאת לבטא את עמדתך שיש בה הצעה לפתרון או להארת מוקדים נוספים בשאלת הזהות היהודית.

 בדבריך התייחס למוקדים הבאים: הרוכל, קריאת שמע, ארץ ישראל, משפחה, סכין, שורשים.

משימת ציור:

נסה לבטא את מערכת היחסים שבין האדונית והרוכל באמצעות ציור. הבא בחשבון שהדמויות של האדונית והרוכל מייצגות את העולמות הגויי/ אנטישמי והיהודי/ גלותי בכללם.

לפני שתצייר שאל את עצמך – האם זהו תיאור של מערכת יחסים רצויה? אפשרית? הכרחית?

ציורים לדוגמא  המדגישים מוטיבים שונים מתוך היצירה.(מתוך תערוכה של מכללת "אמונה" שהוצגה בבית עגנון):

לאחר סיום המשימות (כתיבה/ ציור) נפנה לראות/ לשמוע את התוצרים של התלמידים שבחרו לשתף, וננסה דרכם לעורר את הדיון על האופן שבו אנו תופסים את הזהות היהודית ואת יחסנו לגויים, בעיקר לאור העובדה שאנו חיים במדינת ישראל, ולא בגלות המתוארת בסיפורו של עגנון.

הרחבה והעשרה:

המעוניינים בפעילויות הרחבה שאינן קשורות ישירות לסיפור, יכולים להשתמש בדברים באתר של יד ושם (בנושא אנטישמיות.

או בדברים הנוגעים בזהות יהודית באתר של בני עקיבא.

ביבליוגרפיה: (יש כמובן ניתוחים רבים נוספים ליצירה זו)

1.      פוני מלכה, האדונית והרוכל, "ש"י עגנון – פרקי לימוד", 1995 (עמ' 95-115).

2.      אתר כפר הנוער "אלוני יצחק".

3.      "דעת", דר' שושנה חליווני

4.      דיון בסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון / דר' ליזה צ'ודנובסקי: