הכוח לשנות -מדריך למורה

פרק זה עוסק ביכולת שלנו כאנשים וכחברה להשתנות ולתקן את דרכינו- גם בגיל מבוגר, גם כשהתרחקנו עד מאד, גם על סף המוות.

אחד הנושאים המשמעותיים ביותר ביסוד כל תהליך אישי - חינוכי ורוחני, הוא האמון ביכולת ליצור שינוי, האמון בכך שמה שהיה עד כה אינו קובע ומכריח את מה שיהיה מכאן ואילך. בידנו נמצא הכח לשינוי, הכח לשנות, הכח להשתנות. זהו מסד ההתחדשות, יסוד ההתקדמות ובסיס הבחירה החופשית. סדרת המדרשים שלפנינו מפגישה אותנו עם דמויות שעברו שינוי עד כדי מהפך של ממש, לעיתים מהפך שהסתיים בטוב ולעיתים מהפך שתוצאותיו טראגיות. נתחקה על נקודות ההכרעה, על הגורמים, על המניעים ועל התוצאות של מקרים אלו, ונבקש ללמוד מהם לעולם שלנו.

פעמים רבות החוויה הפנימית שלנו היא שישנן תכונות באופי שלנו שלא נוכל לשנות לעולם, גם אם היינו רוצים מאד. חוויה זו מתסכלת ומצמצמת את אפשרויות החיים שלנו, אך גם מאפשרת לנו לחדול ממאמץ ועבודה פנימית. מהמדרשים השונים נלמד  שאדם יכול להשתנות באמת: מן הקצה אל הקצה. הכרה זו תובעת מאיתנו תשומת לב תמידית לשאלות כמו: מי אנחנו? מי היינו רוצים להיות? ומה עלינו לעשות בעולם הפנימי והחיצוני על מנת להשתנות.. 

בפרק ארבעה סיפורים:

רבי אליעזר בן הורקנוס (פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרקים א-ב)

יוסף משיתא ויקום איש צרורות (מדרש בראשית רבה סה, כב)

רבי אלעזר בן דורדיא (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א)

רבי תנחומא ועצירת הגשמים (מדרש רבה בראשית פרשה לג פסקה ג)

 

תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס

(פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרקים א-ב)

עיון בסיפור:

פרקי דרבי אליעזר, שהוא אחד מחיבורי האגדה והמדרש הנפוצים ביותר, ומיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס, פותח בסיפור הפיכתו של אליעזר בן הורקנוס מעובד אדמה, בן למשפחת חקלאים מיוחסת, לתלמיד חכם. (לסיפור זה כמה מקבילות, כדאי במיוחד להכיר את המקבילה באבות דרבי נתן פרק שישי, אות ג')  עוד לפני לימוד הסיפור אפשר לשאול את התלמידים מה לדעתם המשמעות של פתיחת ספר תורני בסיפור חייו הפרטי של המחבר, ובשינוי המשמעותי שעשה בחייו. נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת וגם בה ניתן לפתוח היא שמו של רבי אליעזר- שגם לאחר השינוי שחל בו שמר על שמו- בן הורקנוס, לא שכח מיהו אביו ומאין הגיע.

כדאי לקרוא את הסיפור ולבקש מהתלמידים לשים לב- מה מחולל את השינוי אצל רבי אליעזר?

הסיפור פותח בהנגדה בין אליעזר, החורש בטרשים, מול שאר החורשים, שעבודתם במענה. מענה  הוא התוצאה של החריצה של המחרשה בקרקע. הם עובדים בשדה שאפשר להתוות בו קווים ברורים, והוא בטרשים.  אולי מטרתה של הנגדה זו לתת לנו לחוש כבר מתחילת הסיפור את הפער והמרחק בין אליעזר לבין סביבתו הקרובה. כמו כן מעניין לתת את הדעת על השאלה מדוע חורש רבי אליעזר בטרשים- האם בגלל רצונו להתרחק ולהתבודד? האם כביטוי לעקשנות ולכוחות פנימיים שבו? אולי כי הוא החזק מכולם? הטוב מכולם? ואולי זהו ביטוי לקיפוחו בבית אביו?

מוטיב מרכזי בסיפור הוא הבכי, החוזר שוב ושוב בכל מפגשיו של רבי אליעזר (כשהוא יושב עם עצמו, עם אביו, עם אליהו, עם רבן יוחנן בן זכאי)- כדאי לשאול את התלמידים מה לדעתם מבטא בכי זה? האם הם נפגשו בחייהם עם סיטואציה דומה, של בכי העולה בהם שוב ושוב?

ניתן לראות את הבכי כביטוי לכיסופים, לגעגוע, לחוסר שלמות. צימאון פנימי למשמעות, תחושת חוסר ותסכול מהחיים כפי שהם, תחושת דרך ללא מוצא, בדידות בכך שאיש מהסובבים אותו לא מבין אותו באמת. אולי זהו ביטוי לתחושת חוסר המשמעות בחיים כפי שהם כרגע, משהו מבפנים שקורא לאדם לשנות את חייו, קול הנשמה הקורא לאדם.

אביו של אליעזר מנסה להבין מדוע הוא בוכה, אך מתייחס אליו רק במישור המעשי- הצעה לשינוי מקום החריש ולא מבין את עומק המצוקה הפנימית של בנו. בתגובתו הוא מעצים את תחושת חוסר המובנות, הבדידות, השוני שלו ממשפחתו. פעמים רבות מבקש הדרך חש זר בין בני משפחתו, לא שייך ולא מובן. אפשר בהקשר זה לגעת, בזהירות וברגישות, גם במקום בו נמצאים תלמידינו- בעיצומו של גיל ההתבגרות וחיפוש הדרך האישית שלהם, דבר שפעמים רבות מביא להתנגשויות ולקונפליקטים עם בני המשפחה. אפשר גם לדבר גם על הפתרון בו בחר רבי אליעזר- עזיבת המשפחה, ועל המשמעויות שלו. מחד, רבי אליעזר הוא כמובן דוגמא ומופת לדבקות בתורה, אך מאידך, עזיבתו את המשפחה ונידויו על ידי אביו לא בהכרח מהווים מודל לחיקוי לתלמידים שלנו...

כשאליעזר חושף בפני אביו את רצונו ללמוד תורה הוא טוען כי בגילו המבוגר – עשרים ושמונה, זהו זמן מאוחר מידי לעשות שינוי שכזה בחייו, וכי הפתרון היחיד עבורו הוא להקים משפחה ולשלוח את ילדיו ללמוד תורה. זהו הקול שאומר "עבורי זה כבר מאוחר מידי, אולי הילדים שלי יזכו לכך" לפעמים זהו קול פנימי, ולפעמים, כמו בסיפורנו- קול חיצוני (הורקנוס אביו) המחליש ומרפה את ידי החפץ בשינוי.

רבי אליעזר בתגובה פותח במעין "שביתת רעב" ובמשך שבועיים לא אוכל דבר. אי האכילה, שתתעצם עוד בהמשך הסיפור, מבטאת אולי את רצונו של אליעזר להתכחש לגוף, לצרכיו הפיזיים (ואולי יש כאן גם התרסה כלפי משפחתו- על הנכסים הרבים שלה, על האדמות, ועל העיסוק המתמיד בחומר ובאדמה) ולתת מקום רק לשאיפה ולכמיהה אל הרוח, אל לימוד התורה. בבחינת "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג) באי האכילה הוא מבטא את רצונו להתמסר לחיי רוח בלבד וניתן אולי לראותה כמעין מרד בקללתו של אדם הראשון שנענש בעונש של "בזיע אפך תאכל לחם". ניתן לקשר זאת למציאות שאנו רואים פעמים רבות אצל חוזרים בתשובה של מעבר "מקצה לקצה" שמוצא את איזונו בהמשך, ולדבר על ציווי התורה "וחי בהם".

כעבור שבועיים הוא זוכה להתגלות, בדמותו של אליהו הנביא הרואה אותו בוכה ומציע לו לעלות לירושלים ללמוד תורה מאת רבן יוחנן בן זכאי. (בגרסה אחרת, המופיעה באבות דרבי נתן מתוארת בריחתו מהבית).

בפגישתו עם רבן יוחנן בן זכאי שוב עולה במלוא עוצמתו הצימאון של רבי אליעזר לתורה- הוא יושב ובוכה. כשרבן יוחנן בן זכאי שואל אותו מי הוא אביו הוא אינו מוכן לגלות. מדוע? אולי רבי אליעזר רוצה שיכירו אותו כפי שהוא, לא כבן של אביו, כמי ששייך למשפחה ידועה ומפורסמת, אלא כאדם בפני עצמו, הסולל לעצמו דרך עצמאית בעולם. נושא זה של היחס בין האדם כאדם פרטי עם דרך ייחודית משל עצמו לבין היותו חלק ממשפחה והקשר כולל הוא נושא מרכזי בסיפור זה.

היכולת להשתנות קשורה במקרים רבים ליכולת לעזוב את העולם הילדותי שבו הכל מגיע מאבא ואמא. בהקשר זה ניתן להביא בפני התלמידים את דברי רבי ישראל ליפשיץ, בעל התפארת ישראל על המשנה 'הוי גולה למקום תורה' (אבות ד, ב):

ולשון גולה, היינו שיעזוב אביו ואמו ומשפחתו וכל מחמדי רווח הצטרכויותיו, וילך למקום שיחסרו לו כל אלה. ואף כי קשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו, לטובתו היא. דדבר מסוגל הוא להצלחת האדם, דכמו שהעשב לא יצליח במקום שנזרע תחלה, רק הגנן יעקרו ממקום שנזרע תחלה ונטענו במקום אחר, כן האדם לא יצליח, הן במדות, הן בתורה [והן בכבודו], רק במקום שאינו מקום מולדתו. וזה לג' טעמים, א) דהרבה שעשוע ילדות וחבירים ששמחו נפשו בשחרית ימיו, מוכרח לעזבם ברצותו לעלות בסולם ההשכלה. ובביתו ההרגל יכריחו לבלי לפרוש מהם. ב) בבית אביו ישאר תמיד ילד, דבשבתו על חיק אבותיו, רחמי יולדיו ישכרוהו באהבתם, ויישנוהו על ברכי תפנוקיהם, וישכח גם הוא תכליתו להתחזק להיות איש. ג) הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות טוב מתוך חפשיות, ממה שיעשה ע"י הכרח מאחרי'. אולם בעודו בבית אביו. לא תתאמץ נפש הבן המשכיל להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות, בידעו כי אבותיו ישגיחו עליו וידריכוהו במתג ורסן תוכחותיהם. ... וכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לך לך" וגו', וכן משה רבנו עליו השלום הסיב הקדוש ברוך הוא שיעזוב מקום מולדתו, ובארץ אחרת גדלו. וכן מצינו ברבותינו חכמי הש"ס, דאף שהיו חכמים רבים במקומותם, אפילו הכי עזבום והלכו לבי רב (כתובות סב ע"ב). וזהו שאמר הכתוב: "כי (אם) אבי ואמי יעזבוני (אז) וה' יאספני" (תהילים כז, י).

כעת רבי יוחנן בן זכאי מגלה כי הוא אינו יודע אפילו דברים פשוטים כקריאת שמע, תפילה וברכת המזון, והוא מלמדו אותם. אך רבי אליעזר עדיין בוכה. הוא מבקש ללמוד תורה. היכולת  לברך ולהתפלל אינה מספיקה לו- הוא רוצה להיות קשור לדבר ה' במובנו הרחב ביותר.

רבי יוחנן בן זכאי מרגיש כנראה בעוצמות המיוחדות הטמונות באותו תלמיד מבוגר שהגיע פתאום לפניו והוא מלמד אותו, לאט לאט, שתי הלכות בכל שבוע- ורבי אליעזר בשבת "חוזר עליהן ומדבקן" – מוכנות ללימוד מהבסיס, תוך עמל ומאמץ. 

גם בירושלים ממשיך רבי אליעזר בהימנעות מאכילה ולאחר שמונה ימים ללא מזון עולה ריח רע מפיו. רבן יוחנן בן זכאי שם לב למצוקתו של תלמידו ומעמידו לפניו. ורבי אליעזר- בוכה. כאן מתחולל שינוי משמעותי- כששואל רבן יוחנן בן זכאי את רבי אליעזר לסיבת בכיו, בפעם הראשונה בסיפור רבי אליעזר לא עונה בתשובה הקבועה- הרצון ללמוד תורה, כי הרי הוא כבר זוכה ללמוד תורה בירושלים, אלא תשובתו היא " שהעמדתני לפניך כאדם שהוא מעמיד מלפניו מוכה שחין.". הבכי הוא בשל הרצון העמוק להשתייך, להיות קרוב ומקורב. רבן יוחנן בן זכאי עונה לו בתשובה מרגשת. קורא לו "בני", שזהו כינוי מרגש עבור תלמיד שעזב את ביתו ומשפחתו למען לימוד התורה ומברך אותו שכשם שהגיע לריח זה מפיו, יזכה שיעלה ריח לימוד התורה מפיו לשמיים.  הריח של חוסר האכילה, של ההימנעות, יומר לריח של לימוד וברכה, העולה כריח ניחוח לשמיים.

לאחר שחשף רבי אליעזר בפני רבן יוחנן בן זכאי את רצונו בהשתייכות ובקירבה הוא שואל אותו שנית בן מי הוא, וכעת רבי אליעזר מוכן לגלות שהוא בן הורקנוס. רק כעת מגלים גם אנו, הקוראים, את מה שכבר יכולנו לנחש מבין השיטין, שרבי אליעזר הוא בן למשפחה ידועה, עשירה ומכובדת.

כעת מגלה רבן יוחנן בן זכאי בעזרת תלמידיו, שרבי אליעזר לא אכל דבר כל אותם שמונה ימים מאז שהגיע לירושלים.

כאן עוצר הסיפור, ומעביר את מוקד ההתרחשות למקום אחר (בית משפחת הורקנוס) ולזמן אחר (רבי אליעזר כבר גדול בתורה) - משפחתו של רבי אליעזר אותה השאיר מאחוריו, כנראה בלי פרידה. אחיו של רבי אליעזר פונים להורקנוס אביהם ותובעים ממנו להדיר את רבי אליעזר מן הירושה בשל השתמטותו מן עבודת האדמה המשפחתית. הורקנוס אכן נענה לדרישתם ועולה לירושלים, וביד ההשגחה מגיע לשם בדיוק ביום בו עושה רבן יוחנן בן זכאי יום טוב לעשירי ירושלים. כשהוא נכנס הוא מזוהה כאביו של רבי אליעזר (ולא כהורקנוס- המפורסם בפני עצמו) ומוזמן להצטרף.

רבן יוחנן בן זכאי פונה לרבי אליעזר ומבקשו לדרוש ברבים. משל הבאר והמעין-  רבי אליעזר אומר שהוא כבאר, שרק אוגרת את מי הגשמים המגיעים אליה משמים ואין לה משלה דבר, וכך כל תורתו היא רק מרבן יוחנן בן זכאי ואין לו מה לדרוש משל עצמו. ואילו רבן יוחנן בן זכאי משיב לו שהוא כמעין, שיש לו נביעה עצמית המתחדשת כל העת וכמות מימיה אינה מוגבלת – וכך הוא יכול ומוזמן לחדש בתורה אף יותר ממשה בסיני. מעניין להשוות דיון זה למשנה אבות (ב, ח) שם רבי אליעזר מכונה "בור סוד שאינו מאבד טיפה" מול רבי אלעזר בן ערך המכונה "מעין המתגבר". וכך כתב הרב קוק על רבי אליעזר:

הבינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ ונופל הוא בצביונו, לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי מהדעת.

הדעת הולך הוא וזורם. יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש כי אם מעתיק, מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם, ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת. (אורות הקדש א עמ' קעח)

רבן יוחנן בן זכאי מבין שאולי הקושי של רבי אליעזר לדרוש ברבים טמון בנוכחותו במקום ומציע שהוא יצא מן החדר. ואכן רבי אליעזר דורש וקורן ממנו אור מיוחד, וכל השומעים אותו חווים חוויה מיוחדת, שמעל לזמן.

כששב רבן יוחנן בן זכאי הוא נושק לרבי אליעזר על ראשו ואומר "אשריכם אברהם יצחק ויעקב מי יצא מחלציכם". יש כאן אמירה מאד מרגשת כלפי רבי אליעזר, שכפי שראינו, צמא לשייכות ולקשר- ורבן יוחנן בן זכאי כביכול אומר לו- השייכות שלך היא עתיקת יומין- מי שלומד תורה משתייך בכך לשרשרת מסירה ארוכה המתחילה באבותינו. לימוד התורה הוא עבור רבי אליעזר גם מציאת בית ומשפחה רחבה. עם זאת, נוצר כאן גם תיקון מול אביו מולידו הורקנוס (ואולי כוונתו של רבן יוחנן בן זכאי מלכתחילה היתה לעורר אותו לכך) שמיד תובע את ההוקרה על אותו יוצא חלציים לעצמו.

כשרואה רבי אליעזר שאביו עומד על רגליו בעת שהוא מלמד תורה, מתוך כבוד והוקרה, נבהל רבי אליעזר- אולי משום שהוא רואה אותו והוא מפחד ממנו, ואולי בגלל כיבוד ההורים שבו. כשהוא מפציר בו לשבת מספר לו אביו על מטרת בואו ומתאר את המהפך שחל בו כעת, מקיצוניות אחת למשנה- כעת הוא רוצה לתת את כל נכסיו לרבי אליעזר ולהדיר את שאר בניו מהם. 

רבי אליעזר אינו מוכן לכך, ואומר לאביו שהוא שונה מאחיו ולא מעוניין לא בקרקעות ולא בכסף וזהב, שאותם היה יכול לקבל מהקב"ה אילו חפץ בכך, שהרי הכל שלו וממנו, ואילו הוא חפץ רק בתורה לבדה ורק אותה הוא מבקש מעם ה'. הוא מסיים בציטוט הפסוק מתהילים "עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי" (תהילים קיט, קסג). הדרך הישרה והרצויה בעיני הם פיקודי ה', התורה, ואילו אורח החיים הקודם שלי נראה לי כעת כשקר ואף שנוא עלי.

שאלה שעולה לאור המפגש של רבי אליעזר עם הורקנוס אביו היא האם הורקנוס עובר שינוי? מצד אחד- עדיין מה שמשפיע עליו הוא הכסף הכבוד והמעמד. הוא רוצה לתת לבנו את כל רכושו רק משום שהוא חש שהוא גאה להיות אביו ומשום הכבוד שחלקו לו בשל כך. ולכן גם רבי אליעזר מתנגד לכך מיד ומנסה להסביר לאביו שכל סולם הערכים שלו שונה משל אחיו וכי הוא אינו מעוניין ברכוש הגשמי אלא בעולם הרוחני בלבד. מצד שני ניתן לראות גם שינוי מסוים שחל בו, בהבנה של המניעים של רבי אליעזר לעזוב את ביתו ובעוצמת לימוד התורה שלו. אפשר לראות בכך ביטוי לתופעה שאנו רואים לעיתים, שאדם אחד עובר שינוי שבהמשך משפיע על שאר משפחתו.

מקורות נוספים:

הרב דוד לוריא משווה בין עבודת החרישה באדמה הטרשית לעמל לימוד התורה, ומתאר את "שנות החרישה" של רבי אליעזר כשנים שהיוו הכנה להפיכתו של רבי אליעזר לתלמיד חכם ובנו בו את המידות ואת הקומה הרוחנית הדרושות להתמסרות ללימוד התורה. רבי אליעזר, שראה בעיניו כיצד אדמה קשה יכולה להצמיח לחם, וכיצד שורשי הצמחים יכולים לבקוע גם אבנים קשות, למד מכך לקח מכונן לחייו- שגם התורה תמצא את המסילות להכות שורשים בלבבו על אף גילו המבוגר יחסית ועל אף שלא גדל לתוך עולם התורה ונפשו לא עוצבה לאורה. על פי רבי דוד לוריא עבודת החרישה אינה עומדת בניגוד לבחירה של רבי אליעזר בחיים של לימוד תורה אלא להפך- היא זו שהבעירה בליבו את ניצוץ אהבת התורה. יש כאן אמירה כי כל דבר בביוגרפיה של האדם אינו הולך לריק אלא גם מה שנראה לנו כשנים שבהן היינו מרוחקים ממהותו הפנימית, בראייה של השגחה אלוקית יכול להתברר כמה שהיווה עבורנו הכנה להמשך מסע חיינו.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

מה גורם לאדם לרצות לעשות שינוי בחייו?

מה נותן לנו את הכוח לעשות שינוי בחיים?

כיצד משפיע השינוי על הסביבה?

היחס בין הנתיב האישי של האדם לבין השייכות למשפחתו

יחסי אב ובן בין המשכיות וקירבה לעצמאות ופרידה

החיפוש אחר משמעות החיים.

מערכת היחסים בין רב לתלמיד, בין רב שחשוב לו לדעת מה עובר על תלמידו בכל הרבדים – הנפשיים, המשפחתיים, החבריים וכו' לבין תלמיד שדבק בתורה וברבו, שעומד על שלו. אנו עדים לרב הרואה את תלמידו כמעיין ותלמיד הרואה עצמו כבור.

היכולת להתחיל מחדש בכל גיל. אין גיל שהוא מאוחר מידי ללימוד תורה. הבחירה של חז"ל לערוך לנו היכרות עם דמותו של רבי אליעזר שנהיה תלמיד חכם גדול ומרכזי על אף שהגיע ללימוד התורה רק בגיל עשרים ושמונה נותנת לכל אחד ואחת מאיתנו תקווה שלעולם לא מאוחר מידי...

תהליך השינוי כמורכב משלבים – התנתקות מהמצב הקודם, בכי, 'איבוד' של משהו (נטישה, רעב), ואח"כ מיתוק ועידון, ריח טוב וביתיות חדשה 

 

להרחבה:

הרצאתה של יעל שלוסברג, מדרשת בר אילן:

https://www.youtube.com/watch?v=0oxs5IOrUu0

הרב זאב פרידמן "בחירתו ובריחתו של רבי אליעזר בן הורקנוס" בתוך "לפנים" מקור חיים, עמ' 262 (ניתן למצאו בחיפוש בגוגל)

 

יוסף משיתא ויקום איש צרורות

(מדרש בראשית רבה סה, כב)

עיון בסיפור:

המדרש פותח בפסוק, הקושר יחד שתי דמויות שלכל אחת מהן סיפור שונה, ושתיהן מלמדות אותנו דבר דומה- יוסף משיתא ויקום איש צרורות. הפסוק "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כז, כז) נקדים ללימוד הסיפורים עיון בהקשרו של הפסוק בתורה ובדרשת חז"ל עליו.

הפסוק מופיע בהקשר של ברכת יעקב לבניו. כאשר יעקב מגיע לפני יצחק, עטוף בבגדיו של עשיו, יצחק מריח את ריח בגדיו של יעקב, חושד כי הוא עשו, ומברך אותו. על פסוק זה אמרו חז"ל, את הדרשה (המופיעה במקורות שאחרי הסיפור) "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" - הבגד בוגד בנו. החיצוניות אינה מעידה על פנימיותו של האדם. סיפורם של יוסף ויקום הם סיפורים על אנשים שחיצוניותם היתה כשל בוגדים בעם ישראל, אנשים שהתרחקו משייכותם לעם ישראל, אולם ברגע המבחן הדרמטי, הם מגלים את הנקודה הפנימית שבתוכם, את הניצוץ האלוקי שבהם. משחק המילים כאן הוא כפול- גם הבגד, החיצוניות, בוגדת באדם ואינה מעידה בהכרח על פנימיותו, וגם האדם הבוגד, המפנה עורף לעמו, עתיד להתגלות כמי שמחובר בשורשו לעם ישראל. יתירה מכך, ניתן להבין את מדרש חכמים כמחדש שזו עצמה ברכתו של יצחק. יצחק אבינו מריח את ריח הבגדים/הבוגדים, ומוצא גם בו את 'קול יעקב', את הנקודה היהודית הפנימית, הכנה והעצמית. על כן הוא מברך את יעקב הלבוש בבגדים אלו, וממילא מתברכים גם בניו שיתלבשו ויבגדו לכאורה – כלפי חוץ, אך פנימיותם תישאר טהורה. (במדרש אחר [מובא ברש"י לבראשית כז, כז] אומרים חז"ל כי הריח שהריח יצחק לא היה ריח "שטף העיזים" של עשו אלא ריח השדה, ריח גן העדן, שהביא עמו יעקב. גם כאן הבגד מתעתע, ומעבר לבגד הפיזי ישנו ריח, משהו רוחני המעיד על פנימיותו של האדם)

יוסף משיתא:

כשהרומאים, ה"שונאים", רוצים להיכנס לבית המקדש, הם מעדיפים שהראשון שיכנס יהיה מעם ישראל. על אף העובדה שהם עומדים להחריב את בית המקדש, יש להם יראה ממנו ואולי ניתן לקרוא זאת כרצון לפגוע פגיעה מוראלית בעם ישראל- כשיראו שהראשון שנכנס להחריב את בית המקדש הוא מעם ישראל. הם מיד פונים ליוסף משיתא, שכנראה היה מוכר להם כ"משתף פעולה" ואולי כרודף בצע. הם מבקשים ממנו להיכנס למקדש  ומפתים אותו בכך שמה שהוא יקח משם- יהיה שלו.

יוסף נכנס ומוציא עמו את המנורה. הרומאים נדהמים - "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו". האם הם אומרים לו כך משום תאוות הבצע שלהם עצמם - ורצונם שהמנורה (שאכן הפכה מאוחר יותר לסמל הכיבוש הרומי בתבליט המפורסם בשער הניצחון ברומא). על הזהב הטהור שבה תהיה שלהם, או שאכן יש להם איזושהי תפיסה של הקדוש והראוי והם מרגישים שיש כאן משהו שעבר את הגבול.

הרומאים מבקשים מיוסף להיכנס שוב ומבטיחים לו בשנית שמה שיוציא יהיה שלו. וכעת מגיע נקודת המפנה- יוסף לא מוכן להיכנס.

מה חולל בו את אותו שינוי?  זאת אין המדרש חושף בפנינו (כדאי כמובן להעלות שאלה זו בפני התלמידים ולשמוע את אשר יש להם להציע).

האם זוהי אמירתם של הרומאים שאין דרכו של הדיוט להשתמש בזו- התחושה כי הרומאים מבינים ורגישים יותר ממנו לקודשי ישראל היא שחוללה אצלו את המהפך? או עצם הכינוי "הדיוט"- הוא חש חשוב ורצוי כשנבחר להיכנס ראשון אל המקדש, והנה הוא עומד מול ההבנה כי הוא בסך הכל הדיוט- אדם פשוט ושולי. שמא בהתהלכו בבית המקדש הריק מאדם, רק הוא לבדו, משהו נגע אל ליבו? ואולי היתה זו המנורה - סמל לאור הפנימי, לנר התמיד הדולק בכל אדם מישראל שהיא שהעירה בו את אותו ניצוץ של תשובה?

כעת מנסים הרומאים לפתות אותו בכסף (ההכנסות ממכס של שלוש שנים- סכום עצום), מכיוון שהם מכירים אותו כתאב בצע, אולם הם לא מכירים בשינוי העצום שחל בו בינתיים. יוסף מודע לחטאו בכך שנכנס למקדש, וכעת לא רוצה להוסיף חטא על פשע. החזרה לשורשיו באה לידי ביטוי גם באמירה "הכעסתי לאלוהי". לאחר ריחוק ובגידה הוא חוזר לחיק האמונה. בביטוי "לא דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה" ניתן לראות את שלבי התשובה ע"פ הרמב"ם בהלכות תשובה: וידוי - הכרה בחטא, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד

הרומאים מחליטים להוציא את יוסף להורג באכזריות רבה- ע"י קשירתו לחמור של חרשים- מכשיר שבעזרתו מחליקים נגרים את העץ. גם בהוצאה להוריד יוסף לא צועק על הכאב אלא מקבל עליו את הדין וצועק מצער על חטאיו. הרומאים רצו להעניש את יוסף על סירובו לשתף עמם פעולה אך הוא חווה את העונש כעונש מידי שמיים ורואה אותו ככפרה על חטאיו. 

יקום איש צרורות

יקום איש צרורות, בסיפורנו הוא כנראה מי שידוע בשמו היווני אלקימוס, שקנה את הכהונה הגדולה בכסף לאחר שהתיוון ונודע ברשעותו. בספרו של יוסף בן מתיתיהו קדמוניות היהודים (פרק י') הוא מתואר כמי שהוציא להורג רבים מחכמי ישראל. יקום היה אחיינו של יוסי בן יועזר איש צרידה. (כנראה שגם מקור השם "איש צרורות" הוא איש צרידה אלא ששונה בשל הצרות שגרם לעם ישראל. צרידה מזוהה בנקודה בשם ח'רבת בנת בר, ליד פדואל) יוסי בן יועזר היה כהן והיה נשיא הסנהדרין הראשון בתקופת הזוגות, תלמידו של אנטיגונוס איש סוכו.

בסיפור מתואר כיצד יקום רוכב על סוסו בשבת, ונעמד מול דודו, המוצא להורג בצליבה- שיטת הוצאה להורג אכזרית במיוחד בה הנידון למוות נקשר או ממוסמר לצלב עץ ונתלה עליו עד מותו, בייסורים רבים. זוהי תמונה רבת ניגודים- הדוד והאחיין העומדים זה מול זה, שניהם אנשים המכהנים בתפקידים בכירים- נשיא הסנהדרין והכהן הגדול, אולם הם ניצבים משני צידי המתרס, האחד מובל אל מותו והשני נמנה עם המוציאים להורג ונראה כי על אף קשר הדם תהום פעורה ביניהם. האחד צדיק והשני רשע, שמעבר לכל חטאיו בוחר ללעוג לבני עמו ולהחצין בפרהסיה את חילול השבת שלו.  על אף הידיעה כי דודו עומד להיות מוצא להורג, יקום בוחר לחזות במותו, ואף להגיע וללעוג לו.

יקום לעוג לדודו ואומר לו - ראה את הסוס שהרכיבך עליו אדונך - כלומר הוא מדמה את הצלב לסוס שעליו רוכב כביכול יוסי בן יועזר, בגזירת אדונו - הקב"ה, ואילו הוא, יקום, רוכב על סוס שנתן לו אדונו הרומי. וכך כותב בעל המתנות כהונה בפירושו על המדרש: "הלכתי בתאוות ליבי ועלתה לי, ואתה עמלת בתורה ובמצוות כל ימיך וסופך תהא נתלה"

יוסי בן יועזר עונה לו בתשובה מפתיעה- אם כך למכעיסיו- קל וחומר לעושי רצונו. כלומר אם כך שפר עליך גורלך, שאתה רשע וחוטא, על אחת כמה וכמה שמי שעושה את רצונו של הקב"ה יזכה לשכר גדול.

יקום תוהה על תשובתו של יוסי ועונה לו- עשה אדם רצונו יותר ממך? ניתן לשמוע בשאלה הזו גם חוסר הבנה על מה מדבר דודו, שמתכוון מן הסתם לשכר רוחני, לעולם הבא, זוהי שפה שאינה "מדברת" אל יקום, שרואה רק את הכבוד והעושר החומרי בעולם הזה. ואולי ניתן לשמוע כאן גם את תחילת השינוי, את תחילת השיח האמיתי ביניהם, שאינו מתריס ובז, אולי זו זעקה אמיתית מול הקב"ה על גורלו של דודו, על המצב הנורא של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". והרי ידוע כי לא מעט אנשים מגיעים לריחוק ולכפירה מתוך תחושות שכאלו.

כעת יוסי הופך את תשובתו- אם כך לעושי רצונו – קל וחומר למכעיסיו. כלומר אם זהו גורלי כמי שעשה את רצון ה', על אחת כמה וכמה שגורלך יהיה קשה ממנו.

דבריו האחרונים של יוסי בן יועזר מחלחלים אל יקום כ"ארס של נחש". דווקא הפחד מהעונש ולא הבטחת השכר היא זאת ש"מנערת" את יקום. הדימוי של ארס הנחש קשור להתפשטות המהירה בגוף הדומה להשפעה הדרמטית והמיידית שהיו לדבריו של יוסי בן יועזר על אחיינו.

יקום ברגע זה כנראה מבין בבהירות את חומרת מעשיו, ואת העונש החמור שמגיע לו, ומחליט להעניש את עצמו בארבע מיתות בית דין, שכל אחת מהן מסמלת מימד אחר של כפרה. התיאור המפורט של דרך ההוצאה להורג המורכבת שיקום אירגן משמש אולי להעיד על כך שהוא הלך אל מותו בדעה צלולה.  

יוסי בן יועזר, רגע לפני מותו, ברגעי הדימדומים שבין חיים למוות רואה את מיטתו של יקום פורחת באוויר ומבין שהוא הקדים אותו ברגע בהגעה לגן עדן. "כי אז (בעת הגסיסה) משיגים הצדיקים השגה גדולה ע"ד "תוסף רוחך יגועון" (פירוש יפה תואר) כלומר יקום במותו כיפר על חטאיו וזכה לחיי העולם הבא.

לתשומת לב: הסיפור של יקום מעורר שאלות קשות בנושא ההתאבדות- איך יתכן שהוא זכה לגן עדן והרי הוא נטל בעצמו את נפשו. הפוסקים השונים מתמודדים עם שאלה זו. יש המסבירים כי בשל העובדה שמותו היה מתוך תשובה הוא זכה לגן עדן למרות התאבדותו (שו"ת מהר"ם מינץ סי' קו) ויש המסבירים כי כוונתו היתה רצויה- שמגודל ההכרה בחטאו רצה להעניש את עצמו אלא שלא היה מודע לחומרת האיסור להרוג את עצמו. וכך כותב בעל היפה תואר:

(מצוטט בתוך שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיא)

"נ"ל (=נראה לומר) אף מי שחייב מיתה אינו רשאי להמית את עצמו דלא יצא מכלל "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ויניח הדבר ביד ה' ... אין ראיה כי אולי מרוב עגמות נפש על חטאתם לא דקדקו או לא ידעו בדין ובחרו מוות מחיים וזכו לעה"ב מפני תוקף תשובתם שהם טועים בענין מיתתם"

חשוב לשמוע את התלמידים בנושא זה, (במיוחד בגיל ההתבגרות שהוא גיל רגיש עם נטייה למצבי קיצון), לאפשר לתלמידים להציע הצעות אחרות לתיקון שהיה יכול יקום לעשות ולדבר על האמונה שלנו כי כל אדם יכול תמיד לשוב בתשובה ולכפר על חטאיו בחייו בעולם הזה וכי שערי תשובה לא ננעלו.

מקורות נוספים:

הרב קוק מתאר את האמונה בעם ישראל כתופעה ייחודית שאין לה אח ורע בעמים אחרים. כוח האמונה בעם ישראל הוא כה גדול שאפילו הכופרים מלאים אמונה וקדושה. ולמרות ביטויים חיצוניים קלות ראש וכפירה של בפנימיות ניתן למצוא דבקות בה', צימאון אליו ומסירות נפש- ממש כפי שראינו בדמויות של יוסף משיתא ויקום איש צרורות. הרב קוק מדגיש כי השינוי שחל בשניהם לא היה תוספת של כוח חדש, או של אישיות חדשה אלא גילוי של משהו שהיה קיים וצפון בליבם מלכתחילה. זוהי תפיסה של תשובה שהיא לא חידוש או בריאה חדשה אלא כשמה כן היא- שיבה אל מה שכבר קיים. התשובה היא תנועה של חזרה אל הטוב הטמון ביהודי מלכתחילה, שהיה מכוסה תחת קליפות, ששורשן, לפי הרב קוק, בהשפעה השלילית מהגויים שהיו סביבם. זוהי תפיסה של אמון בטוב הקיים בנו, ובכוחו של הניצוץ היהודי הטמון בכל אדם מישראל.

שאלות לדיון:

באלו דרכים  ניתן לתקן? מה יכול לאפשר לנו לשוב ממרחקים?

חפשו או ספרו על מקרים שבהם אדם שהתרחק מאד מהיהדות שב לחיק אבותיו?

מה היחס שלנו לפושעים ולרשעים? מה היכולת שלנו  להסתכל מעבר לבגד, מעבר לבגידה?

יקום איש צרורות חזר בתשובה מתוך אימת הדין, כיצד ניתן להתקרב גם מתוך חסד ורחמים?

עד כמה הסיפורים הללו מהווים דוגמא טובה ל'יכולת להשתנות'?, מה היה חסר ליוסף משיתא וליקום איש צרורות כדי להשתנות ולחיות חיים אחרים, כמו שעשה רבי אליעזר?

איזה שינוי קשה יותר – זה שעושה יוסף משיתא, מול הרומאים, או זה שעובר יקום, בעקבות השיח עם דודו הרב? נמקו והסבירו.

 

להרחבה

הרב עדין אבן ישראל על פסח שני ועל סיפורנו:

http://makor-c.org/content.asp?PageId=1151&lang=he

עדן הכהן- עיון בסיפורים

כדי לחבר את הסיפור לתלמידים ניתן להעשיר את הלמידה בסיפורים נוספים על יהודים בני זמננו ששבו בתשובה לאחר ריחוק גדול. אפשר למצוא ברשת סיפורים רבים כאלו. אחד מהם מוצע כאן לדוגמא:

http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=45319

 

רבי אלעזר בן דורדיא

(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א)

עיון בסיפור

בדומה לסיפורים הקודמים על יוסף משיתא ויקום איש צרורות, גם הסיפור הבא מספר על אדם ששב בתשובה שלמה ממקום רחוק. אלא שבעוד ששני הסיפורים הקודמים עסקו במי שהתרחק מעם ישראל והתקרב לגויים תוך בגידה בבני עמו, הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא מספר על אדם ששקע בחטא וביצר הרע ומתהומות אלו הצליח לעלות ולשוב בתשובה שלמה.

שימו לב שמכיוון שהסיפור עוסק בהליכה לזונה הוא יכול לעורר תגובות שונות בקרב התלמידים, יהיו כאלה שיחושו מבוכה ואף גועל מתיאור האירוע ואחרים, שעלולים אולי לחוש סקרנות ביחס לסיטואציה. חשוב להיות קשובים למקומם של התלמידים ולתגובותיהם, ולתת מקום לרגשות שעולים ולא לדחות אותם ולהיבהל מהם. כמו כן יש תלמידים שמתפלאים כיצד חז"ל סיפרו כאלו סיפורים (ועוד בגמרא...) וזו הזדמנות טובה להראות להם את גדולתם של חז"ל שלא היססו לגעת בחומרים האנושיים הטעונים ביותר.

הסיפור מתחיל במעין "אקספוזיציה"- פתיחה לסיפור, המתארת את הרקע להתרחשות.  רבי אלעזר בן דורדיא מתואר כמי ש"אמרו עליו", כלומר שמו הלך לפניו כמי שלא היתה זונה בכל העולם שלא בא עליה. הוא מפורסם וידוע לשמצה בחטאיו. ההליכה לזונה, מעבר לשיעבוד ליצר המין,  מבטאת את ההתנערות שלו מכל קשר קבוע ומחייב. שמו של רבי אלעזר בן דורדיא מהווה הטרמה של הסוף- הוא כבר מכונה "רבי" על אף נקודת הפתיחה הנמוכה של הסיפור. וכן אלעזר- מי שהאל עזר לו. המילה דורדיא בארמית היא שמרים, והמהר"ל בהקשר לתפקידם של השמרים בתהליך התסיסה של היין. כמו שהשמרים מתסיסים את היין כך החטא תסס ברבי אלעזר, ובהמשך- התשובה הרב קוק מסביר כי השמרים מסייעים לתסיסה אך בסוף מושלכים משום שאינם ראויים למאכל.

כאשר הוא שומע שישנה זונה בכרכי הים (=כינוי תלמודי לערים הגדולות באיזור הים התיכון- כעזה ואשקלון, וכינוי ל"מקום האחר", מקום התרבות השונה שיכולה להשפיע לרעה) הוא עושה מאמץ עילאי להגיע אליה- השקעה כספית גדולה (כיס של דינרין= ארנק מלא) ופיזית- מעבר של שבעה נהרות. המספר שבע מבטא תמצית של עולם הטבע, כלומר רבי אלעזר בן דורדיא חצה כל מכשול אפשרי בדרכו אל אותה זונה.  התאווה שלו היא ללא גבול. המאמץ הגדול בא לידי ביטוי גם בפעלים החוזרים על עצמם במשפטים הקצרים- נטל, הלך עבר. 

מה פשר הליכתו לכל הזונות בעולם? הרב עמיטל מסביר זאת בכך שרבי אלעזר בן דורדיא רצה לעבוד את ה' אך רצה לפני כן למצות את הנאות העולם הזה ואת עולם היצרים והחטאים לכן ניסה להגיע לכל הזונות בעולם. וכי השיעור שהוא למד מאותה זונה בכרכי הים קשור לאמירה של האדם החוטא "אחטא ואשוב", המחשבה כי אחרי החטא תמיד אוכל לשוב ושערי תשובה תמיד יהיו פתוחים עבורי, ובנתיים אני יכול להרשות לעצמי לחטוא וללכת אחר היצר.  בהמשך הסיפור לומר רבי אלעזר בן דורדיא כי השיבה אינה פשוטה כל כך.

בשעת המשכב (הרגל דבר= תשמיש. דבר שרגילים בו איש עם אישתו) הפיחה (= הוציאה אוויר מאחוריה) האישה. הביטוי הכל כך אנושי ומאוס הזה הוציא בבת אחת גם את האוויר מבלון החטא. ברגע אחד החיבור המיני הכל כך נחשק, שהוא עשה מאמצים כה רבים כדי להשיגו, הופך להיות כה נמוך ובזוי.

כעת אותה זונה בכרכי הים הופכת למעין נביאה (אולי ביטוי לכך שאת דבר ה' ניתן למצוא בכל מקום, גם במקומות השפלים, ולקב"ה יש שליחים להשיב אליו את האדם גם בעומק החטא)  ואומרת: "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" לא הכל הפיך. אין דרך חזרה. הדגש כאן הוא לא על כך שהוא אינו יכול לעשות תשובה, אלא שאין מי שיקבל אותו. אין לו בית- פיזי ורוחני, לשוב אליו. היא לא פונה אליו אלא אומרת זאת כביכול לעצמה, מה שמבטא את העובדה שאין ביניהם מפגש אמיתי של שני אנשים, כפי שכל ההליכה האובססיבית שלו לזונות היא חסרת מחוייבות אמיתית לקשר ולמפגש אנושי עמוק אמיתי. (אולי, בכיתות מסוימות, זו הזדמנות לדבר בכלל על אופיו של הקשר המיני שאין בו מפגש אנושי, ועל ההחמצה הגדולה שיש בכלל בניסיון להפיק עונג מיני, לרבות מאתרי אינטרנט וכיו"ב, כשאין שם מפגש אנושי אמיתי) אך האמירה הזו של הזונה יוצרת אצלו מהפך של 180 מעלות. האמירה שאין מוצא מערערת את רבי אלעזר בן דורדיא ומשקפת לו את עומק חטאו ומידת ריחוקו.

רבי אלעזר בן דורדיא, ללא מילים, הולך ומחפש מעין מקום מקלט, הוא לא הולך לבית המדרש ולא לבית הכנסת אלא הוא הולך הרחק מן הציוויליזציה, ממנה הוא  רוצה להתנקות ולהתרחק, אל הטבע, מחפש לשוב אל הראשוניות. הוא יושב בין שני הרים וגבעות. הישיבה היא ביטוי אולי לניסיון ליישב את דעתו, תוך הבנה שאין לו מקום בעולם, אין מי שבאמת קשור אליו (אין לו זוגיות, משפחה), לאחר חיים של מרוצה ורדיפה בלתי פוסקת אחר החטא.

כעת הוא פונה לכל יסודות הטבע הבראשיתיים (ההרים והגבעות, השמים והארץ, החמה והלבנה, הכוכבים והמזלות. מענין לשים לב כי הפנייה היא לזוגות של דברים, ומולה נמצא רבי אלעזר בן דורדיא- הבודד, היחיד, שאין לו אישה ובית. ולבסוף מתוך בדידותו הוא מגלה את עצמו- אין הדבר תלוי אלא בי ושב אל האחד- הקב"ה) ומבקש את עזרתם. הוא לא פונה לבני אדם, לדמות רוחנית שתיתן לו משענת, כי הוא איבד את האמון בעצמו ומתוך כך במין האנושי כולו. הפניה להרים ולגבעות היא ניסיון לחפש יציבות ומשענת בטבע, בבריאה. אך הם עונים לו- "עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו" – הבריאה כולה זקוקה לרחמים. (יש המסבירים את ההרים והגבעות כסמל לאבות האומה) ההרים כביכול מצטטים פסוק מישעיהו "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' " (ישעיהו נד, י). הטבע, הבריאה, ההרים והגבעות מועדים גם הם לנפילה, להתמוטטות, הם אינם נצחיים ואינם יציבים כפי שהם נראים. הפסוק טומן בחובו גם את מי שעליו כן אפשר להישען- החסד האלוקי הוא נצחי, וברית השלום שהוא מבטיח לברואיו היא לעולם. הקב"ה מכונה בפסוק "מרחמך"- רבי אלעזר בן דורדיא ביקש מההרים שיבקשו ליו רחמים והם כביכול אומרים לו – הקב"ה הוא כבר מרחמך. 

כעת הוא מנסה לפנות אל השמים והארץ  שגם מתארים בדומה להרים והגבעות את זמניותם וסופיותם בדומה לסופיותו של האדם, וזאת אל מול נצחיותם של הישועה והצדק האלוקי, שנאמר: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת" (ישעיה נא, ו).

מכאן פונה רבי אלעזר בן דורדיא אל גרמי השמיים השונים (מה שיכול לבטא את "הרמת המבט" שלו מן הארצי והשפל אל השמיימי- הרוחני, הגבוה) הוא פונה אל החמה והלבנה שמשיבות לו בשלילה, בפסוק המצוטט בהקשר שלהן מופיע מימד נוסף- הבושה, שהיא מרכיב יסודי בתשובה ובעזיבת החטא. "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְדֹוָד צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוד" (ישעיה כד, כג).

אחרונים חביבים הוא פונה אל הכוכבים והמזלות. הפנייה אליהם יכולה להתפרש גם כניסיון לשינוי המזל, הנתיב האסטרולוגי שלו, גם מהם הוא מקבל תשובה דומה. גם הם זמניים -  "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה" (ישעיהו לד, ד).

לאחר שכולם עונים לו בשלילה, הייאוש שלו ותחושת הדלת הנעולה הולכת ומתעצמת ואל מול חוסר האונים הזה הוא מבין שכעת הוא יכול לשוב רק אל עצמו- "אין הדבר תלוי אלא בי" - אחרי שהוא נדד בין כל זונות העולם, וביקש מכל העולם לבקש עליו רחמים, הוא סוף סוף חוזר לעצמו. הרב יהושע ויצמן מסביר כי רבי אלעזר בן דורדיא קיבל את התואר "רבי" בזכות האמירה הזו. זו התורה שהוא לימד לעולם- שאין הדבר תלוי אלא בי. הכוחות לחיות ולשוב מצויים באדם ותלויים אך ורק בבחירה החופשית שלו. בכל אדם ישנה נשמה שיכולה להעלות אותו למדרגות גבוהות.

לפעמים אנחנו סובבים סחור סחור בחיינו, מתוך מחשבה שאין לנו יכולת להיחלץ. אומרים לעצמנו 'את זה אני לא יכול לעשות לבד', 'אין סיכוי שאני אצליח'. לפעמים, ההסתובבות הזו מביאה אותנו להשליך את יהבנו על אחרים, על גרמי שמים או על אנשים אחרים שיחלצו אותנו. רבי אלעזר בן דורדיא מלמד שלאדם יש את הכח, שהשינוי אפשרי, והוא כל כך קרוב, תלוי כולו ברצון של האדם, בכנות שלו, בבכי שלו, במודעות שלו לעצמו, ביכולת שלו להתגבר על התאוות ועל מה שאומרים עליו, ולהיות אחד עם עצמו ועם אלוקיו.

הוא מניח את ראשו בין ברכיו, בתנוחה עוברית, הוא כביכול נולד מחדש. וגועה בבכי- חזרה אל המקום הכי בראשיתי בתוכו, זעקה ללא מילים. היטהרות. "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" יש רגעים שבהם שערי התפילה ננעלו אך שערי הדמעות לא ננעלו. ונשמתו יוצאת בבכי הזה. זהו סיפור טרגי משום שבדומה לסיפוריהם של יקום איש צרורות ויוסף משיתא התיקון הוא במוות ולא בחיים.

לאחר מותו יוצאת בת קול ומכריזה כי הוא מזומן לחיי העולם הבא. לאחר האמירה של הזונה שאין מקבלין אותו בתשובה הוא זוכה להזמנה לחיי העולם הבא.

כאן תם סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, אולם הגמרא מוסיפה עוד התייחסות של דמות חיצונית לסיפור: רבי. רבי יהודה הנשיא. בעל המפעל העצום של עריכת המשנה, שומע את הסיפור ובוכה, ממש כמו רבי אלעזר בן דורדיא הבוכה. ורבי אומר שני משפטים: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים". ומוסיף ואומר- "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי"

את בכיו  ואת אמירותיו של רבי אפשר לפרש כהתפעלות והתרגשות מכוחה של התשובה ואפשר לפרש  (וכך מציע הרב שג"ר) ככעס והתמרמרות - אני רבי והוא רבי, אני עמלתי כל חיי להיות ראוי לתואר רבי, ואילו הוא ברגע אחד של בכי ותיקון זוכה לתואר הזה... ואולי גם מחאה וביקורת על הפיכתו של רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה דמות קיצונית גם בחייו וגם בתשובתו ומותו, למודל ודמות לחיקוי. מכיוון שהדברים כאן ניתנים לפירושים שונים כדאי לשמוע כיצד התלמידים מבינים את אמירותיו של רבי כתגובה לסיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא וכך לתת מקום למורכבות שהסיפור הזה מעלה ביחס לחזרה בתשובה. 

הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא מגלה בין השאר את הכוח של ההיפוך. "יש קונה עולמו בשעה אחת" איך ברגע אחד אדם יכול להפך את חייו לטוב. בהקשר זה ניתן להביא את דברי הגמרא במסכת יומא (פו ע"ב):

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך. הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול.

איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה?

לא קשיא. כאן - מאהבה, כאן – מיראה.

ע"פ גמרא זו תשובתו של רבי אלעזר היא תשובה מאהבה, ואולי אפשר לומר שאחרי חיים שלמים מחוסרי אהבה, מחוסרי אינטימיות וקשר אנושי אמיתי, הוא סוף סוף מגלה את כוחה של האהבה- ראשית האהבה העצמית והאמון בעצמו ובכוחותיו, ומתוך כך האהבה לה' והצער העמוק על חייו שעלו בתוהו.

הרב קוק מסביר את היפוך הזדונות לזכויות כתשובה שבה האנרגיה והעוצמה של החטא נרתמים בעקבות התשובה לעוצמות של רצון לטוב ולתיקון. העוצמות שהיו טמונות ברבי אלעזר בן דורדיא שבאו לידי ביטוי במהלך חייו למסירות העצומה והבלתי נתפסת שלו לחטא וליצר, הפכו ברגע אחד לעוצמות של מסירות נפש ודבקות בקב"ה, דבקות בטוב וגילו את עומק הפנימיות שלו.

...התשובה נוטלת את הרצון שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה, עד ששבר בעזו גם את העז של המוסר והאמונה.

ומכיון שהאור האלקי מתעורר יפה, והרצון נעקר מעיקרו, איננו חוזר לתהו כי אם פועל הוא בעזו על יסודו של עולם להטביע בהויה כולה רצון כביר לאור וטוב, וזדונות נעשים כזכויות ממש (אורות התשובה ט, ח).

 

מקורות נוספים

הרב קוק מתייחס ליכולת של האדם לקחת אחריות על חייו ועל מעשיו, אחריות הנובעת מתוך המודעות לבחירה החופשית שלו, בדומה לרבי אלעזר בן דורדיא שהבין כי "אין הדבר תלוי אלא בי", וכי באמת חייו ובחירותיו נתונות בידיו. הרב קוק מסביר כי לקיחת האחריות מתבטאת בווידוי, שהוא חלק מרכזי ממצוות התשובה, ובו האדם מודה כי הוא לא מאשים אחרים בחטאיו ובמצבו אלא לוקח עליהם אחריות ומלאה- ומכאן הוא יכול להתחיל לתקן.

שאלות לדיון

מה גורם לאדם להתמכר כך לחטא וליצר?

מהי עבורכם המשמעות של האמירה "אין הדבר תלוי אלא בי?"

מה הייתם ממליצים לרבי אלעזר לעשות אם היה מתייעץ איתכם? האם יש פתרון אחר חוץ מלבכות בין ברכיו?

נסו להיזכר בסיפור של רבי אליעזר בן הורקנוס. כמובן שהבדלים גדולים בין דמותו מחפשת התורה לבין דמותו החוטאת של ראב"ד, ובכל זאת, שניהם מתוארים כאנשים בודדים, שמוכנים לעבוד קשה כדי להגיע לתוצאות. מה בין הבדידות של ראב"ה לזו של ראב"ד? מה ממתק את עולמו של רבי אליעזר?

מה המשמעות של העובדה שאת השינוי של חייו חווה ראב"ד במקום הכי שפל, מאישה כל כך מאוסה, בסיטואציה הנמוכה כל כך?

 

להרחבה

כאמור, שלושת הסיפורים האחרונים מעלים את שאלת המוות, והאם ניתן לתקן ולשוב גם בלי ייסורים ומוות. כתשובה לשאלה זו, שבהחלט ייתכן שתעלה מן התלמידים, ניתן להיעזר בדברים שכתב הרב חן חלמיש:

"ברור מעל לכל ספק שחז"ל לא באו לומר שכל מי שמתחרט חייב לברר את עומק חרטתו על ידי יסורי מוות. חז"ל רצו להראות את הכח של החרטה לשנות שינוי פנימי עמוק את האדם ולכן נתנו ביטוי קיצוני לכח זה להבליט את עוצמתו, להראות שאפילו במצב של יסורי מוות לא יחזור האדם מחרטתו. על בסיס אותו עיקרון נבין גם את תפקיד המוות בסיפורים של יקים איש צרורות ור' אלעזר בן דורדיא. אין לראות בסיפורים הדרכה של חז"ל להוביל חזרה בתשובה עד לידי מיתה. המוות בסיפורים אלה בא לברר שהם מזומנים לחיי העוה"ב וגן עדן. חז"ל רצו ללמד את כוחה של התשובה לשנות גזר דינו של אדם בבי"ד של מעלה. לכן מסיימים הסיפורים במוות, במעבר לעולם הבא ולגן עדן, אפילו אדם שלא ביטא את שינוי הדרך בפועל, משתנה גזר דינו."

 

הרב יהושע ויצמן "אין הדבר תלוי אלא בי"

http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1744.asp

עמיחי חסון בסוף כולם בוכים - חייו ומותו של ר´ אלעזר בן דורדיא

http://www.otniel.org/show.asp?id=37414

הרב שג"ר על הסיפור:

http://alimletrufa.blogspot.co.il/p/blog-page_08.html

הרב שג"ר על הבכי:

http://chabad8.org/ein-hadovor-taluy-ela-bi/

הרב שמעון סטרליץ, "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו", מופיע בסוף אורות התשובה מהדורת ישיבת אור עציון [הצהוב] עמ' קמא-קנה, בו הוא מתייחס למעשה עם ר' אלעזר בן דודריא.

 

ר' תנחומא ועצירת הגשמים

(מדרש רבה בראשית פרשה לג פסקה ג)

עיון בסיפור

בשונה משאר המדרשים בפרק זה, הסיפור הבא הוא סיפור של קהילה שלמה העוברת תהליך של שינוי, ומוקד השינוי אינו בקשר בינה לבין הקב"ה, אלא בפתיחת לבם זה לזה, שמובילה לפתיחת שערי השמים גם כן...

המדרש יוצא מן הפסוק "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

"בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית" כבר במשפט זה ניתן לזהות את שורשה של הבעיה שתלך ותתעצם בהמשך הסיפור- ישראל לא צריכין לתענית אלא לגשם. הם הופכים את האמצעי למטרה, ויתרה מכך- חושבים כי התענית היא שיטה, טכניקה להורדת גשמית ולא מבינים את מהותה הפנימית.

העם, כדבוקה אחת, פונה אל רבי תנחומא בדרישה שיגזור תענית והוא נענה להם. יש כאן חכמה מנהיגותית של רבי תנחומא שמבין שאין טעם להרבות בתוכחות וכי יש לחכות לרגע הנכון על מנת לפתוח את הלבבות.

לאחר שלושה ימי תענית מכנס רבי תנחומא את כולם לדרשה ואומר להם- בני, "בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים". כדאי כאן לשאול את התלמידים כיצד הם מבינים את דבריו של רבי תנחומא, מה הוא אומר לשומעי ליקחו? מה הוא רוצה מהם? האם מדובר מעשה מסויים? (בהקשר זה כדאי לספר לתלמידים כי רבי תנחומא, הוא אמורא ארץ ישראלי, הידע כאחד מגדולי חכמי המדרש והאגדה שעל שמו קרוי מדרש תנחומא. חי בעיר נווה המצוי בגולן הסורי של היום)

בדומה לתחילת הסיפור, בו "קפץ" הציבור הישר מן הבצורת אל התענית, גם כאן ישנה קפיצה- את קריאתו של רבי תנחומא כי יתמלאו ברחמים הם מיד מפרשים כחלוקת צדקה "לענייהם" הביטוי לענייהם גם הוא מגחיך במקצת את מעשיהם- יש להם את העניים שלהם, הקבועים, האוטומטיים שלהם אפשר לתת צדקה ולהרגיש טוב עם עצמם, אך אין כאן פקיחת עין ולב אמיתית לראות מי הוא הזקוק לרחמים. אולי הקרובים אליהם שאינם ידועים כעניים דווקא אך נמצאים במצוקה, ואולי ישנם עניים שאינם נמנים עם חברי הקהילה וזקוקים לצדקה והרי רבי תנחומא לא ביקש שיתנו צדקה אלא שיתמלאו רחמים אלו על אלו - וכי מי אינו זקוק לרחמים?

בנוסף, ההנחיה 'התמלאו ברחמים' נראית כרחבה ועמוקה יותר מאשר לתת כמה שקלים לצדקה. יש כאן קריאה לשינוי עמוק ומהותי של החיים והיחסים בין בני האדם, ונראה שהציבור שמיהר להתענות, גם ממהר לשלם, ומניח שבזה די.

עד כאן ראינו את הציבור כישות אחת בלתי נפרדת, הפועל כעדר, כעת ישנו אדם אחד, הפועל בנפרד משאר הציבור, ונצפה כשהוא נותן מעות לגרושתו. (ובולטת ההשוואה בין הציבור שמחלק צדקה לעניים, מול אותו פלוני שנותן מעות לגרושתו).

כל הציבור מגיע מיד לפני רבי תנחומא וקובל - מה יש לנו לשבת כאן (בבית הכנסת או בבית המדרש, באותה התכנסות למען סיום הבצורת) ועבירה כאן- כאשר יש בתוכנו עבירה. כעת אנו כקוראים מבינים כי הציבור פירש את נתינת המעות לאותה גרושה כחשד לחטא- אולי הוא נתן לה את הכסף כתשלום על קשר לא ראוי שמתקיים ביניהם. הפנייה לרבי תנחומא מעידה עד כמה הציור רחוק מהפנמת הסיבה לבצורת, והבנה מה רבי תנחומא מנסה ללמד אותם. עיניהם מופנות כל העת החוצה בחיפוש אחר אשמים, במקום שיביטו פנימה ויתקנו את ליבם ויפתחו אותו אל האחר ברחמים.

שואל אותם רבי תנחומא: מה ראיתם? שאלתו של רב תנחומא משמעותית ביותר- הוא לא שואל אותם מדוע הם מרגישים כך, או מה הם חושבים אלא מה ראיתם- ספרו לי על הסיטואציה ללא פרשנות. כאשר יש עין טובה אז המציאות עצמה נראית אחרת. הפרשנות שלהם את מעשהו של אותו פלוני כחטא רק מעידה עד כמה הם לא התמלאו ברחמים עליו...

הם עונים כי ראו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו. רבי תנחומא מבקש להביא אותם "לגו ציבורא" – לתוך הציבור. (הבאת הזוג בפני כל הקהל יכולה לעורר תמיהה - האם רצה רבי תנחומא לבייש אותם בפני כל הקהל? כפי הנראה רבי תנחומא היה בטוח בתם ליבו של אותו פלוני והיה חשוב לו ללמד את כל הקהל מהי פתיחת לב אמיתית, וכן ליצור את אותו רגע נפלא של בקשת הרחמים משמים) ואולי אותו פלוני וגרושתו היו בשולי החברה, ולכן צריך ראשית לכל לראות אותם כחלק מהציבור, כחלק מהמעגל הפנימי.

לפני כולם רבי תנחומא מברר עם אותו פלוני מי היא אותה אישה עבורו. הוא עונה כי זו גרושתו. כלומר מבחינתו היא במעמד של גרושה- לא אישה קרובה או אהובה. ובכל זאת הוא נתן לה צדקה. על השאלה מדוע הוא נתן לה מעות הוא עונה "רבי ראיתי אותה בצרה, והתמלאתי עליה רחמים!" כלומר אותו אדם, שיתכן שאפילו לא שמע את דרשתו של רבי תנחומא, קיים אותה בצורה  אמיתית וטבעית- ראה אותה בצרה והתמלא עליה רחמים. ביטוי של חסד פשוט ואמיתי.  (בניגוד לכל הציבור שחילק את הצדקה שלו באופן אוטומטי לעניים הידועים, ולא חיפשו אולי יוכלו למצוא בסביבתם הקרובה מי זקוק לחסד)

כעת מגביה רבי תנחומא את פניו כלפי מעלה (כדאי להתבונן בתנועה זו, לעומת תנועה של הרמת הידיים המקובלת פעמים רבות בתפילה- רבי תנחומא מגביה את פניו כי המוקד בסיפור זה הוא הפנים הפונות אל הזולת, ורק לאחר תיקון המבט האופקי- בין אדם לזולתו, ניתן להרים את המבט לשמים, אל הקב"ה ולבקש רחמים) ופונה אל הקב"ה בתפילה:

"רבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום, ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים!"

יש כאן בקשה מידה כנגד מידה, ואף מעבר למידה, קל וחומר - אם אותו אדם דאג לגרושתו למרות שאינו מחוייב במזונותיה על אחת כמה וכמה שהקב"ה, שהוא רחום וחנון (וכאן נאמר במפורש הקשר לפסוק בו פתחה הדרשה- טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו) ועם ישראל הוא כה קרוב אליו, שהקב"ה יתמלא עלינו רחמים. רבי תנחומא מלמד כאן את בני קהילתו שיעור מאלף בו כאשר הלב מתמלא ברחמים בין בני האדם, הדבר פועל גם בעולמות העליונים ומעורר עלינו רחמים משמים. המפתח לירידת הגשמים אינו בתענית אוטומטית או בצדקה כמילוי חובה אלא בפתיחת הלב ובהתמלאות ברחמים. כנגד החיסרון, הרעב, הבצורת- יש להתמלא. ושפע מוליד שפע. מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם.

כאמור, נקודה משמעותית בסיפור היא הניגוד שבין הציבור ליחיד. הציבור פועל בסיפורנו כישות אחת- כולם צריכים לתענית, כולם הולכים לרב, כולם נותנים צדקה וכן על זה הדרך. לעומת הציבור מזהירה דמותו של אותו פלוני, שבזכותו יורד הגשם בסיום הסיפור. נראה כי ניתן ללמוד מסיפור זה כי תיקון הוא לעולם תיקון הלב הפרטי, האישי ואינו ניתן להיעשות באופן ציבורי, המוני. כל אחד ואחד מחוייב לבחון את דרכו ולתקן את ליבו. ניתן להדגים עיקרון זה גם מדברי המשנה במסכת תענית המתארת את היחידים המתענים על הבצורת כשלב קודם לתעניות הציבור.

בהקשר של סיפורנו כדאי להביא את הפסוקים מהפטרת יום הכיפורים, מתוך ישעיהו נח, העוסקים בצום שאין עמו כוונת הלב ותיקון היחסים החברתיים ופסוקיו כולם מהדהדים בסיפורנו- "הלא פרוס לרעב לחמך... ומבשרך לא תתעלם"

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.  ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.  ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה' ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.  ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

 

שאלות לדיון

מהי משמעותה של הבצורת? מה היא מלמדת על מערכת היחסים שבין שמים לארץ?

איך מחוללים שינוי? איך מביאים לפתיחת הלב?

כיצד ניתן להגיע למצב בו אנו פועלים מתוך הלב ולא מקיימים את ההלכה באופן אוטומטי?

מהו מקומו של היחיד בתהליך התשובה הציבורי?

מה ניתן ללמוד ממנהיגותו של רבי תנחומא על הדרך לחולל שינוי ציבורי?

 

להרחבה

זוגיות וגשם- הרב יובל שרלו

http://www.ypt.co.il/show.asp?id=56653

עצירת גשמים ותשובה שמואל פאוסט

http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/atsirat-2.htm

ירדו גשמים ונתרווח העולם- גלעד רוזנברג

http://makor-c.org/content.asp?pageid=1023

ספרו של הרב חן חלמיש, אנשי הגשם