היחס לשונה - מדריך למורה

א.      למי שלא התנהג כראוי

 בבלי סנהדרין יא עא

עיון בסיפור:

רקע: אחת לכמה שנים יש צורך לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש נוסף על מנת לקיים את מה שציותה התורה (דברים טז, א) "שמור את חודש האביב", כלומר החובה לדאוג שחג הפסח יצא בתקופת האביב. הקביעה האם יש לעבר את השנה או לא נקבעה על ידי בית הדין כמו שכתוב (ויקרא כג, ד) "אשר תקראו אותם במועדם" כלומר מי שקובע את הזמנים אלו עם ישראל, ע"י בית הדין. הגמרא (סנהדרין יא.) קובעת כי "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה" כלומר שבעה חכמים שזומנו מראש לדיון האם יש לעבר את השנה או לא.

אגב הדיון בעיבור השנה מספרת הגמרא מעשה ברבן גמליאל שביקש לזמן לדיון בעיבור השנה שבעה אנשים שישכימו ויגיעו לעליית הגג. כאשר מגיע רבן גמליאל השכם בבוקר לעלייה הוא מוצא שמונה אנשים ולא שבעה. אומר רבן גמליאל: מי שעלה שלא ברשות- ירד. כלומר מי שלא הוזמן לדיון שירד מעליית הגג. אנחנו כקוראים יכולים לתאר לנו את האווירה שהשתררה בעליית הגג לאחר אמירה זו של רבן גמליאל- מיהו שעלה שלא ברשות? והאם הוא יודה בכך? וכמה לא נעים... שמואל הקטן עומד ואומר שהוא שעלה שלא ברשות אך מסביר שעלה לא כחלק מן הדיינים אלא כצופה מן הצד, על מנת ללמוד את ההלכה. רבן גמליאל פונה לשמואל הקטן ברוך ואומר לו: "שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך", כלומר אתה ראוי בעיני להיות חלק מבית הדין אלא שקבעו חכמים שמעברין את השנה רק במזומנין לה- רק באלו שזומנו מראש לדיון. (הגמרא בירושלמי קובעת כי אכן לא עיברו את השנה באותו יום, משום שהיו שם שמונה אנשים ולא ניתן לעבר כך, גם אם אחד מהם נמצא שם רק כצופה מן הצד. )

כעת מעירה הגמרא כי אותו אדם שלא עלה ברשות לא היה שמואל הקטן אלא אדם אחר, ושמואל הקטן עשה מה שעשה כדי לא לבייש את אותו אדם ברבים. אגב סיפור זה כדאי להרחיב מעט על דמותו של שמואל הקטן שהיה ידוע בענוותנותו וצניעותו ולפי אחת הדעות (ירושלמי סוטה פ"ט כ"ד:) לכן כונה "הקטן". כמו כן ממנו ביקש רבן גמליאל לתקן את ברכת המינים משום שידע שיעשה זאת לשם שמים וללא נגיעה אישית. (ברכות כח:)

בהקשר לסיפור זה מביאה הגמרא סיפור נוסף בו אדם אחד לוקח על עצמו אחריות על מעשה שלא עשה על מנת שלא לבייש  אדם אחר.

רבי (רבי יהודה הנשיא) היה יושב ודורש והריח ריח שום, ומכיוון שהיה איסתניס ורגיש לריחות לא היה יכול לסבול את הריח ואמר: מי שאכל שום- יצא! גם במקרה זה אנחנו יכולים לדמיין את המבוכה שנפלה בחדר. עמד רבי חייא ויצא, ובעקבותיו עמדו כל התלמידים ויצאו. למחרת בבוקר פוגש רבי שמעון בנו של רבי את רבי חייא ואומר לו: אתה הוא שציערת לאבא? משתמע מכך שרבי חזר מבית המדרש לביתו במפח נפש והמקרה ציערו. אומר לו רבי חייא: לא תהא כזאת בישראל. את אמירתו של רבי חייא ניתן להבין בשתי דרכים: רש"י מפרש: ודאי שלא אני עשיתי זאת ולא יעלה על דעתי לאכול שום משום שאני מודע לרגישותו של רבי, אלא קיבלתי על עצמי את האשמה כדי לא להלבין את פני אוכל השום ברבים, וכאשר כולם יצאו לא ידעו מי הוא. המהרש"א מפרש: רבי שמעון ידע כי רבי חייא לא היה זה שאכל את השום מכיוון שכולם יצאו אחריו אז ברור שהוא יצא כמנהיג וסימן דרך לאחרים ולא בגלל אכילת השום. אלא שרבי שמעון נוזף ברבי חייא שבגלל מעשהו נגרם ביטול תורה- שהרי הלימוד הופסק משום שכולם יצאו, והדבר ציער את אביו. לפי פירושו של המהרש"א רבי חייא עונה לרבי שמעון שלא תהא כזאת בישראל- כלומר למרות שביטול תורה הוא דבר חמור, לבייש אדם מישראל הוא דבר חמור יותר ומוטב לבטל עבורו לימוד תורה. דבריו החריפים של רבי חייא לרבי שמעון מהווים ביקורת עקיפה על רבי שביקש מאוכל השום לצאת, מה שבא לידי ביטוי גם ב"מרד" שהנהיג בכך שיצא בראש חבריו מבית המדרש כמחאה על בקשה זו.

כעת שבה הגמרא לסיפורו של שמואל הקטן ושואלת מהיכן למד שמואל הקטן את אותה גישה בה נקט- לחפות על האחר על מנת שלא לביישו ואומרת כי הוא למד זאת משכניה בן יחיאל, שפנה לעזרא ואמר לו "אנחנו מעלנו באלוהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ" למרות שברשימת האנשים שנשאו נשים נכריות שמו אינו מופיע, כלומר הוא לקח על עצמו אחריות למעשים שלא הוא עשה על מנת שלא יתביישו האחרים שכן נשאו נשים נכריות, ויעזו בעקבות הווידוי של שכניה לעשות תשובה על מעשיהם. ומהיכן למד זאת שכניה? אפשרות אחת- ממה שמסופר בספר יהושע (ז, י) לאחר חטא עכן שואל יהושע את הקב"ה מיהו שחטא, אומר לו הקב"ה- וכי דילטור אני? האם אני מלשין? הטל גורלות וחפש את המועל. כלומר שכניה לומד מדרכיו של הקב"ה שאינו מפרסם ברבים את החוטא. ואפשרות שניה  היא שהוא למד זאת ממה שאמר הקב"ה למשה (שמות טז, כח) לאחר שיצאו אנשים בשבת ללקוט את המן "עד אנה מאנתם  לשמור מצותי ותורתי" שלמרות שהיו אלו רק אנשים מסויימים פנה הקב"ה בלשון הכללה לכל העם.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

המוכנות לשלם מחיר אישי כדי לא לפגוע באדם אחר.

דילמה ערכית וערכים מתנגשים: בין אמירת האמת לרצון שלא לפגוע, בין ביטול התורה וכבוד הרב לכבוד התלמיד, כבוד הציבור הרחב מול הימנעות מפגיעה באדם הבודד.

היחס להלשנה.

להרחבה:

הרב יהושע ויצמן- בין שמואל הקטן לסמרטפונים

הרב אלישע אבינר על הלשנה

 

ב.      למי שפוגע ומציק

רבי זירא והבריונים, תלמוד בבלי סנהדרין דף לז עמוד א

עיון בסיפור:

רבי זירא, או רבי זעירא כפי שהוא מכונה בתלמוד הירושלמי, הוא אמורא בבלי, שבהמשך עלה לארץ ישראל, חי בדור השלישי לאמוראים.  בבבל היה תלמידו של רב יהודה ולאחר עלייתו לארץ למד בבית המדרש של רבי יוחנן. היה ידוע ברצינותו הרבה ובדקדקנותו בנוסח השמועות שנאמרו מפי חכמים. בבבלי בבא מציעא פה. מסופר שכאשר עלה רבי זירא לארץ, התענה מאה תעניות על מנת שישכח את מה שלמד בבבל, מאה תעניות נוספות על מנת שרבי אלעזר לא ימות ולא יפול עליו טורח הציבור ומאה תעניות נוספות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנום. מידי שלושים יום היה בודק את עצמו, האם אכן האש אינה שולטת בו, ונכנס לתנור מוסק, יום אחד נתנו בו החכמים את עיניהם, (בקנאה או בביקורת) והוא נכנס לתנור ונכווה ברגליו, ומאז כונה "הקטן חרוך השוקיים".

בסיפור שלפנינו מתואר הקשר המיוחד שנרקם בין רבי זירא לשכניו הבריונים. לרבי זירא היו בשכנותו בריונים, (רש"י מפרש בריונים מלשון בורים ועמי הארץ, מתוך ההקשר נראה כי מדובר באנשים אלימים ופורעי חוק) והוא היה מקרב אותם ומאיר להם פנים, מתוך תקוה שבעקבות כך יחזרו בתשובה. וחכמים הקפידו על התנהגותו זו של רבי זירא. סיבת ההקפדה אינה מפורשת בסיפור, אולי משום שחכמים סברו שנכון להראות לבריונים את חוסר שביעות הרצון מהתנהגותם והארת הפנים יכולה להתפרש כמתן הכשר למעשיהם ואולי משום מראית עין- שלא יראה כאילו רבי זירא חובר לבריונים או שותף למעשיהם. גם בסיפור זה, כמו בסיפור בבא מציעא על הדרך בה נכווה רבי זירא, ניתן לראות את החכמים כעומדים מול רבי זירא, וניתן לחוש את הביקורת המובלעת בסיפור על הקפדתם. 

יש לדייק במילות האגדה- "כדי שיחזרו להם בתשובה". רבי זירא לא פועל באופן אקטיבי על מנת להחזיר את אותם בריונים, הוא מאיר להם פנים ומקווה שהדבר יעורר בתוכם את התשובה שלהם, את חיפוש הדרך שלהם אל הטוב.

כאשר נפטר רבי זירא, מצאו עצמם הבריונים ללא חסותו ונעימותו של רבי זירא, ואמרו לעצמם: "עד עתה היה השרוף קטן השוקיים שהיה מבקש עלינו רחמים, כעת מי יבקש עלינו רחמים?" את הכינוי שמכנים הבריונים את רבי זירא ניתן להבין בשתי דרכים מנוגדות- ניתן להציע שהוא מעיד על חוסר הכבוד של הבריונים כלפי תלמידי חכמים בכך שאינם מכנים אותו בשם רבי אלא בכינוי שיש בו מידה מסויימת של לעג וזלזול. לחילופין ניתן לחוש בכינוי זה את הקירבה היתרה שהם חשים כלפי רבי זירא, ואולי אף את המכנה המשותף בינם לבין רבי זירא- הם ראו אותו כנכה, כחריג,  וידעו שהוא מבין אותם כי הוא יודע מה זה להיות חריג, דחוי, בשולי החברה.

אחרי מותו של רבי זירא, ולאור הקפדתם של שאר החכמים על יחסו לבריונים, יודעים הבריונים שאין תחליף לרבי זירא, ואין כעת מי שיאיר אליהם פנים מקרב החכמים. התחושה הזו, שאין מי שילמד עליהם זכות ויבקש עליהם רחמים, מובילה לאותם למעין תחושה של "אין הדבר תלוי אלא בי", מעוררת אותם להרהורי הלב, שמובילים לחזרתם בתשובה.

בסיום הסיפור אנו כקוראים שואלים את עצמנו מי צדק? מצד אחד- החכמים צדקו בהקפדתם על רבי זירא- שהרי כל עוד הוא חי הבריונים סמכו על תפילותיו עבורם, והמשיכו בשלהם, ולא חזרו בתשובה מצד שני, נראה כי הזרעים שזרע רבי זירא בליבם נבטו לאחר מותו ובזכות קירוב הלבבות והגעגוע לדמותו המאירה חזרו הבריונים בתשובה.

ניתן גם להציע כי הגורם המרכזי לחזרתם של הבריונים בתשובה לא היה הארת הפנים אלא דווקא הזעזוע בעקבות מותו של רבי זירא. בשביל שיחול שינוי אצל אותם בריונים הם היו זקוקים לדבר מה שיטלטל ויזעזע אותם ויבהיר להם את מצבם. הבריונים התרגלו לסמוך על תפילתו של הצדיק שתגן עליהם מעונש על מעשיהם הרעים, והמשיכו בשלהם. רק לאחר מותו, כאשר מי שנשאר אלו רק החכמים המקפידים, שלא ראו בעין יפה לא את הבריונים ולא את הארת הפנים של רבי זירא כלפיהם, הם עוזבים את דרכם הרעה וחוזרים בתשובה.

 

רבי מאיר והבריונים, תלמוד בבלי ברכות דף י עמוד א

עיון בסיפור:

על אף שהסיפור על רבי מאיר והבריונים מופיע במסכת אחרת בש"ס, הדמיון בינו לבין הסיפור על רבי זירא והבריונים הן בתוכן והן בצורה, גדול, וההשוואה ביניהם מתבקשת.

בשכנותו של רבי מאיר ישנם בריונים והם מצערים אותו מאד בהתנהגותם ובמעשיהם. עד כדי כך הם מצערים אותו שרבי מאיר מבקש עליהם רחמים שימותו. הניסוח כאן הוא אירוני- רבי מאיר משוכנע שמותם של הבריונים יהיה טוב עבורם. תפילתו של רבי מאיר מבטאת את חוסר האמון שלו באותם בריונים ואת העובדה שהוא רואה אותם כחסרי תקנה.

ברוריה אשתו של רבי מאיר שהיתה ידועה כתלמידת חכמים בפני עצמה, שואלת את רבי מאיר על יחסו לאותם בריונים ובוחרת לפנות אליו בשפתו, שפת בית המדרש ולנהל אתו דיון תלמודי. היא שואלת "מה דעתך" כלומר מניין נובעת תפיסתך (דעתך) ביחס לבריונים- על מה אתה מסתמך כאשר אתה מתפלל על מותם של הבריונים? האם על הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" שיכול להוות לכאורה ראיה לתפילה על העלמותם של הרשעים מן העולם? וברוריה מדייקת בפסוק שכתוב בו "חטאים" ולא "חוטאים". כלומר התפילה צריכה להיות על העלמותם של המעשים הרעים מן העולם ולא של העושים. ברוריה מייצגת גישה של הפרדה בין האדם לבין מעשיו ואמון כי גם האדם החוטא מסוגל לעזוב את חטאו ולהשתנות. ברוריה ממשיכה לפרש את הפסוק ומסבירה כי סופו "ורשעים עוד אינם" קשור להפרדת החטא מן החוטא- אם המעשים הרעים, החטאים, יתמו מן הארץ, הרי שהרשעים יעלמו ויהפכו לאנשים טובים. היא אומרת לרבי מאיר- אם אתה רוצה לבקש רחמים על אותם בריונים, אל תתפלל על מותם אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, וחטאיהם יעלמו, וממילא- "ורשעים עוד אינם". רבי מאיר שומע את הדברים ומשתכנע מיד, ובלי לומר דבר לברוריה מבקש עליהם רחמים והם חוזרים בתשובה. בסיפורים רבים כדאי לשים לב מי עובר שינוי במהלך הסיפור ומהו השינוי. בסיפור שלפנינו לכאורה הבריונים הם אלו שמשתנים וחוזרם בתשובה אולם את השינוי המרכזי עובר רבי מאיר ביחסו אל הבריונים ובהשקפתו לגבי היחס שבין האדם לבין מעשיו ובאמון שלו ביכולת האדם להשתנות ולתקן את דרכיו.

 

 

מקורות נוספים:

הראי"ה קוק, עין איה - ברכות א, עמ' 48

הרב קוק קובע שתי הנחות יסוד: לאדם יש בחירה חופשית האם להיות צדיק או רשע, מי שבוחר ללכת בדרך הטובה מקבל סיוע משמיים. מתוך נקודות מוצא אלו הוא דן במחלוקת בין רבי מאיר לברוריה בשאלת התפילה על הבריונים. רבי מאיר סבר שמכיון שאותם בריונים בחרו בדרך הרשעה וההשחתה, ואין להם שום רצון לפנות אל הטוב, התפילה לא תועיל לשנות את בחירתם, שהרי כאמור ה' נותן בחירה חופשית לכל אדם לבחור את דרכו. לעומתו הבינה ברוריה כי אמנם יש לאדם בחירה חופשית אך וודאי שכל אדם, גם הרשע ביותר, היה רוצה בעומק ליבו לבחור בטוב, אלא שהיצר הרע שולט בו. וכל אדם, אף הרשע והמושחת ביותר, ניתן  על ידי חינוך נכון ותוכחה מחושבת להחזירו למוטב. הרב קוק מתאר את גישתה של ברוריה לנפש האדם כגישה המכירה בטוב שבאדם מיסודו ומבריאתו, ואת הבסיס הטוב שבנפש אין האדם יכול לשנות. נקודת מבט זו על נפש האדם היא המאפשרת להתפלל ולבקש רחמים על הרשע שיחזור בתשובה- משום שעל אף הבחירה החופשית שיש לו לבחור את דרכו, המתפלל עליו מאמין כי הוא בוודאי היה רוצה לבחור בטוב אלא שהוא אינו מסוגל להיחלץ ממצבו בכוחות עצמו- כמו חולה הזקוק לעזרה שאינו יכול לרפא את עצמו.

 

נושאים העולים מתוך הסיפורים:

האם אפשר להפריד בין האדם למעשיו?

האם יש אנשים שאין להם תקנה ועדיף שימותו?

כיצד ניתן להשפיע על אדם אחר להשתנות?

כוחה של תפילה על האחר

מהו היחס הראוי לפושעים? האם יש להאיר פנים ולקרב כל אדם או שיש כאלו שראוי להרחיק?

להרחבה:

השכנים של רבי זירא- אתר מעלה

שמואל פאוסט- הרהורי תשובה

אדמיאל קוסמן- רבי זירא והבריונים שבשכונתו

יאיר ברקאי- חברה ושונות בעולמם של חכמים

 

ג.       לעם הארץ

רבי ינאי והאורח, ויקרא רבה, פרשה ט, ג

עיון בסיפור:

רבי ינאי היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, היה אמורא בן הדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, חי בעכברה שליד צפת ושימש גם כדיין בבית הדין בציפורי.

רבי ינאי הולך בדרך ורואה "אדם אחד שהיה משופע ביותר" כלומר אותו אדם היה לבוש בבגדים רחבים ושופעים, כדרכם של תלמידי החכמים באותה עת, או שהיה נראה אדם עשיר ומכובד. רבי ינאי פונה אליו בכבוד גדול, מכנה אותו "רבי", פונה אליו בגוף שלישי, ושואל האם יסכים להתארח אצלו. האיש מסכים  ורבי ינאי מארחו ברוחב יד, ודואג לו לאוכל ולמשקה. לאורך הארוחה בודק ובוחן רבי ינאי את ידיעותיו של האורח בחלקי התורה השונים (מקרא, משנה, אגדה ותלמוד) ומגלה כי הוא אינו יודע דבר. כעת מזמין רבי ינאי את האורח ליטול את ידיו ולברך על המזון, (כפי הנראה גם כאן מטרתו היא לבחון אותו ואת ידיעותיו) והאורח אומר לו: "יברך ינאי בביתו" כלומר הוא אינו יודע אפילו לברך. רבי ינאי אומר לאורח "יכול אתה לומר מה שאני אומר לך?" ניתן לחוש במשפט זה את הזלזול של רבי ינאי באורח שאותו חשב לתלמיד חכם והתגלה כעם הארץ, והוא כעת אומר לו- האם לפחות תהיה מסוגל לחזור על מה שאני אומר לך? האורח עונה בפשטות- הן. רבי ינאי אומר לו משפט מזעזע ומעליב: אמר אכל כלב פיתו של ינאי. רבי ינאי חשב שהוא מזהה באורחו אדם "משופע", אדם בעל שפע שכדאי להכניס הביתה, והנה במהלך הארוחה הסתבר לו כי הוא טעה בהערכתו את אותו אדם אלמוני שהכניס לביתו, ואותה אכזבה גורמת לו להשפיל ולהעליב את האורח. בגמרא (בבלי, בבא בתרא ח.) מופיע סיפור קצר שיכול להאיר את אמירתו המזעזעת של רבי ינאי:

"רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו רבי פרנסני, אמר לו: בני קרית, אמר לו לאו, שנית, אמר לו לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב פרנסיה וכו'" רבי (שהיה כאמור רבו של רבי ינאי) מזמין בשנת בצורת את תלמידי החכמים להתפרנס מאוצרותיו, המוזמנים להיכנס הם אלו שיודעים את אותם דברים שעליהם בחן רבי ינאי את האורח! כשמגיע רבי יונתן בן עמרם, הוא מתחפש לעם הארץ משום שאינו רוצה להנות מכבוד התורה. לאחר שרבי בוחן אותו והוא אומר שלא קרא ולא שנה, רבי תוהה בזכות מה הוא יפרנס אותו? אומר לו רבי יונתן- פרנסני ככלב וכעורב- כלומר ככאלו שמקבלים את מזונותיהם בחסד ולא בזכות. מתנת חינם שיש בה גם צד של ביזיון. ואם נשוב לסיפורנו- נראה שאפשר לומר שרבי ינאי רוצה לומר לארחו: אתה קיבלתי ממני את הארוחה הזו בחסד ולא בזכות, היה כאן מקח טעות, הזמנתי אותך לביתי כי חשבתי שאתה תלמיד חכם שראוי להתארח אצלי, והתבדיתי.

לאחר ההשפלה שחווה האורח, הוא אינו עונה לרבי ינאי כמידתו אלא תופס אותו (אולי כביטוי לסערת הרגשות שלו ולכך שהדברים כמעט מידרדרים לכדי תגרת ידיים) ואומר לו: ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני? אמירתו זו נחווית אצל רבי ינאי כמעין חידה והוא אינו יורד לסוף דעתו של האורח. מסביר לו האורח: פעם עברתי ליד בית ספר ושמעתי קול תינוקות שאומרים: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מסתבר שהאורח אינו עם הארץ גמור, הוא יודע פסוק אחד, והוא אף מסוגל לומר את דבריו בלשון חידה, אלא שהוא טורח להדגיש כי גם פסוק זה הוא לא למד באופן מסודר בבית הספר אלא שמעו פעם אחת כשעבר במקרה ליד בית הספר ושמע את קול התלמידים... האורח אומר לרבי ינאי, בניסוח שמתאים לשפת הפלפול של תלמידי החכמים- "מורשה קהילת ינאי לא נאמר כאן, אלא קהילת יעקב". כלומר הוא מוכיח את רבי ינאי על כך שהוא חושב שהתורה ניתנה כירושה רק לו ולשכמותו ואילו בפסוק כתוב "מורשה קהילת יעקב" התורה ניתנה כירושה לכל עם ישראל ולכולם יש חלק בה, מה שמסביר גם את הסיפא של דברי האורח לרבי ינאי: "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני?" אתה כתלמיד חכם מכיר את התורה, שהיא גם הירושה שלי, לכן החובה שלך היא לא להרחיק אותי ממנה וללעוג לי על חוסר הידע שלי אלא ללמד אותי ולדאוג שהירושה שלי תגיע אלי.

כעת מבין רבי ינאי שוב כי טעה. האורח שהתגלה כעם הארץ, מתגלה כעת כאדם חריף וכנה. רבי ינאי מבין כי לא סתם הוא הגיע להתארח אצלו ושואל "למה זכית לאכול על שולחני?" עדיין ניכרת בדבריו הגאווה וההיבדלות מהאנשים הפשוטים, הוא נוהג בהכנסת אורחים סלקטיבית, לא כל אחד ראוי לאכול אצלו. האורח עונה בפשטות המאפיינת אותו- "מימי לא שמעתי דבר רע והחזרתי לבעליו"- כלומר מעולם לא עלבו בי והחזרתי עלבון למי שהעליבני (ממש כמו שראינו שקרה לאחר שרבי ינאי קראו כלב) "ולא ראיתי שניים מריבים זה עם זה ולא עשיתי שלום ביניהם" אדם של שלום, שלא מסוגל לראות עוול ולעמוד מנגד. (גם בחלקו השני של התיאור ישנו רמז לסיטואציה בה נמצאים רבי ינאי ואורחו- האורח כביכול אומר לרבי ינאי- למרות הפגיעה העמוקה שפגעת בי, לא אפרד ממך לפני שנתפייס)

רבי ינאי שומע מי עומד מולו ואומר: "כל כך דרך ארץ אצלך וקראתיך כלב?" הוא מבין כעת איזה אדם בעל מידות טובות נמצא לפניו ומצר על התנהגותו כלפיו.

רבי ינאי והאורח מתגלים כשתי דמויות מנוגדות זו לזו- רבי ינאי התלמיד החכם הבקי בתורה, שמתייחס בצורה משפילה ומבזה לאורחו, מול האורח עם הארץ שאינו יודע דבר בתורה אך מתגלה כבעל דרך ארץ ומידות טובות לעילא ולעילא. בצורה זו משמש האורח מראה לרבי ינאי ותזכורת לכך שהתורה לבדה אינה מספיקה אם אין עמה עבודה על המידות וזיכוך הנפש.

הסיפור מסתיים בדרשה שנושא רבי ינאי בעקבות המפגש עם האורח ("קרא עליו") על הפסוק מתהלים (נ,כג) "ושם דרך אראנו בישע אלוהים" רבי ינאי דורש כי את המילה "ושם" צריך לקרוא בש' ימנית ולא בש' שמאלית, מלשון שומה. מי ששם, מעריך ומחשב את דרכו- יזכה לישועת ה'. כפי שאמר רבי ישמעאל: 26 דורות קדמה דרך ארץ את התורה כמו שכתוב "לשמור את דרך עץ החיים"- הדרך קודמת לעץ החיים, כלומר דרך הארץ- המידות והמעשים הטובים, היחס שבין אדם לחברו וההתנהגות כלפי האחר, קודמים לעץ החיים- לימוד התורה.

 מקורות נוספים:

הרב מרדכי משה ששון, ספר קול ששון, פרק יד

הרב ששון קובע כי מי שיש בידו תורה ללא דרך ארץ תורתו אינה שווה דבר ואילו מי שיש בידו רק  דרך ארץ משתווה לבעל התורה. הוא מסביר את היחס בין התורה לדרך הארץ באמצעות משל: כאשר רוצים לשאוב מים מן הבור בעזרת דלי, הדלי הקל צף ועולה מעל המים ולא ניתן למלאו. רק כאשר מכניסים לדלי אבן הוא נעשה כבד, נכנס לעומק הבור ומתמלא במים. המים הם התורה, שנמשלה במקומות רבים למים. הדלי הוא האדם, הכלי לתורה. האבן היא הדרך ארץ שבלעדיה אין כובד לדלי, אין אפשרות לאדם להתמלא בתורה.  אדם ללא דרך ארץ הוא כמו דלי קל, שצף על פני המים ולא מצליח להתמלא בהם ואילו מי שיש בו דרך ארץ, יש לו כבוד ויחס נכון לאחרים, יוכל להתמלא בתורה.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

היחס בין חכמה ולימוד תורה לבין דרך ארץ.

הפער בין הרושם החיצוני למה שמתגלה בתוכיותו של האדם. בין השיפוט הראשוני שלנו על פי מראה חיצוני או רושם ראשוני לבין מה שמתגלה בהכרות מעמיקה והצורך להיזהר בשיפוט כלפי בני אדם ולהיות בענווה כלפי כל אחד.

אחריותו של לומד התורה ללמדה לרבים ולא לשמרה אצלו.

להרחבה:

הרב אליעזר מלמד- התורה של כולם

שמואל פאוסט- תלמידי חכמים ועמי הארץ

הרב בני לאו- כלב או תלמיד חכם

אלי ברקת- ברכת האורח

 

ד.      לחולים ולבעלי מומים

רבי עקיבא והתלמיד החולה, תלמוד בבלי נדרים דף מ עמוד א

עיון בסיפור:

אחד מתלמידי רבי עקיבא חלה, ואף אחד מחבריו לא נכנס לבקרו. הגמרא לא מפרטת מדוע. אולי הם חששו ממחלתו המדבקת? אולי הם היו שקועים בלימודם ולא הבחינו בחסרונו? אולי יש כאן הד למה שאנחנו יודעים על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. (כדאי להסביר לתלמידים שבאותה תקופה אנשים היו גולים מביתם על מנת ללמוד תורה ואותו תלמיד לא שכב חולה בביתו מטופל על ידי בני משפחתו אלא שכב חולה ובודד בפונדק בו התאכסן) לעומת חכמים שלא נכנסו לבקרו מתנשאת דמותו של  רבי עקיבא, הרב שהגיע בכבודו בעצמו לבקר את תלמידו החולה. רבי עקיבא "כיבדו" ו"ריבצו"- מסביר הרב שטיינזלץ- טאטא את הרצפה ושפך עליה מים כדי להשכיב את העפר לארץ ובעקבות זאת- "חיה" כלומר הבריא התלמיד.

את מעשיו של רבי עקיבא מפרש השיטה מקובצת כך: רבי עקיבא ראה שהמקום בו שוכב התלמיד מלוכלך ומעופש ולאחר הניקיון נזדכך האוויר בחדר, מה שתרם להחלמתו של התלמיד. כלומר רבי עקיבא לא מסתפק בעצם ביקור התלמיד אלא הוא רגיש לצרכיו ורואה במה הוא זקוק לעזרתו וממלא חסרונו. לעומת זאת מפרש הרב שמואל אלטער בעל הליקוטי בתר ליקוטי את הביטוי "כיבדו וריבצו" לא מלשון ניקוי החדר אלא מלשון כבוד שרבי עקיבא חלק לתלמידו כבוד בכך שבא לבקרו, ועודד גם אחרים לעשות כמותו (ריבצו) ועצם היחס והביקור הוא שחיזק והחייה את התלמיד. התלמיד אומר לרבו- רבי החייתני. נראה שביקורו של רבי עקיבא השפיע עליו הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית וממש השיב אותו אל החיים.

בעקבות הביקור אצל התלמיד החולה רבי עקיבא דורש בבית המדרש בפני תלמידיו דברי מוסר- כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. לאחר שרבי עקיבא ראה שביקור חולים כוחו יפה ממש להחיות את החולה, הוא דורש מול תלמידיו (ודורש מהם) שהימנעות מביקור חולים הריהי כשפיכות דמים ממש. מי שמבקר את החולה יכול לראות בעיניו למה הוא זקוק, לסעוד אותו ולדאוג לו ובכך לתרום להחלמתו.

בהקשר זה מביאה הגמרא את דבריו של רב דימי: "כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות." גם כאן עולה כי ביקור חולים אינו רק מצוה יפה אלא הוא ממש ענין של חיים ומוות. בהמשך דברי הגמרא היא מסבירה את דבריו של רבי דימי בכך שהמפגש עם החולה גורם למבקר אותו להתפלל עליו ולבקש עליו רחמים שיחיה ומי שאינו מבקר את האדם החולה הוא נשכח מליבו ואינו מתעורר להתפלל עליו ולכן כאילו הוא גורם לו שימות.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

מעלתו של ביקור חולים.

ערבות הדדית.

דוגמא אישית של הרב או המורה.

האם ביקור חולים צריך להתבצע בפועל או ניתן להסתפק בשיחה טלפונית או בשליחת מסרון?

להרחבה:

פורטל הדף היומי- עיון בסיפורנו ובמצוות ביקור חולים.

 

אבא תחנה חסיד, קהלת רבה (וילנא) פרשה ט

עיון בסיפור:

הסיפור פותח בתיאורו של אבא תחנה החסיד, החוזר לעירו בערב שבת עם חשכה וחבילתו על כתפו. מתיאור זה ניתן להבין כי אבא תחנה שב הביתה לאחר שבוע של עבודה מחוץ לעירו על מנת לפרנס את בני ביתו וכעת הוא שב לקראת שבת המלכה, כשהשכר השבועי ומזונות ביתו על כתפו. הזמן- ערב שבת עם חשכה, זמן של מעבר בין  חול לקודש, בעוד רגע קט נכנסת השבת ואבא תחנה הוא חסיד- מה שמרמז על אדם הרגיל לעשות מעבר להלכה הפסוקה, ומן הסתם רגיל להכניס את השבת אפילו מעט מוקדם. עודו הולך מוצא אבא תחנה "מוכה שחין אחד מוטל בפרשת דרכים". אדם החולה במחלה מדבקת ומכוערת, והוא מוטל שם בצד הדרך, כנראה אפסו כוחותיו מללכת אל מחוז חפצו, ואולי גם כביטוי להרחקתו מהחברה. מוכה השחין פונה אל אבא תחנה בכבוד ומבקשו לעשות עימו צדקה ולהכניסו לעיר. מציאת החולה בפרשת דרכים הינה סמלית ומהווה ביטוי לפרשת הדרכים הפנימית, להתלבטות כיצד ראוי לנהוג במצב זה. ואכן אבא תחנה מתלבט- הוא לא יכול לקחת גם את החבילה הכבדה וגם את מוכה השחין יחד. אם יניח את החבילה- הרי שהוא מפקיר את פרנסת ביתו לשבוע הקרוב, ואם יניח את החולה- הרי הוא מתחייב בנפשו, כלומר ראוי לעונש. "מה עשה? המליך יצר טוב על יצר רע" כלומר השליט את היצר הטוב על היצר הרע והכניס את מוכה השחין לעיר. בעל האגדה נוקט עמדה מפורשת בדילמה בה התלבט אבא תחנה ופוסק שההכרעה היתה השלטת היצר הטוב על היצר הרע. כעת ממהר אבא תחנה לקחת את החבילה ונכנס לעיר "עם דמדומי חמה" כשהשמש אדומה כדם, ממש סמוך לשקיעתה. אנשי העיר הרואים את אבא תחנה החסיד בכניסת השבת מתהלך בבגדי יום יום עם חבילתו על כתפו תמהים: "זהו אבא תחנה חסידא?" גם אבא תחנה עצמו אינו בטוח כי פעל נכון (ואפשר שאנשי העיר התמהים מהווים מעין שיקוף של הקול הפנימי של אבא תחנה) והוא תוהה- אולי חיללתי את השבת? (ניתן גם להבין שאלה זו כביטוי להתלבטות נוספת שהיתה לאבא תחנה ולא הופיעה במפורש בסיפור- האם לשוב לקחת את החבילה לאחר שהכניס את מוכה השחין לעיר או למהר לביתו בידיים ריקות) מתוך הצער וחוסר הוודאות של אבא תחנה, מתחולל נס: הקב"ה מזריח את החמה, שלפני רגע היתה בדמדומיה,  כמו שכתוב (מלאכי ג,כ) "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" על פי הפסוק המשולב במדרש אבא תחנה הוא "ירא ה'" שירא שמא חטא, והשמש הזורחת לכבודו מביאה בכנפיה מרפא להתלבטות שלו האם חטא בהכרעתו לגמול חסד עם חולה השחין. הנס הגלוי המתרחש לאבא תחנה הוא מעין אמירה כי עשיית הצדקה והחסד מביאה לגילוי פני שכינה. השמש הזורחת מסמלת את הוודאות, את הדברים הברורים כשמש, לעומת החשכה והדמדומים לאורך הסיפור המבטאים את ההתלבטות והספק. אולם בזאת לא תמו ייסורי הנפש של אבא תחנה, ולמרות הנס שנעשה לכבודו והוציאו מכלל ספק חילול שבת, הוא תוהה האם העובדה שנעשה לו נס כה גדול תגרום לאיבוד שכרו בעולם הבא? כעת נעשה לו נס נוסף ובת קול יוצאת ואומרת את הפסוק בקהלת ט,ז "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ"- נתקבל שכרך. אתה יכול להסיר דאגה מליבך וללכת לביתך ולשמוח בשמחת השבת ובשמחת היציאה מכלל הספק. לאורך כל הסיפור מתלבט אבא תחנה מהו המעשה הנכון, הטוב והרע אינם ברורים ומובחנים, לאדם בעולם הזה המעשה הנכון אינו תמיד בהיר ופעמים רבות מוצא אדם עצמו "על פרשת דרכים" ובחוסר וודאות כיצד לנהוג. עשיית הצדקה והעזרה לאחר עומדת בסיפור מול הדאגה למשפחה ולפרנסתה, ומול שמירת השבת. הנס שעושה הקב"ה לאבא תחנה לא רק מחזק אותו בהכרעתו אלא גם מאפשר לו לעשות את הצדקה עם מוכה השחין בלי לשלם את מחיר חילול השבת או הפגיעה במשפחה והכל בא על מקומו בשלום.

 

נושאים העולים מתוך הסיפור:

הקונפליקטים השונים בפניהם עומדים אנשים הרוצים לסייע לאחרים, המחירים שיש לשלם לעיתים בעשיית חסד.

החברה הממהרת לחרוץ עמדה כלפי אדם אחר בלי לדעת את הרקע למעשיו.

עשיית חסד וטוב בעולם יכולה לזכות את האדם בקרבת ה'.

 

להרחבה:

רוני רדמן- "אני בצדק אחזה פניך"- מצות צדקה כקבלת פני השכינה

בהקשר לתמיהתם של אנשי העיר על אבא תחנה הנכנס לעיר עם דמדומי חמה, ניתן להביא בפני התלמידים את המקור הבא המתאר את הצורך של האדם להתחזק בעשיית מצוה גם אל מול אלו הלועגים עליו:

וכן כל אחד כשעושה מצוה, אל יתבייש מפני המלעיגים עליו. כמו רבי אבא תחנא חסידא. וזהו "חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. " (תהילים קכג ג) . כשאנו עושין מצות יש שמלעיגין עלינו ונהיה לבוז. חננו ה', תן לנו חנינה כמו אבא תחנא חסידא שיצאת בת קול ואמר נתקבל מעשיך: (מתוך ליקוטי יצחק הרב יצחק בן מניש הכהן)

 

 

רבי אלעזר והמכוער, תלמוד בבלי תענית דף כ עמוד א – עמוד ב

עיון בסיפור:

רבי אלעזר ברבי שמעון היה תנא, מתלמידיו של רבי מאיר. בתחילת הסיפור מתואר כיצד הוא חוזר מבית רבו במגדל גדור (הסמוכה לנהר הירדן) והוא רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר. את תיאור הטבע הזה ניתן לראות כשיקוף של הרגשתו הפנימית של רבי אלעזר- הרכיבה על החמור מבטאת את התחושה כי הוא מורם מעם, ואולי היא ביטוי לתחושה כי לימוד התורה גורם לו להתעלות מעל החומריות המבוטאת בחמור. ההליכה על שפת הנהר (נהר הירדן או שפת הכנרת) יכולה לסמל את התורה שנמשלה למים או את תחושת הזוך והנקיות הפנימית. כמו כן מתאר לנו הסיפור את תחושות ליבו של רבי אלעזר: "ושמח שמחה גדולה" "והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". הוא לא שמח שזכה ללמוד תורה אלא שזכה ללמוד תורה הרבה כלומר התחושה היא של הישג פנימי, הגורם לגאווה ולמלאות בעצמו. שמחתו של רבי אלעזר קשורה הן להספקיו הלימודיים והן ליפי הבריאה שסביבו, שהוא חש כיצד הם משתלבים יחד לכדי תמונה הרמונית אחת של התאמה בין החוץ לפנים.

מתוך נקודת המוצא הזו, של הרצון לחוות את העולם כאידילי, יפה וטהור, נזדמן לרבי אלעזר אדם אחד, מכוער ביותר. (את הביטוי "נזדמן לו" מפרש רש"י שלא היתה זו פגישה מקרית אלא אליהן הנביא שהתגלה בדמותו של אותו מכוער על מנת להוכיח את רבי אלעזר על גסות דעתו)

המכוער מפר את תחושת השלמות הפנימית והחיצונית שחש רבי אלעזר ואת ציפייתו לחוות את העולם כמואר ושלם, וכאשר המכוער פונה אליו ומברך אותו בשלום רבי אלעזר מתעלם ממנו ואומר כמו לעצמו: "ריקא, כמה מכוער אותו האיש" ואז בפניה ישירה אליו- "שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" דעתו הגסה של רבי אלעזר מובילה אותו לדבר בגסות אל המכוער, להעליב אותו ולא לראות אותו כאדם שלם אלא כ"ריקא", ריק, קליפה, חיצוניות בלבד ללא תוכן פנימי ואישיות. השאלה אודות שאר בני עירו מבטאת אף היא את העובדה כי רבי אלעזר לא רואה במכוער אדם ייחודי בעל שם, דמות ואישיות משל עצמו אלא כחלק מציבור חסר פנים. 

לשאלתו הפוגענית של רבי אלעזר עונה המכוער בתשובה חריפה: "איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" המכוער מזמין את רבי אלעזר לפנות למי שיצר אותו, כלומר אל הקב"ה, ולומר לו כמה הוא מכוער. המכוער גם מזכיר לרבי אלעזר שלא הוא האחראי על מראהו החיצוני ולכאורה לא אליו צריך לבוא בטענות ויותר- שפגיעה בו כאדם היא פגיעה בבורא. הכינוי שקורא המכוער לעצמו "כלי" עומד בניגוד לכינוי שכינה אותו רבי אלעזר "ריקא" לעומת הריק, הקליפה שהיא חיצונית וחסרת משמעות, הכלי הוא מיכל למה שבתוכו, כלומר הגוף, גם בכיעורו, הוא כלי לנשמתו ופנימיותו של האדם.

דבריו של המכוער הולמים ברבי אלעזר והוא מבין מיד כי חטא ומודה בטעותו. הוא יורד מן החמור ומשתטח על הארץ לפני המכוער ומבקש את מחילתו. הירידה מן החמור מבטאת את המהפך שחל בסיפור- מנקודת המוצא המתנשאת והגסה של רבי אלעזר שחש עצמו ברומו של עולם, כמי שהגיע מן המגדל של תורה- מגדל גדור, הוא משתטח כעת ארצה, במקום נמוך ושפל ומכיר בחטאו. ממקום המתנשא ומתגאה על המכוער, למקום המשפיל עצמו תחתיו.

אלא שהמכוער אינו קל למחול, והוא מסרב למחול לרבי אלעזר עד שילך לאומן שעשאו ויתלונן על כיעורו. לאור בקשת המחילה הכנה של רבי אלעזר ניתן לחוש כיצד סירובו של המכוער למחול מעיד על עומק פגיעתו ואולי אף על רגשות נקמה המפעמים בו.

רבי אלעזר מטייל אחרי המכוער עד שהגיע לעירו. הבחירה בלשון טיול יוצרת השוואה בין הטיול שעשה רבי אלעזר בפתיחת הסיפור שהיה מלא שמחה והתנשאות, לבין "טיול" זה, המאופיין בחרטה ושפלות. הסיפור אינו מפרט מה אירע בדרך עד עירו של המכוער, ואנו יכולים לתאר לעצמנו כיצד ניסה רבי אלעזר לדבר על ליבו של המכוער שימחל לו, ואת המכוער שמקשה כלפיו את ליבו ומפנה אליו את עורפו, כך שרבי אלעזר הולך מאחוריו בחוסר כבוד. הליכתו של רבי אלעזר אחרי המכוער עד עירו מבטאת את עומק רצונו לכפר על הפגיעה שפגע בו.

כאשר הם מגיעים לעיר "יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי."  משפט זה הוא משפט מתעתע כי איננו יודעים למי קוראים כך אנשי העיר, למכוער או לרבי אלעזר? כעת המכוער שואל אותם למי הם קוראים והם מסבירים לו "לזה שמטייל אחריך" והוא אומר בנחרצות "אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל" ומספר להם את סיפור המעשה. אנשי העיר משכנעים אותו למחול לרבי אלעזר משום גדולתו בתורה. הטיעון שלהם נשמע כעת אירוני משום שאנו יודעים, ורבי אלעזר יודע שדווקא גדלותו בתורה היא שהביאה אותו לפגוע במכוער. המכוער מתרצה בחצי פה ומוכן למחול לרבי אלעזר לא בשל גדלותו בתורה אלא עבור בני עירו- "בשבילכם", "ובתנאי שלא יהיה רגיל לעשות כן".

רבי אלעזר נכנס מיד לבית המדרש ודורש דרשה בעקבות מה שאירע לו. עוד לפני תוכן הדרשה, עצם הכניסה לבית המדרש מעידה על השינוי שחל ברבי אלעזר, שכבר לא חווה את התורה כמנותקת מהעולם עצמו, מקום אוטופי שאין בו לא כיעור ולא פגיעה, אלא מתוך המפגש עם המכוער, וגם עם הפגיעה וחוסר המוכנות למחול, מנסה רבי אלעזר כעת ליצור דברי תורה, הנובעים מתוך הוויות העולם הזה.

רבי אלעזר דורש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". הקנה הוא צמח הגדל על שפת נחלים ושורשיו עמוקים מאד. גבעולו זקוף, גבוה וגמיש. הארז הוא עץ מחטני חזק.

את דרשתו של רבי אלעזר ניתן להבין בשתי צורות: אפשרות ראשונה היא כמוסבת על עצמו, כלומר הוא דורש שמוטב לו לאדם להיות כמו קנה- כלומר רך, ענו, שפל וצנוע ולא כארז- החזק והגאה. אפשרות שניה להבנת הדרשה היא כמוסבת על המכוער, כלומר מוטב לו לאדם להיות רך כקנה- נוח לסלוח ולמחול ולא קשה כארז- עקשן ומתבצר בעלבונו.

לאחר מכן מוסיפה הגמרא שמשום תכונתו זו של הקנה הוא זכה שממנו מכינים קולמוסים לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. סיום זה מחבר שוב בין הקנה לבין דמותו של לומד התורה- מי שמאופיין בשפלות הרוח ובענווה הוא הראוי להיות כלי לתורה.

 

מקורות נוספים:

הרב יהודה ליוואי, מהר"ל, נתיבות עולם חלק ב, נתיב הענווה פרק ז

המהר"ל מסביר את השם "מגדל גדור" כשם סמלי המרמז לתורה. בתורה יש מעלה עליונה כמו מגדל, והתורה היא נבדלת מן העולם הזה כמו גדר המפרידה בין רשויות. ומכיוון שכך, גם לומדי התורה בהזדהותם הפנימית עם התורה יכולים לראות את עצמם כגבוהים ונבדלים משאר בני האדם ולחוש גאווה והתנשאות. פגיעתו של רבי אלעזר במכוער נגרמה משום שהוא לא נזהר מגאווה זו. בסוף הסיפור כאשר הבין רבי אלעזר את טעותו הוא הבין שעל לומד התורה להיות כמו הקנה ולא כמו הארז. הקנה גם כאשר הוא גדל ומתארך הוא עדיין מסוגל לכופף את ראשו בגמישות לעומת זאת הארז ככל שהוא נהיה גבוה הוא נהיה קשה יותר. לומד התורה צריך ככל שהוא לומד יותר תורה ומתעלה יותר, יחד עם זאת להיות רך יותר וענו יותר.

הרב יצחק מינקובסקי, קרן אורה מסכת תענית דף כ עמוד ב

הרב מינקובסקי מסביר סיפור זה כניסיון שהתנסה בו רבי אלעזר לבחון את איכות התורה שלמד. מה שלמד רבי אלעזר מניסיון זה הוא שלימוד התורה הוא חסר משמעות אם הוא גורם ללומד לראות חיסרון בבריות. המטרה המרכזית של לימוד התורה היא למצוא את החן שיש בכל הבריאה ולראות אותה מתוך האור של התורה. אין ליצור נתק בין החיבור לבורא, המתבטא בלימוד התורה, לבין החיבור לבריותיו אלא יש לראות הכל באור אחד.  

נושאים העולים מתוך הסיפור:

היחס בין חוץ לפנים, שיפוט ופגיעה באחר עקב מראהו החיצוני.

הדרך לפייס את הזולת בעקבות הלבנת פנים, חשיבות המחילה.

סכנת הגאווה וההיבדלות מהעולם הניצבת לפתחם של לומדי התורה.

 

להרחבה:

לך לאומן שעשאני/ הרב אביגדור ויצמן

הארז, הרב והמכוער/ הרבנית פנינה נויבירט

רבי אלעזר ברבי שמעון והמכוער/ נילי בן ארי

מכוער/ יאיר ברקאי

 

ה.      לגוי

רבי אלעזר בן שמוע והניצול, קהלת רבה פרשה יא, א

עיון בסיפור:

רבי אלעזר בן שמוע היה כהן ותנא, מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא. רבי יהודה הנשיא היה אחד מתלמידיו. רב קרא לו "טובינא דחכימי" (כתובות מ.) כלומר המאושר בחכמים או הגדול שבהם. כן נאמר עליו ש"היה ליבו כפתח של היכל" (עירובין נג.) כלומר לב רחב ורגיש. סיפורנו עוסק ביחס לאחר, לגוי, שהוא לא סתם אדם מעם אחר אלא מעם שנוא- הרומאים השולטים בארץ באותה תקופה וגזירותיהם קשות ורעות. רבי אלעזר בן שמוע עצמו היה אחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא שרבי יהודה בן בבא הסמיך בחשאי בן אושא לשפרעם במדרש "אלה אזכרה" מונים את רבי אלעזר כאחד מעשרת הרוגי מלכות.

הסיפור פותח ברבי אלעזר בן שמוע שהיה מטייל על שפת הים הגדול, הים התיכון, וראה ספינה רומאית טובעת בחוף ימה של ארץ ישראל. ניצול אחד שורד את הטביעה, מתיישב על אחד מקרשי הספינה ומצליח להגיע בכוחותיו האחרונים אל החוף, עירום ומבוייש. והוא מתחבא בחוף הים. נזדמן הדבר כך שבאותה שעה היו ישראל עולים לרגל לירושלים, והניצול פונה לשיירת עולי הרגל ומבקש שיתנו לו "כסות כלשהי לכסות את בשרי של מטה" הוא אפילו לא מבקש בגד אלא רק כיסוי מינימלי לכסות את חלקו התחתון של הגוף ולהיפטר מן הבושה. הוא מנמק את בקשתו בכך שהוא רומאי, מזרע עשו, אחי יעקב אביהם. כלומר "הקירבה המשפחתית" ביניהם אולי תשכנע אותם לרחם עליו. אולם אותם יהודים, הסובלים מהשלטון הרומאי רואים באותו אדם נציג של האומה הרומאית כולה ושמחים לראות אותו במצבו המושפל כביטוי להשפלת הרומאים כולם ואומרים לו "כן יטרדו כל בני עמך".  עולי הרגל לא רוצים, ואולי לא מסוגלים, לראות בניצול שלפניהם אדם בפני עצמו, עירום, מבוייש ומפוחד, הזקוק לסיוע מיידי, אלא הם רואים בו נציג של כל הרומאים עלי אדמות ורגשות הנקם שבליבם מבטלים את האפשרות להיפתח לרחמים כלפיו.

במצוקתו הרבה ניסה הניצול לראות מי עוד יוכל לרחם עליו וראה בין האנשים את רבי אלעזר בן שמוע, שהיה עד לטביעת האוניה, להצלתו של אותו רומאי ולדו שיח בינו לבין האנשים על החוף. הניצול מזהה את רבי אלעזר בן שמוע כשונה מהסובבים אותו. הואר מבחין כי רבי אלעזר אדם מכובד, על פי לבושו והדרת פניו ופונה אליו בשם הכבוד האנושי- אני רואה שאתה איש מכובד בעמך, ואתה יודע מהו כבוד הבריות, כלומר אתה תהיה רגיש לחוסר הכבוד בו אני מצוי כעת. זכה בי, כלומר עשה עמי צדקה ותן לי כסות לכסות את בשרי של מטה.

רבי אלעזר בן שמוע היה לבוש שבע אצטלאות כלומר שבעה מעילים, הוא מוריד אחד ונותן לניצול ומוליכו לביתו ודואג לו לאוכל ולמשקה, מצייד אותו בכסף ומרכיב אותו על חמורו ארבע עשרה פרסה- יותר מארבעה ק"מ, ועושה לו כבוד מרובה עד שמחזירו לביתו. אל מול בקשת העזרה המינימלית שביקש  הניצול, ומול הסירוב של עולי הרגל לסייע אפילו בדבר מועט, בולטת ידו הרחבה של רבי אלעזר שדואג לכל צרכיו של הניצול וגם לכבודו ולהרגשתו הטובה. לאחר פרידתם של רבי אלעזר בן שמוע והרומאי לכאורה אין סיבה שדרכיהם ייפגשו בשנית, מה שהופך את נתינתו של רבי אלעזר  לנתינה שכולה חסד ללא ציפיה לתמורה.

חולפות השנים ולאחר מות הקיסר הרשע מתמנה הניצול למלך רומי. הוא גוזר על יהודי ארץ ישראל גזירה נוראית- כל הגברים יומתו וכל הנשים יילקחו בשבי. המדרש לא מפרש האם הגזירה ניתנה כנקמה על הפגיעה בו בחופי הארץ בעבר אך אנו כקוראים יכולים להניח כי כך הם פני הדברים. כעת פונים אל רבי אלעזר ומבקשים ממנו שילך לפייס את המלך. רבי אלעזר מבהיר להם שבקשת רחמים בלבד לא תעזור וכי עליהם לאסוף סכום כסף כשוחד. ארבעת אלפים דינרים נאספים וניתנים  לרבי אלעזר והוא יוצא לדרכו. הוא מגיע לשער המלכות ומבקש מהעומדים בשער לומר למלך כי יהודי עומד בשער ומבקש לשאול בשלומו. המלך מצווה להכניסו וכשהוא רואה את רבי אלעזר הוא מיד מזהה את מיטיבו, קופץ מכסאו ונופל על פניו, ושואל אותו מהם מעשיו ומדוע הטריח עצמו עד ארמון המלך? רבי אלעזר מסביר כי הגיע כדי לבקש שיבטל את הגזירה על מדינתו. המלך לא ממהר להשתכנע, שואל אותו האם יש דבר שקר בתורה? ומצטט פסוקים מן התורה כטיעונים להצדקת הגזירה שגזר על ישראל- הם לא דאגו לו כשניצל מהספינה הטובעת ובכך עשו כמעשה עמון ומואב שלא דאגו לעם ישראל כשעברו בארצם וכן עברו על פסוק בתורה האומר שאנשי אדום (בני עשו, הרומאים) הם כאחים לעם ישראל ואין לנהוג בהם בשנאה. ומכיון שבמעשיהם עברו על דברי התורה הם חייבים מיתה. רבי אלעזר מבקש עליהם רחמים למרות התנהגותם כלפיו, והמלך אומר לו, את מה שאמר רבי אלעזר בעצמו לנציגי היהודים לפני צאתו לדרך- שהמלכות לא עושה דבר בחינם. (כלומר אין אצלה נתינה בלי ציפייה לגמול) רבי אלעזר מציע את ארבעת אלפים הדינרים שנאספו למטרה זו אולם המלך אומר לו שיקח את הכסף כגמול על מאתיים הדינרים שנתן לו לפני שנים, ומודיע לו כי המדינה כולה תינצל בזכות האוכל והמשקה שנתן לו (ובכך יוצר שוב את ההשוואה לעמונים והמואבים שלו קידמו את ישראל בלחם ומים) ומזמין אותו להיכנס לחדר האוצרות וליטול שבעים בגדים משובחים כנגד הבגד שנתן לו בזמנו. המדרש מסתיים בפסוק מקהלת (יא, א) שעליו דורשים את הסיפור כולו "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". פסוק זה מתקשר לסיפורנו הן באמירה העקרונית שבו-  עשה את מעשיך הטובים בלי לצפות לתמורה וגמול, אך ברבות הימים תצמח לך תועלת מכך ותגלה את השפעתם של מעשיך, גם אם כרגע אינך רואה זאת. והן בפשט הפסוק- הלחם הנשלח על פני המים מתקשר ללחם שנתן רבי אלעזר בן שמוע לניצול מהטביעה  במים, ללא ציפייה לתמורה וברבות הימים נמצא גם הגמול למעשה זה.

חוסר הנכונות של היהודים לעזור לאותו ניצול ושמחתם במפלתו הביאו עליהם כעבור שנים את גזירת המוות מידיו ואילו מעשהו הטוב של רבי אלעזר בן שמוע הוביל לביטול הגזירה. כשנתן רבי אלעזר לניצול אוכל, שתיה, בגד וכסף ודאג לו בכבוד רב הוא עשה זאת ללא ציפייה לתמורה, עמד מולו אדם אלמוני וחסר כל, אולם בסופו של דבר אותה נתינה ברוחב לב הצילה את עם ישראל מן הגזירה הקשה. העמדה שנוקט המדרש כלפי היחס לגוי היא עמדה תועלתנית- הסיוע לאחר, גם אם הוא שנוא, יכול בסופו של דבר לסייע לעם ישראל בעתיד ומן הצד השני- ההתעלמות מן האחר הנזקק יכולה גם היא להביא ברבות הימים לתוצאות קשות, גם אם הן כרגע לא נראות בעין.

נושאים העולים מתוך הסיפור:

היחס לאחר – האויב, השנוא. האם יש להפריד בין האדם הבודד ללאום כולו?

האם יכולה להיות נתינה ללא ציפיה לתמורה?