רבן יוחנן בן זכאי- מדריך למורה

פרק זה מוקדש להכרות עם דמות - רבן יוחנן בן זכאי ופועלו בתקופת החורבן. רבן יוחנן בן זכאי חי בשנים שלפני חורבן בית המקדש השני, ובשנים שלאחר החורבן (בערך בשנים 30 - 90 לספירה). הוא היה תלמידו המובהק של הלל הזקן, היה ידוע במסירותו הרבה ללימוד התורה, לה הקדיש את כל חייו, ובבקיאותו בחלקי התורה השונים. (בבלי סוכה כח ע"א [כדאי להביא את המקור בשלמותו בפני התלמידים- מופיע בסוף קובץ זה).  לפני החורבן כבר היה רבן יוחנן מהמנהיגים הבולטים בירושלים. שנים רבות לפני המצור הוא ראה את ההידרדרות הרוחנית, וחזה את החורבן. לאחר חורבן בית המקדש ושריפתו, פקד משבר רוחני ופיזי קשה את עם ישראל. רבן יוחנן בן זכאי ייסד מרכז רוחני חדש ביבנה, מושב הסנהדרין, ושימש כנשיא בתקופה זו. הוא תיקן תקנות למצב החדש שלאחר החורבן, עם זיקה וזכרון למקדש שחרב. אחריו התמנה רבן גמליאל דיבנה, נכדו של רבן גמליאל הזקן. כמנהיג ניווט רבן יוחנן את דרכו של העם בשעה של התמודדויות קשות ביותר.

א. פעולות ריב"ז בימי מצור וחורבן

1. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד

עיון בסיפור:

על מנת להבין את תפקידו ההיסטורי של רבן יוחנן בן זכאי בתקופת החורבן יש להקדים ולתת לתלמידים רקע היסטורי על תקופת המרד הגדול. המרד הגדול נגד הרומאים התרחש בישוב היהודי בארץ ישראל בין השנים 73-66 לספירה. המרד התחיל במצדה, עבר לגליל וממנו התרחב לשאר חלקי הארץ כששיאו בירושלים. אספסיאנוס נשלח על ידי נירון קיסר לדכא את המרד, ובסוף שנת 69 הפך בעצמו לקיסר לאחר התאבדותו של נירון קיסר. לאחר חזרתו של אספסיאנוס לרומא החליף אותו בנו טיטוס בדיכוי המרד וכבש את ירושלים לאחר מצור ממושך. אחד ממאפייניה המרכזיים של תקופת המרד הגדול הוא ריבוי קבוצות בתוך העם, שהפך בהמשך למלחמת אחים של ממש. היו פערים גדולים בין עשירים לעניים, שחיתות של החברה העשירה וניצול העניים, כתות שונות בתוך העם (חז"ל מנו 24 כתות כאלה) ביניהם הפרושים, הצדוקים והאיסיים. נוצר מתח עז בין קבוצות המתונים בעם לבין הקבוצות הקנאיות, ביניהן הסיקריים (סיקה בלטינית= פיגיון) הסיקריים האמינו כי אין לקבל כל שלטון זר ויש להתנגד באלימות לכל ניסיון לכפות שלטון שכזה, כולל פגיעה ביהודים המשתפים פעולה עם השלטון הזר. גם בין קבוצות המורדים היו קבוצות שונות שנלחמו באכזריות ביניהן. כך שבמקביל למרד ולהתנגדות לרומאים נוצר בתוך ירושלים קרע חברתי עמוק וכאוס שלטוני, שהתבטא בשחיתות, אלימות ורציחות בתוך העם. אחד משיאי המאבק הפנימי בין הקבוצות השונות בירושלים היה בשריפת מחסני המזון של עשירי ירושלים, שהובילה לרעב נוראי בעיר בתקופת המצור.

בברייתא מתואר המצב בירושלים ערב החורבן. אספסיאנוס מתואר בה כמי שמגיע לכבוש את ירושלים ומציע ליושבים בה להיכנע ללא קרב ובכך להציל את בית המקדש. בדבריו של אספסיאנוס מודגש הפער שבין קלות הכניעה- לשגר קשת אחת או חץ אחד (שאליהם יהיה מצורף כתב כניעה- כפי הנראה זו היתה גירסת הנפת ה"דגל הלבן" בתקופה הרומית) למחיר המאבק- שריפת בית המקדש.

אולם אנשי ירושלים, (כלומר המורדים שמכונים כאן בכינוי עדין ונייטרלי) אינם מקבלים את הצעתו של אספסיאנוס ומתריסים כנגדו שכשם שהצליחו להילחם בקודמיו (לא ברור באילו שניים מדובר. יתכן ומדובר בכך שבשנת 66 לסה"נ הגיע לירושלים הנציב קסטיוס גאלוס והמורדים אכן הצליחו להדפו ולהביסו בקרב גבורה) כך ילחמו גם באספסיאנוס ויהרגו אותו.

רבן יוחנן בן זכאי שמע על השתלשלות האירועים והחליט להתערב (מעשה שיש בו סיכון אישי משום שהקנאים לא היססו לפגוע במי שנחשד בעיניהם כמשתף פעולה עם הרומאים) הוא קורא להם בכינוי רך- "בני" וחוזר על דבריו של אספסיאנוס בדבר הכניעה, ומקבל את אותה התשובה.

[בהמשך הברייתא, שאינה חלק מן החומר לבגרות, מופיע כי בעקבות שיחה זו החליט רבן יוחנן בן זכאי לצאת מירושלים, כלומר המניע לעזיבת העיר הוא התנגדותו העקרונית של רבן יוחנן בן זכאי למרד  תפיסת המציאות שלו על פיה המרד נידון לכישלון וסופו להביא לחורבן המקדש ולכן יש להיכנע בפני הרומאים. במובן הרחב יותר, הדבר מבטא גם את גישתו של רבן יוחנן בן זכאי על פיה יש להתבונן במציאות באופן ריאלי ולפעול לפני הריאליה ולא לפי מחשבה אוטופית. אם זמנכם בידכם מומלץ להביא בפני התלמידים את הסיפור בשלמותו וללמוד אותו בהשוואה לנוסח המקביל המופיע במקור הבא- בבלי גיטין נו ע"א].

2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד א [מתורגם]

עיון בסיפור:

הגמרא בגיטין נה ע"ב- נז ע"א עוסקת בהרחבה במצב בירושלים קודם החורבן - סיפור קמצא ובר קמצא, המצור על ירושלים, שריפת מחסני האוכל של עשירי ירושלים והרעב הכבד והכאוס ששררו בעיר.

בגירסא המופיעה בגמרא מתוארת סיבה שונה להתנגדותו של רבן יוחנן למרד מכפי שראינו לעיל במקור מאבות דרבי נתן - לא התנגדות עקרונית לעצם המרידה ברומאים אלא עמדה ריאליסטית לפיה במצב הנוכחי בירושלים אין למרד סיכוי (אם בשל הכאוס ומלחמת האחים השוררת בעיר - כפי שמופיע בגיטין נו ע"א, ואם בשל חולשת הלוחמים בגלל הרעב - כפי שמופיע באיכה רבה ד, ב).

בגמרא מתואר כי ראש הבריונים בירושלים, שכונה אבא סיקרא, (באיכה רבה הוא מכונה בן בטיח) היה אחיינו של רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי שלח אליו שליחים שיבוא אליו בהסתר (מה שמעיד על ריבוי המרגלים והמלשינים בעיר ועל המתח הגדול ששרר בין הקבוצות השונות בעם). רבן יוחנן בן זכאי שאל את אחיינו עד מתי ימשיכו הוא ואנשיו במעשיהם שבגללם "הורגים את כל העולם ברעב" (כוונתו לשריפת מחסני האוכל של עשירי ירושלים שע"פ הגמרא היו יכולים לפרנס את כל אנשי ירושלים במשך 21 שנים).

אבא סיקרא אמר לרבי יוחנן שאין לו מה לעשות משום שאם יאמר דבר לאנשיו הם יהרגו אותו. מדבריו של אבא סיקרא עולה עד כמה המצב בירושלים נפיץ ומסוכן ושוררת בה אנרכיה גמורה עד כדי כך שאפילו למנהיג הקנאים אין כל סמכות בקרב אנשיו והוא מצוי באובדן שליטה. במצב של הקצנה כל מי שמנסה להציע עמדה מתונה מוצא עצמו בסכנה. 

רבן יוחנן בן זכאי הבין שהמצב אבוד וכי ירושלים מועדת לחורבן (הד לעמדה זו ניתן לראות במה שמופיע בגמרא במסכת יומא לט ע"ב: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית... היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל. מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד להיחרב") התחושה היא של הידרדרות בלתי נמנעת שסופה חורבן, עקב שנאת החינם ומלחמת האחים המשתוללת בירושלים ומונעת כל סיכוי להצלחת המרד ברומאים. ולכן הוא מחליט לצאת מירושלים ולנסות להשיג לפחות הצלה מועטת. יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים מבטאת ויתור על הצלת העיר והמקדש וניסיון להציל את מה שניתן וכפי שנראה בהמשך- להציל את עולם התורה. מתוך הסיפור עולה דמותו של רבן יוחנן בן זכאי כמנהיג שלא עומד מנגד ומנסה ככל שביכולתו לפעול למען העם. תחילה בפניה אל הסיקריים בניסיון "להוריד את גובה הלהבות" ובהמשך בהכרעה הקשה לצאת ולפעול למען העם מחוץ לעיר הנצורה. ההחלטה לעזוב את ירושלים בוודאי לא היתה פשוטה עבור רבן יוחנן בן זכאי הן משום הסולידריות עם הנצורים- עזיבת "הספינה הטובעת" והן משום שעזיבת ירושלים מבטאת יאוש מהיכולת להציל את המקדש מחורבן סביר שהוא ידע גם שיספוג ביקורת פנימית ובלתי נמנעת על תפיסתו שיש שיקראו לה "יאוש מיותר", כפי שרואים בהמשך מדברי רב יוסף (ויש שאומרים ר' עקיבא).

רבן יוחנן בן זכאי מבקש מאבא סיקרא שימצא לו דרך לצאת מירושלים – בריוני ירושלים מנעו יציאה מהעיר ובעצם הפכו את המצור להרמטי- אין יוצא ואין בא. אבא סיקרא מסייע לדודו רבן יוחנן בן זכאי תוך הערמה על אנשיו הקנאים הבריונים ובכך בעצם נוצר מצב בו ראש הקנאים משתף פעולה עם הכוחות המתונים בעיר.

אבא סיקרא אומר כי רק מתים יכולים לצאת מהעיר ולכן על רבן יוחנן בן זכאי להתחלות ובהמשך להעמיד פני מת וליצור מצג שווא של גופה מסריחה שיש לפנותה מן העיר על מנת לקברה. אבא סיקרא יודע כי אנשיו חשדנים ולא יאמינו בקלות להעמדת הפנים ולכן הוא מכין היטב את תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ליציאה- התלמידים הם שצריכים לשאת את ה"גופה" כדי שהשומרים לא יחושו שהיא קלה ולא כפי שהמת אמור להיות (המת כבד מן החי). כמו כן דואג אבא סיקרא להיות נוכח בשער העיר בעת יציאת ריב"ז ולא מאפשר לשומרים לדקור או לדחוף את "גופת" ריב"ז כדי לבדוק האם הוא חי, בתואנה כי יש בכך פגיעה בכבוד הרב.

ריב"ז יוצא משער העיר ומגיע לפני אספסיאנוס ומברך אותו "שלום עליך מלך" אספסיאנוס עונה לו בתוקפנות: נתחייבת שתי מיתות. אחת שאינני מלך וקראת לי מלך! ועוד, אם מלך אני עד עכשיו, מדוע לא באת אלי?" (על פי החוק הרומי אם אדם מברך אדם שאינו קיסר כקיסר מתחייבים שניהם במוות).

ריב"ז מסביר מיד לאספסיאנוס את הדברים - אילולא אתה מלך ירושלים לא ניתנה בידך (אמירה שמעצימה את הוודאות הפנימית של ריב"ז בכך שירושלים אכן עתידה בהכרח להיחרב) ומבסס אמירה זו בהוכחה מהפסוקים (ישעיהו י, לד) שהלבנון- כלומר בית המקדש יפול בידי אדיר - כלומר מלך. וכן מסביר שלא הגיע לפניו עד כה משום שבריוני ירושלים לא הניחו לו לצאת.

אספסיאנוס עונה לריב"ז במשל החבית והדרקון- אם יש דרקון על חבית של דבש- שוברים את החבית על מנת לסלק את הדרקון. (הדבש= בית המקדש, החבית= חומות העיר, הדרקון= הקנאים, הבריונים) כלומר היה עליכם להילחם בבריונים ולסלק אותם מהעיר גם במחיר של חורבן העיר.

רבן יוחנן שותק לשמע דבריו של אספסיאנוס. (ניתן להבין את שתיקתו של ריב"ז כקשורה ללחץ בו היה נתון בשל גזר דין המוות המאיים עליו, או בשל הסכמתו עם המשל- שאכן לא ראה כרגע דרך להצלת ירושלים והמקדש)

במאמר מוסגר אומרת הגמרא כי רב יוסף או רבי עקיבא קראו על ריב"ז את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מד, כה) כלומר יש מצב שבו גם אדם חכם אינו פועל בחכמה. (הפסוק המלא הוא "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל." והוא עוסק במנחשי העתידות וחוזי הכוכבים שהקב"ה עתיד להפר את תחזיותיהם. ניתן לראות בבחירת הפסוק ביקורת מרומזת של רב יוסף או רבי עקיבא גם על נסיונו של ריב"ז כביכול "לחזות את העתיד" ולהתנבא בנחרצות על חורבנה של ירושלים בזמן שניתן היה אולי עוד להצילה) ריב"ז טעה בכך ששתק והיה צריך להשיב לאספסיאנוס בפרשנות שונה למשל החבית והדרקון- אין צורך לשבור את החבית אלא יש לקחת צבת ולסלק בעזרתה את הדרקון ולהשאיר את החבית. כלומר יש אפשרות של סילוק הבריונים מירושלים והצלת העיר עצמה.

עוד הם מדברים הגיע שליח מרומי ובישר לאספסיאנוס על מות הקיסר (נירון קיסר, שהתאבד בשנת 68 לספירה) ועל ההחלטה למנותו כקיסר. (כלומר ברכתו של ריב"ז לאספסיאנוס "שלום עליך מלך" התגלתה כנבואית.) בעת בוא השליח היה אספסיאנוס נעול בנעל אחת, וכשרצה לנעול את השניה לא הצליח להכניסה לרגלו. הוא פונה לריב"ז ושואל אותו למשמעות הדבר. (מה שמלמד אותנו על השינוי ביחסו של אספסיאנוס לריב"ז- מחשדנות ותוקפנות להערכה גלויה) ריב"ז מסביר לו שהדבר נובע מהשמועה הטובה ששמע, שגרמה לעצמותיו להתרחב כמו שכתוב "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל) ריב"ז מציע לאספסיאנוס שיעבירו לפניו אדם השנוא עליו וכך תחזור הרגל לגודלה המקורי משום ש"רוח נכאה תייבש גרם" (משלי יז, כב) אספסיאנוס עושה כדבריו והרגל נכנסת לנעל.

כעת, כאשר ריב"ז הוכיח פעמיים את חכמתו הרבה שואל אספסיאנוס את ריב"ז שוב את אותה שאלה ששאל אותה בתחילה אך לא מתוך רוגז אלא בהערכה: "ומאחר שאתה חכם כל כך, עד עתה מדוע לא באת אלי?"

אספסיאנוס אומר לריב"ז שהוא כעת עוזב והולך לשמש כקיסר ברומא ואדם אחר יחליף אותו ונותן לו אפשרות לבקש ממנו דבר ויתן לו. (אכן אספסיאנוס חוזר לרומי וטיטוס בנו מחליף אותו והוא שמחריב את המקדש לאחר 3 שנות מצור)

כדאי להדגיש לתלמידים את הרגע הגורלי הזה: אספסיאנוס, שניכר מהסיפור שהוא מהיר חמה, מציע ברגע של חסד לריב"ז לבקש בקשה אחת, וכל גורל העם, התורה והמקדש מונח כעת על כף המאזניים. רבן יוחנן בן זכאי נדרש להגיב בן רגע לשאלה כה גורלית, בלי יכולת להשתהות בדבר או להתייעץ עם חכמים אחרים.

ריב"ז מבקש שלושה דברים:

א.       את יבנה וחכמיה, כלומר שלא יחריב את העיר יבנה ולא יפגע בחכמים היושבים בה.

ב.       שושלת של רבן גמליאל- שימור שושלת הנשיאות מבית רבן גמליאל, המיוחסת לבית דוד.   

ג.        רופא שירפא את רבי צדוק הכהן, שחזה את החורבן והיה שרוי בתענית במשך ארבעים שנה כדי לנסות למנוע את החורבן ולכן מצבו הבריאותי היה בכי רע.

גם כאן אומרת הגמרא במאמר מוסגר כי לרב יוסף או לרבי עקיבא היתה ביקורת קשה על בקשותיו של ריב"ז והם רואים בכך עוד ביטוי לפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל"- על ריב"ז היה לומר לאספסיאנוס שיעזוב את ירושלים כלומר יפסיק את המצור עליה וירחיק ממנה את חייליו. ומסבירה הגמרא שריב"ז חשב שאם יבקש את ירושלים אין סיכוי שאספסיאנוס היה נעתר והוא היה עלול להפסיד את הזדמנות הפז להציל לפחות משהו מועט.

3. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד

עיון בסיפור:

הברייתא באבות דרבי נתן (שהיא המשכו של הקטע הפותח פרק זה) מתארת את רבן יוחנן בן זכאי, המצוי כפי הנראה כבר ביבנה לאחר שיצא מירושלים ומצפה לבשורת החורבן. הברייתא משווה בן ריב"ז לבין עלי הכהן המקבל את הבשורה על מות שני בניו ועל ארון האלוקים שנלקח בשבי. את הבחירה להשוות בין ריב"ז לעלי אפשר להבין כקשורה לשני עניינים- ראשית, כשם שעלי ידע על האסון שעתיד להתרגש עליו עקב שחיתותם של בניו, משום ששמואל מסר לו את דבר ה' בדבר, כך גם ריב"ז חש בוודאות שחורבן ירושלים הוא רק ענין של זמן וציפה לבשורה המרה. שנית, כשם שעלי שם את החורבן הכללי ואת ארון האלוקים מעל החורבן הפרטי שלו במות שני בניו, כך גם רבן יוחנן בן זכאי כאב את חורבן המקדש וצרת האומה. תיאור האבל הכבד שנפל עליו ועל תלמידיו עם שמיעת הבשורה המרה מעיד על כך שלמרות הביקורת שמתחו עליו רב יוסף ורבי עקיבא, הבחירה של ריב"ז שלא לבקש מאספסיאנוס את הצלת ירושלים והמקדש לא נבעה מחוסר חיבור אל קדושת העיר והמקדש ואולי אף ניתן לומר כי למרות שהוא ידע שבית המקדש עתיד להיחרב הוא קיווה עד לרגע האחרון שמא תתבטל הגזירה.

4. הרב יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע, גיטין נו ע"א

הבן איש חי עונה על השאלה למה רבן יוחנן בן זכאי מבקש רק את יבנה וחכמיה ולא את יבנה וכל תושביה? והוא מסביר שכל תושבי יבנה באותה עת היו תלמידי חכמים. כלומר ריב"ז מבקש להציל את יבנה וכל תושביה, שכולם תלמידי חכמים. כמו כן הוא אומר שאזכור הכמות הגדולה של תלמידי החכמים בעיר בא על מנת להפחיד את אספסיאנוס, משום שידוע שכאשר "הקול קול יעקב, כלומר כשקול התורה נישא, אז אין "הידיים ידי עשו" כלומר האויבים אינם יכולים לפגוע בעם ישראל.

5. הרב בנימין קלמנזון, על מה אבדה הארץ- עיונים באגדות החורבן, עמ' 89-86

דבריו של הרב קלמנזון קלים יחסית להבנה לכן לא נסביר אותם במלואם אלא נעמוד על הקשרם הכללי. הרב קלמנזון מסביר את שלוש הבקשות של ריב"ז כשלושה יסודות שמניח ריב"ז לעולם הרוחני החדש שיש לייסד עבור עם ישראל ביום שאחרי חורבן הבית. מחיים הסובבים סביב המקדש ועבודתו לחיים המושתתים על התורה ולימודה. שלוש היסודות הם- כתר התורה (יבנה וחכמיה) כתר המלוכה (שושלת רבן גמליאל) וכתר הכהונה (רבי צדוק). כמו כן הוא מסביר את הבחירה ברבי אליעזר ורבי יהושע, שני תלמידיו שיצאו עימו מן העיר, כבחירה שמטרתה להציב בבית המדרש ביבנה שני יסודות ללימוד- מסורת (אותה מייצג רבי אליעזר) וחידוש (אותו מייצג רבי יהושע).

בהקשר לדבריו של הרב קלמנזון כדאי להרחיב מעט על התקנות השונות שתיקן ריב"ז "זכר למקדש" וכפתרונות שונים לחיים יהודיים בעולם נטול מקדש, והיוו ביטוי משמעותי נוסף למנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי בתקופה מורכבת וקשה כל כך עבור עם ישראל.

נושאים העולים מתוך הסיפורים

מנהיגות בעת משבר – לקיחת אחריות גם במחיר סיכון אישי, ראיה לרחוק ולא שקיעה בקשיי ההווה.

בין קנאות למתינות

בין ריאליזם וניסיון להציל מעט למאבק בכל מחיר ורצון להשיג "הכל או לא כלום" (מחלוקת לגיטימית בין חכמי התורה)

היכולת להיבנות מתוך משבר וחורבן (אמונה, אופטימיות, הבנה שיש צורך לכונן עולם דתי חדש בעקבות החורבן)

סכנתה של הקיצוניות המובילה לאנרכיה, לחוסר שיח ול"איש את רעהו חיים בלעו" ולאלימות גם כלפי חברי הקבוצה עצמם

הרחבה

הרב שלמה אבינר: סיפור רבן יוחנן בן זכאי

חשוב להעלות בפני התלמידים את העובדה כי לאורך ההסטוריה היהודית, וביתר שאת מאז השיבה לארץ, דמותו של רבן יוחנן בן זכאי להכרעתו "תן לי את יבנה וחכמיה" משמשת פעמים רבות ככלי בדיון פוליטי לצורך הוכחת דעה זו או אחרת (יש הרואים אותו כדוגמא לכוחה של מתינות על פני הקנאות, יש המציגים את הכרעתו כטעות לדורות, יש הרואים אותו כמי שבוחר להתכנס בעולם בית המדרש על פני הפעילות במציאות עצמה, ועוד...) חשוב להדגיש בפני התלמידים כי כמו בכל השוואה הסטורית לעולם אין הקבלה מלאה בין הדברים והמציאות בה פעל רבן יוחנן בן זכאי שונה בתכלית מכל מציאות בת ימינו וכי מעשיו נתונים לפרשנות אך באמת כמו בכל הכרעה הסטורית לעולם לא נדע מה היה קורה אילו...

ב. בעת פטירת ריב"ז- מבט על בקשתו מאספסיינוס

6. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

עיון בסיפור:

הגמרא במסכת ברכות מתארת את ימיו האחרונים של ריב"ז. כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו וכשהוא ראה אותם התחיל לבכות. התלמידים מתקשים לראות את רבם הנערץ כשהוא בוכה ופונים אליו בתארים מפליגים: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?" הרב עדס בספרו "דברי יעקב" מסביר כך את התארים: נר ישראל- מאיר לעם ישראל את דרכו, עמוד הימיני- שניתן לסמוך ולהישען עליו כפי שבית נשען על עמודיו (רש"י בגמרא מסביר כי בבית המקדש היו שני עמודים- יכין ובועז והימיני חשוב מביניהם) פטיש החזק- היכולת לשבור את כוחות הרע או כביטוי לגדלותו בתורה עליה כתוב "הלא כל דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כ"ג, כ"ט) את הפנייה אליו בתארים אלו ניתן להבין או כביטוי לקושי של התלמידים לראות את הרב הגדול במצב של חולי וחולשה ובכי ואולי כתמיהה על בכיו, מדוע הוא בוכה? הרי הוא בדרכו לעולם הבא או כחלק מן הפרידה שלהם ממנו לפני מותו, הם מספרים לו מה הוא עבורם ועבור העם כולו.

ריב"ז מסביר לתלמידיו שסיבת בכיו היא הידיעה שהוא עומד בקרוב למות ולעמוד מול הקב"ה והוא מצוי בחוסר וודאות לגבי גזר דינו במשפט חייו, והדבר מעורר בו יראה עצומה. כדי להסביר להם את תחושותיו הוא משווה את העמידה מול ה' לעמידה מול מלך בשר ודם- שגם היא מעוררת מורא גדול (והוא הרי עמד לפני מלך בשר ודם, כאשר עמד לפני אספסינוס), וקל וחומר שהעמידה מול הקב"ה היא מלאת יראה ופחד. אם הייתי עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר- כלומר חייו קצובים, וכעסו אינו תמידי, ואם אוסרני כלומר כלוא אותי זה לא לעולם, ואפילו אם ממית אותי זו אינה מיתה לעולם (שהרי הנשמה היא נצחית, וישנה תחיית המתים) וניתן לפייסו במילים או לשחדו בכסף- בכל זאת הייתי בוכה. ואילו עכשיו כשמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נצחי, וכעסו תמידי, ואיסורו הוא לעולם, ומיתתו מיתת עולם ואי אפשר לשנות את דעתו בדיבורים או בשוחד, ויתרה מכך- שהוא רואה לפניו שתי דרכים- אחת מובילה לגן העדן והשניה לגיהנום ואיננו יודע באיזו מהן יוליכו אותו- ולא אבכה?

ע"פ ה'אבני שהם כאשר תלמידיו של ריב"ז נכנסים לחדרו לפני מותו, הדבר מזכיר לו את שקרה לפני שנים, עת שני תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, הוציאו אותו מירושלים בארון מתים. היציאה מירושלים היתה חוויה בזעיר אנפין של עמידה מול המוות, ושל מורא בשר ודם- אספסיאנוס המאיים על ריב"ז במיתה. כעת, יודע ריב"ז שהוא באמת עומד למות ולעמוד בחוויה של מורא שמיים.

וכך כותב הרב עמיאל (בספרו "דרשות אל עמי" חלק ב' עמ' 235) "כשחלה ר' יוחנן והרגיש שקרב קיצו ללכת בדרך כל הארץ, עברו לפניו, כמו אצל כל אדם לפני מותו כל המקרים היותר חשובים שבחייו, עברו לפניו כבני מרון והוא רואה אותם בעיניו ממש כאילו עתה קרו, אז בא לפניו גם זכרון היום ההוא, יום הרת עולם בחייו, זה היום שהיה נחשב בו בעיני הבריות בין המתים, וכבר באו לחלוק לו את הכבוד האחרון ולהלוותו לבית עולמו, אבל הוא היה אז רק מת מדומה... והמעשה הזה עמד עתה לפני מותו כמו חי ורק הבדל קטן יש בין היום ההוא להיום הזה, אז היה מת מדומה והיום הוא כבר להיות מת אמת. אז שמע איך שאמרו עליו הבריות נח נפשיה ושמע את כל ההספדים שספדו עליו הספדנים, וידע כי כל זה הוא רק למראית עין... אז כששמע הדברים יוצאים מפורש מפי מלך בשר ודם "מחייבת לי קטלא" (=התחייבת לפני במוות) נפל עליו אימה ופחד וסמרו שערות ראשו מזה ומה יהיה עתה כשיוליכו אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה"   

העובדה כי רבי יוחנן לפני מותו מתבטא כמי שאינו יודע האם הוא ראוי לגן עדן או לגיהנום העלתה תמיהה אצל פרשנים רבים לאורך הדורות- והרי רבי יוחנן היה ידוע בגדלותו הגדולה בתורה ובצדקותו הרבה, וכיצד יתכן שהוא אינו יודע האם הוא ראוי לגן עדן או לגיהנום? היו שפירשו זאת כביטוי לפחד שצריך להיות לכל אדם מפני יום הדין שלאחר המוות. אחרים מסבירים את חוסר הוודאות כקשור לשאלה שהטרידה את ריב"ז כל ימי חייו- האם נהג נכון כשביקש מאספסיאנוס "הצלה פורתא", הצלה מועטת ולא ביקש את הצלת ירושלים והמקדש. (וכך מסביר הרב סולובייצ'יק במקור המופיע בפרק).

כעת התלמידים מבקשים מרבם שיברך אותם כברכת פרידה לפני מותו, והוא אומר להם "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" התלמידים תמהים על ברכה זו ושואלים את ריב"ז: עד כאן? כלומר האם יראת ה' צריך להיות כמו יראת בשר ודם והרי היינו מצפים שהיא תהיה גדולה ועמוקה בהרבה ממנה. עונה להם ריב"ז: ולוואי! כלומר הלוואי שתגיעו למצב זה. שהרי אנו רואים שכאשר אדם עובר עבירה הוא מקוה שאף אדם לא ראה אותו והרי הקב"ה רואה הכל ובכל זאת עוברי עבירה אינם יראים מנוכחותו.

מסיימת הגמרא כי בעת פטירתו של ריב"ז ביקש שתי בקשות: שיפנו את הכלים מן החדר, מפני טומאת המת (כאשר יש מת בחדר, כל הכלים שבו נטמאים משום טומאת אוהל) ושיכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ומסביר רש"י- בא אלי ללוותי. כלומר בעת יציאת נשמתו רואה ריב"ז את חזקיהו יוצא לקראתו ללוותו בדרך אל העולם העליון. את העובדה כי ריב"ז רואה בשעת מותו ברוח הקודש את חזקיהו המלך יוצא לקראתו ניתן לפרש כמענה לשאלתו של ריב"ז האם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהנום. בבקשה לפנות את הכלים מפני הטומאה ניתן לראות את גדלותו של ריב"ז המתבטאת דווקא בדאגה לפרטים הקטנים ובהקפדה על פרטי ההלכות וכפי שכתוב עליו בגמרא "שלא הניח... דבר גדול ודבר קטן" (סוכה כח, ע"א)

את הגעתו של חזקיהו המלך ניתן להבין בכמה דרכים:

א. חזקיהו המלך נתקל בדילמה דומה לזו שהיתה לריב"ז- בזמן בית ראשון, מעט אחרי חורבן שומרון שלח סנחריב מלך אשור את רבשקה לצור על ירושלים ולהחריבה. (מלכים ב, יח) חזקיהו קורע את בגדיו, מתפלל לה' ושולח שליחים לישעיהו הנביא כדי להתייעץ בה'. ישיעהו מחזק אותו שאשור לא יצליחו לכבוש את העיר, חזקיהו מתפלל אל ה' ואכן תפילתו נענית ובאופן ניסי מסתלק צבא אשור מירושלים. כלומר גם חזקיהו התמודד עם דילמה דומה לשל ריב"ז ומכיר את האחריות הגדולה המונחת על כתפי המנהיג באשר לגורלה של ירושלים ולמרות שהוא הכריע הכרעה הפוכה משל ריב"ז- לעמוד מול אשור ולא להיכנע, הוא בא כעת לחזקו כי הכריע נכונה.

ב. על חזקיהו המלך נאמר שהיה ראוי להיות משיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?" (סנהדרין צד, ע"א) ובשיר השירים רבה ד, ח כתוב שענה על כך חזקיהו: "תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה." ואכן על חזקיהו נאמר שבתקופתו לימוד התורה היה בשיאו עד כדי כך שלא היה אדם, תינוק ותינוקת, איש ואישה, בכל רחבי הארץ, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. באופן דומה גם רבן יוחנן בן זכאי שמצד אחד לא הצליח להביא להצלתם של עם ישראל והמקדש מחורבן אך מצד שני זכותו הגדולה עומדת לו בהקמת עולם התורה ביבנה שאחרי החורבן ובהצבת היסודות לחיים יהודיים בעולם ללא מקדש.

ג. אפשרות נוספת היא שכשם שעל חזקיהו נאמר שעשה ששה דברים, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו, (משנה פסחים ד,ט) כך ריב"ז, עד נשימתו האחרונה מרגיש קרוע בין הצד ש'הודו לו' לבין הצד ש'לא הודו לו', ותמונתו האחרונה היא של חזקיהו, שגם לגבי מעשיו ההתייחסות מורכבת.

7. הראי"ה קוק, שמועות ראיה, פרשת מצורע, תרפ"ט, עמ' 6 (הראי"ה קוק, עין איה, ברכות א עמ' 120-118)

הרב קוק מסביר את שתי בקשותיו האחרונות של ריב"ז לפני מותו- "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כיסא לחזקיהו המלך" כשתי בקשות שמטרתן להוכיח למתנגדיו שהוא לא חשב רק על הצלת עולם התורה אלא גם על כינון מלכות ישראל. הבקשה להוציא את הכלים מרמזת על רגישותו לפרטים הקטנים, לדיוקי ההלכה, שהגאולה אינה אפשרית בלי התייחסות אליהם, והכנת כיסא לחזקיהו מבטאת את שאיפתו לכונן מלכות לישראל, אבל מלכות מתוקנת, שמתייחסת גם לצדדים המעשיים כמו יישוב הארץ והחוסן הצבאי ולא רק ללימוד התורה ולקיום הרוחני (שלא כמו חזקיה שהחשיב רק את לימוד התורה ולא אמר שירה על הניצחון הניסי על סנחריב)

נושאים העולים מתוך הסיפורים

העמידה מול המוות

יחסי רב ותלמידיו

דילמות המלוות את האדם לאורך חייו

להרחבה

הרב ירון בן דוד- רבן יוחנן בן זכאי וחזקיהו מלך יהודה

 סוכה כח ע"א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים. וכן היה ר' אליעזר תלמידו נוהג אחריו. תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו. ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון. עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי .אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח) 'להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא' ".