היעדרותו של ידיד נפש

קשה שלא להתפעל מהאהבה היוקדת , מההשתוקקות המפעימה ומתחושת הקרבה הנדירה של משורר "ידיד נפש" – רבי אלעזר אזכרי אל אלוקים. יש כאן תעוזה רבה, אומץ מסחרר ואולי אף פשטות עמוקה וכנות יוצאת דופן שהעניקו דרור לפייטן לכנות את רבנו של עולם כ"ידיד נפש" ,"חביב" ואף לומר לו בלי להתבלבל ובלי בדל של יראה או פחד "מחמד לבי". כמי שגדל על ברכי שירת ימי הביניים ודאי פגש רבי אלעזר אזכרי (המאה ה-16) בפיוטים אין קץ שחידדו שוב ושוב את שפלות האדם מול אינסופיותו של הא-ל. "שפל רוח, שפל ברך וקומה" כתב רבי שלמה אבן גברול "אקדמך ברוב פחד ואימה. לפניך אני נחשב בעיניי כתולעת קטנה באדמה..." ורבי אברהם אבן עזרא בפיוט המתגלגל על לשונם של רבים כתב " אגדלך אלו-הי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה, בעומדי תוך קהלך צור לרומם, לך אכרע ואכוף ראש וקומה" וכן משוררים רבים מן התקופה הפורה ההיא כתבו על התלות הבלתי מעורערת של האדם בקונו דוגמת רבי יהודה הלוי בשירו 'ידעתני בטרם תצרני': "היש לי מעמד אם תהדפני ואם יש לי מהלך אם תעצרני, ומה אומר ומחשבי בידך ומה אוכל עשה עד תעזרני". ובכל זאת ביקש רבי אלעזר אזכרי לפסוע בשביל אחר.

בהספד המפורסם של יואב אליצור על אביו אורי זכר חכם לברכה הוא בחר לספר על הקנאה הגדולה של אביו ברבי אלעזר אזכרי שיכול היה לכנות את ריבון העולמים "ידיד נפש". הוא התקנא בקרבה ובאהבה הניתזת לכל עבר בפיוט השבתי המכונן הזה: "אבא, אני רוצה לדבר על שני דברים שלמדתי ממך שהם נר לחיי, ועל דבר אחד שלא למדתי ממך. לא למדתי ממך יראת שמיים. ממך למדתי רק אהבת שמיים. אהבת ה'. כל חייך עבדת את ה' מאהבה. סיפרת כמה אתה מקנא ברבי אלעזר אזכרי על השיר שהוא כתב, 'ידיד נפש'. על הדרגה שהוא הגיע אליה בעבודת ה', על המילים שהוא כתב: 'הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך".

הפיוט ידיד נפש רצוף אהבה וחיבה וחברות וקרבה. הוא מפתיע בתיאור העוצמתי  של פשטות הידידות בין אדם לאלוקים, מבלי משים מבקש המשורר לספר על טיב קשריו החבריים עם הא-ל הגדול , הגיבור והנורא. אמנם התבוננות מעמיקה בפיוט מגלה שבין שורות השיר זועק המשורר את תביעתו המהדהדת על היעדרותו של אלוקים ויותר מכך דווקא בשל האהבה האינסופית שרוחש המשורר לידיד נפשו הוא דורש ממנו לפזר את ערפל קיומו ולהתגלות במלוא עוזו, כמעט כתנאי הכרחי לקיומיות הדתית המבקשת לקיים תדיר את צו האלו-ה וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו.

מיד אחרי שפותח המשורר בכינוי הא-ל כ" יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן " כמי שמבקש "אלוקים קרובים אליו" משבץ המשורר מתוך שיר השירים את הפסוק "משכני אחריך נרוצה" ומעבד אותו למשפט "מְשךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצונָךְ " ממש כמו בקשת כנסת ישראל "השיבנו ה' אליך" ורק אז "ונשובה" גם כאן תובע המשורר "משוך עבדך אל רצונך" הושט אתה את היד , משוך אותי רבנו של עולם אל רצונך, עשה אתה את הצעד לקראתי ורק אז "ירוץ עבדך כמו אייל". "משכני אחריך" ורק מתוך כך "נרוצה".

גם בבית השני אחרי שסיפר המשורר כי "נַפְשִּי חולַת אַהֲבָתָךְ" מבקש רבי אלעזר אזכרי על נפשו הדווה "אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ" אמנם כיצד תגיע רפואה לנפש המיוסרת? המשורר איננו תובע מעצמו לתקן דרכיו או לקיים מצוות הא-ל בכדי להירפא אלא הוא מגלגל זאת לפתחו של ה' , הוא מוצא את המזור המיוחל בהתגלות "בְּהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ" רק     "אָז תִּתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵּא" ואחרי ההתגלות המרפאת "וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עולָם". כמו אומר לרבנו של עולם רק תראה את פניך ולו לרגע קט, תן לי טעימה של ודאות בנוכחותך ואני אשתעבד לך עד כלות, עד אחרית ימיי. אם רק תציץ אליי מבין החרכים  אהיה לך לעבד עולם.

בבית השלישי המשורר כבר מניח זאת בפירוש שלא משתמע לשתי פנים "כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסף נִכְסַף לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ" הוא רוצה לגעת באור, לשמוע ספיחי נבואה והוא כבר לא מסוגל לשאת את מחנק ההיעדרות האלוקית, את הקיום הדתי השברירי, את הנגיעות האלוקיות המעורפלות, את ההסתרה המתמדת, המכאיבה, את הענן הכבד על ההר . הוא כבר לא מוכן להשלים עם האלוקות העלומה, המסתתרת בשפריר חביון "אָנָּא אֵלִי, מַחְמָד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם!"   

הבית הרביעי פותח בבקשת ההתגלות "הִגָּלֵה נָא וּפְרשׂ, חָבִיב עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךְ" ומספר על האורות שתשפיע ההתגלות המיוחלת על העולם "תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודָךְ" וממש כמו בשיר השירים אחרי בקשת "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו" אז ואולי רק אז "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".

 אולי דווקא בשל האהבה האינסופית והקרובה כל כך מזכיר לנו רבי אלעזר אזכרי כי האדם המאמין פוסע תמידית בתוך הערפל, הוא בוחר בצעידה בטוחה במרחבים זרועי ספק. האדם המאמין משלים עם חוסר הודאות שמלפף אותו תדיר ומכיר בשבריריות המעיקה של חייו. הוא משליך יהבו על הא-ל המסתתר בחביון וחותר אליו בחושך , מקווה שיציץ אליו מבין חרכיו, שיגלה פניו לרגע, שיישיר מבט אל עיניו הנבוכות, המחפשות אחריו. האדם המאמין מבין עמוקות כי העולם הזה הוא מעבר לו, הוא חידה קיומית אפופת סוד. תקוות אנוש נבלעת שוב ושוב בסוד האלוקי שאנו חפצים כל כך לפענחו. ענן כבד על ההר, קול מסתורין הולך וחזק... והאלוקים יעננו בקול.

במאמרו הנפלא של הגרי"ד סולובייצ'יק "היעדרותו של אלוקים וקהילת התפילה" הוא כותב על החוויה המורכבת הזו של האדם המאמין "האדם מתפלל אל האלוקים  הנחבא: אנא, גלה את עצמך אלי, תן לי אות שאתה מצוי כאן ושם, שהיקום איננו מדבר דומם שבו שולטים האירועים המקריים ביד רמה. אך לא תמיד הוא זוכה למענה על תפילותיו הלוהטות... התנ"ך מלא בתלונותיהם ובטענותיהם של הנביאים, אשר אף בהיותם מחויבים לאלוקים ואמונתם בו בלתי מעורערת נבהלו בשל העדרו מקרבם. הם נבעתו מהמחשבות אודות התהום, החושך המסתורי והתוהו ובוהו שקדמו לבריאה ונחרדו בשל תפילות שלא נענו... אמנם הם הכניעו את עצמם בפני האלוקים לא תחת לחץ, לא כביטוי לחוסר אונים או חוסר ישע לנוכח חוויה מוחצת, אלא מתוך שכנוע ובחירה חופשית. הם ראו את המפגש המאיים והמסתורי כקריאה אל האדם, שלא יסוג בפני דבר בלתי ידוע, אלא יפרש את הבלתי נודע במושגיה של חוויה נפלאה, כזו המעשירה את האדם ומטהרת אותו."

הרב סולובייצ'יק שהציף את אותה מצוקה ממש של האדם המאמין הבין שצריך לצעוד בבטחה בתוך הערפל , להשלים עם היעדרותו של הא-ל ולהפוך אותה לחוויה מטהרת ומעשירה אמנם רבי אלעזר אזכרי מלמד אותנו תנועה נפשית-אמונית אחרת , הוא לא רק שיקף לנו נכוחה את יחסי האל המסתתר עם האדם התר אחר קונו אלא הוא  מבקש שלא נשלים עם היעדרות הא-ל , הוא קורא לנו כבניו, אהוביו של מקום, לתבוע ממנו את נוכחותו הגואלת, והוא מורה לנו כי בדרכי ריצוי, אהבה וקרבה אינסופית נמצא את המפתחות לבקוע שערים נעולים ולפזר את ערפל הנוכחות האלוקית "מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מועֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם".