הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהחומר הלימודים בתלמוד. סוגיית "העוסק במצווה פטור מן המצווה", והשלכותיה למצוות ישיבה בסוכה.
אדם העוסק במצווה אחת ומזדמנת לפניו מצווה נוספת – כיצד עליו לנהוג? הכלל הנלמד בסוגיה הוא: "העוסק במצווה פטור מן המצווה". נברר את היקף הפטור: האם זהו פטור גורף, גם כאשר האדם יכול לקיים את שתי המצוות בו זמנית, או רק פטור בדלית ברירה, ומשמעותו היא שיש להמשיך ולקיים את המצווה הראשונה.
הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" נזכר בסוגייתנו בקשר למצוות סוכה. בסוגיה מובא כי הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, ומדובר גם על שלוחי מצווה ועל ההולכים לדבר מצווה. מה אפשר ללמוד מפטור הולכי דרכים ממצוות סוכה כשהם הולכים לצרכי מצווה אחרת, ליוצאים לנפוש ולטייל במהלך ימי חול המועד, ומה ההדרכה הרצויה של התורה במקרים אלו? כמו כן, מה היקף הפטור ממצוות סוכה למי שיודע שהשינה בסוכה תפריע לו לקיים מצווה אחרת?
יש ללמוד את כל הסוגיה מדף כה ע"א (במשנה) עד דף כו ע"א "מצטער הוא פטור, משמשיו לא".
סוכה כה ע"א רש"י ד"ה שלוחי מצווה, ד"ה פטורין מן הסוכה, ד"ה ובלכתך, ד"ה טריד, וד"ה כונס אלמנה
כו ע"א רש"י ד"ה הולכים לדבר מצווה, וד"ה שלוחי.
כה ע"א תוספות ד"ה שלוחי, וד"ה ובלכתך; כו ע"א ד"ה חתן; י ע"ב ד"ה שלוחי.
1. רבנו ניסים, הר"ן, מסכת סוכה (דף יא ע"א מדפי הרי"ף):
...לפיכך נראה לי דהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן. ...דודאי בשעה שהאבידה משומרת בתיבתו לא מפטר, דעוסק במצווה אמרינן ולא מקיים מצווה. ומי שאבידה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצווה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה, ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני, אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו, אלא בההיא גוונא לא שכיח. והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא, ילפינן: כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר.
ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע [בבא קמא פא ע"ב]. ומשום הכי פרכינן בגמרא [כה ע"ב] עליה ד"רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה... וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה?", דאע"ג דהעוסק במצווה פטור מן המצווה, אפילו הכי אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן. ומשום הכי פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצווה עבדי יצאו ידי שתיהן, ומיהו כל שצריך לטרוח פטור. ומשום הכי רבנן דהוו שלוחי מצווה הוו גנו חוץ לסוכה, דכל זמן שליחותן עוסקים במצווה מיקרו, ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה.
2. הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), קהילות יעקב, מסכת ברכות סימן טז (מהדורה ישנה: סימן כה) :
והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. ...ונראה דדעת התוס' הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצווה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע"פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר"ן ז"ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור, דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.
כיצד סיכם בעל הקהילות יעקב את הסברי תוספות והר"ן לפטור העוסק במצווה, וכיצד הסביר כל אחד מהם את החיוב לקיים את שתי המצוות אם אין בכך טרחה?
3. רבי יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב"א, סוכה כה ע"א:
וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצווה זו, למה לי קרא? פשיטא, למה יניח מצווה זו מפני מצווה אחרת?
וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצווה זו לעשות מצווה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו. סלקא דעתך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות.
ועוד למדנו הכתוב, דאע"ג דאיכא עליה מצווה קבועה לזמן ודאי, כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצווה אחרת [=מזדמנת] שתבטלנו מן האחרת [=הקבועה, כגון: קריאת שמע או קרבן פסח] אם יתחיל בה [=במזדמנת], רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצווה, שאין חיוב המצווה עליו עד שיגיע זמנה, וראשונה קודמת.
4. הרב אשר וייס, מנחת אשר, דברים, עמ' סח-ע :
בקהילות יעקב ברכות סימן טו כתב ...דהתוס' נקטו דגדר הפטור הוי כעין דין אונס ומשום כך כשיכול קיים שניהם חייב הוא לעשות כן שהרי אינו אנוס בביטול מצווה. אבל דעת הר"ן הוי מעין גדר הותרה וכאילו לאו בר חיובא הוא ומשום כך פטור הוא לגמרי אף אם אפשר לקיים שניהם.
אך דרך זו נסתרת מדברי הריטב"א. דמחד גיסא נקט שם כשיטת התוספות דאם אפשר לקיים שניהם חייב, ומאידך כתב להקשות דכיון שאינו פטור אלא כשאי אפשר לקיים שניהם למה לי קרא, ומה ההוא אמינא שחייב להניח מצווה זו כדי לקיים אחרת. וכתב ליישב דהוא אמינא דצריך להניח מצווה כדי לקיים אחרת גדולה הימנה וקמ"ל דאין רשות בידו...
העתקתי את אריכות לשונו הזהב של הריטב"א ללמוד ממנו דכשעוסק במצווה פטור הוא לגמרי ממצווה אחרת והוי ליה כאילו לא הגיע זמנה וכעין גדר הותרה, ולא פטור מגדר אונס בלבד, דאם כן בודאי היה מסתבר לבטל מצווה שאינה עוברת מפני זה שיש לה זמן קבוע, וגם כל לשונותיו מוכיחים כהבנה זו, ואף על פי כן סבירא ליה דרק כשאי אפשר לקיים שניהם פטור ולא כדברי הקהילות יעקב.
ומשום כך נראה דלא נחלקו התוספות והר"ן בשורש הלכה זו ומהות גדרה אלא בפרטיה ודקדוקיה. וביאור מחלוקתם נראה לכאורה דיסוד גדר הלכה זו היא כעין ביזוי מצווה הוא, דאין זה כבוד להניחה ולקיים אחרת. ואף שעוסק במצווה הוא ולא בצרכי עצמו, מכל מקום אין זה דרך כבוד לדלג ממצווה למצווה, וכעין הלכתא דאין מעבירין על המצוות. דלדעת תוס' אין פגם אלא במניח מצווה זו כדי לקיים אחרת, אבל במקיים שתיהן אין כל פגם וביזיון. ולדעת הר"ן אף ביכול לקיים שתיהן אין ראוי לעוסק במצווה לעסוק באחרת, אלא יש לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצווה שהוא עוסק בה.
5. הרב שלמה גורן, פסקי הלכות צבא, תל אביב תשכ"ט, עמ' 201:
א. כל החיילים הנמצאים בבסיס קבוע של היחידה, חייבים במצוות ישיבת בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות.
ב. יושבי המשלטים המרוחקים ליד קווי האויב פטורים מישיבה בסוכה בין ביום ובין בלילה.
ג. החיילים העומדים בשמירה או הנמצאים בתפקיד צבאי אחר במקומות המרוחקים מן הבסיס או מן הישוב, פטורים מסוכה בין בזמן שהם עדין בתפקיד ובין בזמן שהם כבר גמרו את תפקידם הצבאי. כל עוד הם נמצאים באזורי השמירה או בדרכים או במקומות המרוחקים מן הישוב הם פטורים לגמרי מצות סוכה גם בלילה הראשון של חג סוכות.
ד. החיילים החונים במקום שיש שם צליפות ויש חשש שיחדרו כדורים לתוך הסוכה פטורים ממצוות סוכה, ואסור לברך עליה גם אם אין סכנה ממשית בישיבת הסוכה.
ה. אין להימנע מלצאת לדרך או מלמלא כל תפקיד אחר בגלל אי האפשרות לקיים שם מצוות סוכה מאחר שאין נמנעים מזה כל השנה, וישיבת סוכה דומה לדירה של כל ימות השנה.
ו. חיילים החונים במחנה צבאי קבוע חייבים במצוות סוכה כמו בישוב. אבל אם הם עוסקים בתפקיד צבאי הכרחי ואם יהדרו אחר סוכה יתבטלו מתפקידם, פטורים מסוכה בזמן מילוי תפקידם.
6. הרב אהרן ליכטנשטיין, "חיוב סוכה במשך טיול", מנחת אביב, עמ' 584-575:
ביחס למה שנשאלתי, בענין היתר אכילה ולינה חוץ לסוכה במסגרת טיולים בחול המועד...
יסוד הדברים בסוגיא בסוכה כו. ...וכפי שפירש רש"י (ד"ה "הולכי") על אתר "דכתיב 'בסוכות תשבו' כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה' כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". והיינו שזיקתו של אדם לסוכתו חייבת להקביל ליחסו לביתו הקבוע אך לא מעבר לזה. אין עליו חובה לסבול צער או סבל בגלל ישיבתו בסוכה מעבר למה שיש לו במשך שהותו בביתו ואינו חייב להיות צמוד לסוכה.
...לפי זה, לכאורה פשוט כביעתא בכותחא ]=כביצה בחלב] שמותר לאדם לערוך טיול בסוכות, אף אם הוא כרוך באי קיום מצות סוכה במשך הטיול, וכמו שלא היה נמנע מלטייל במרוצת השנה חרף הצורך לאכול וללון מחוץ לביתו, או אפילו חוץ לכל בית. ואם כי רש"י הזכיר הולך בדרך בסחורה' ולשונו נותן פתח לטעון שמדובר דוקא במי שיוצא לדרך מפאת אילוצי פרנסתו אך לא ביוצא להינפש ברעות נפשיה, נראה שאין לחלק ואין כאן אלא דוגמא בעלמא, ואמנם הראשונים שקבעו את ההלכה לא חילקו כלל. ועיין בתוס' על אתר, ד"ה הולכי, שתמצתו את דברי רש"י ולא הזכירו סיבת היציאה...
אלא שנותרה נקודה אחת חשובה לבירור. דהנה פשוט דפטור הולכי דרכים לא נאמר אלא כשהליכתם מתנגשת עם קיום המצווה, הווה אומר, כשאין להם אלא שתי אפשרויות, או לישב בבית ולקיים מצות סוכה או לנסוע ולוותר עליה. אך אם אפשר לקיים שניהם ודאי שחייבים בסוכה...
ובכן, להלכה, נראה להסיק:
א. מותר לצאת לטיול בחול המועד סוכות אף אם יודעים בבירור שעל ידי כך לא יוכלו לקיים מצות סוכה במשך הטיול.
ב. אם, במרוצת הטיול, מגיעים סמוך לשעת האכילה או הלינה הרגילה ו/או המתוכננת, לאזור בו נמצאת סוכה אליה אפשר להיכנס, חייבים לאכול ו/או ללון בה. מימדי האזור ושיעור מרחק היכול לפטור - טעונים בירור...
עד כאן, מבחינה הלכתית צרה וצרופה. ברם, למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין, ויש להתנגד בתוקף ובחריפות - מבחינה ערכית, השקפתית, וחינוכית - לטיולים או מבצעים הכרוכים בביטול מצות סוכה.
ביחס לקיום או ביטול מצוות עשה, שורת הדין של פטורים פורמליים המאפשרים ניתוק ממצווה אינם אמת המידה הבלעדית ואף לא המכרעת. שלא לדבר על הערמה ממש - המהווה בעיה הלכתית ומחשבתית כשלעצמה, ולא כאן המקום למצותה. חוסר היענות למצווה במלא היקפה אף הוא פגום, גם כשמדובר בהתעלמות ולא בהתחמקות. אדם מישראל צריך להיות רווי שאיפה וכמיהה למצוות ולא ח"ו לראותו כמשא אותו הוא טוען בדלית ברירה וממנו הוא משתחרר בהזדמנות הראשונה. והלא נקודה זו היא שורש מידת הזריזות והיא מעורה בחובה לא רק לעבוד את הקב"ה אלא לעבדו בשמחה ובטוב לבב...
7. הרב יעקב אריאל, "טיולים בסוכות", שו"ת באהלה של תורה, חלק ב סימן צג:
באגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן צג) הבחין בין טיולים ליציאה למסחר בחול המועד, שמסחר הוא צורך ואילו טיולים אינם לצורך אלא רק לתענוג, ולכן אסור לדעתו לצאת לטיול בחול המועד סוכות ללא סוכה. ולענ"ד יש לחלק בין חוץ לארץ לארץ ישראל כפי שיבואר.
והנה למרות מה שכתבנו שראוי להימנע מלצאת לטיול בסוכות במקום שאין סוכה, יש גם מקום לסנגר על המטיילים בסוכות ונאלצים לאכול מחוץ לסוכה. כי לציבור הדתי אין הרבה הזדמנויות לטייל בארץ. בימות החול - עסוקים, בשבת אסור לנסוע ולטייל. נשאר בעיקר חול המועד שהוא הזמן הטוב ביותר לטייל בארץ והרי יש מצווה לטייל ד' אמות בארץ ישראל, ובפרט לבני נוער שהטיול מחבב עליהם את הארץ (ועי' רמב"ן גיטין ב' א' וחידושי ריטב"א שם שיש מצות חיבה לארץ ישראל).
ואע"פ שלא ניתנו מועדות לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה (עיין ירושלמי מועד קטן פ"ב ה"ג), מכל מקום מי שקשה לו ללמוד והוא מנצל את חול המועד לטיולים בארץ, ולשם כך שובת מעבודתו בחול המועד אי אפשר לבוא אליו בטרוניות, ויש מקום לתת לו לצאת בחול המועד מביתו לטייל. ואין כאן עונג בלבד, אלא גם צורך במידה ידועה.
ואף על פי כן נראה שבימינו יש פתרונות נוחים להקמת סוכה. לא מיבעיא למי שנוסע ברכב, שיכול ליטול עמו "סכך לנצח" ועוד כמה אביזרים ולפרוס את הסכך בין שתי מכוניות (אלא שלשם כך צריך לדעת היטב את הלכות סוכה הרבות), אלא אפילו מי שמטיילים ברגליהם יכולים ליטול עמהם "סכך לנצח" ולהקים סוכה בזמן אכילתם.
כמו כן אפשר להימנע מאכילת לחם או מזונות באמצע היום ולהסתפק בירקות ופירות וכדו' (ויש ביניהם גם דברים משביעים, כגון קטניות, תפוחי אדמה, אורז, וכדו'), ובלילה לסעוד סעודה עיקרית, במקום בו יש סוכה או בחזרתם לביתם ולסוכתם. וע"י כך יתחנכו הצעירים לעשות כל השתדלות כדי לקיים את המצוות באהבה. ואדרבה, מצווה גוררת מצווה, מצוות אהבת הארץ גוררת עמה את מצוות סוכה במסירות נפש, ושתי המצוות תתקיימנה בשלמות.
·
8. הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף – קיצור שולחן ערוך חלק ב, סימן תרמ, סעיפים לד-לז:
לד. שלוחי מצוה כגון ההולכים להקביל פני רבותיהם, או לגבות צדקה ליתומים ולאלמנות, ולישיבות וכוללים, פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואף על פי שיש מי שכתב שבזמן הזה כל שלוחי מצוה חייבים בסוכה [פני יצחק אבולעפייא], אין הדין כן, אלא גם בזמן הזה יש דין של שלוחי מצוה שפטורים מן הסוכה. ואפילו אם נזדמנה להם סוכה בדרכם, פטורים מן הסוכה. ואף שיכול לקיים שניהם, העוסק במצוה פטור מן המצוה גם באופן כזה.
לה. מנהלי וראשי מוסדות התורה שיוצאים לחו"ל לגייס כספים לטובת מוסדותיהם, אבל לוקחים אחוזים מן התרומות שבאו לידם, אם כל כוונתם רק לטובת עצמם אינם בכלל שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה. ומיהו אם כוונתם גם לטובת המוסדות וגם לטובת עצמם בשווה, נחשבים כעוסקים במצוה ופטורים. ועוד שמסתמא עיקר כוונתם למען מוסדות התורה, ואגב גררא גם הם ניזונים ומתפרנסים. ואין בזה כדי להמעיט מגודל מעלתם.
לו. הולכי דרכים ביום לצורך פרנסה, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, שאם יש סוכה במקום ההוא חייבים לאכול ולישן שם. ואם אינם מוצאים שם סוכה, פטורים. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל היוצאים לטייל בימי חג הסוכות, אינם רשאים להפקיע עצמם ממצות סוכה, וחייבים לאכול סעודת קבע שלהם בסוכה. שלא התירו להולכי דרכים אלא כשיוצא לסחורה. ובפרט שיכולים לערוך טיוליהם בזמן אחר, ולכן יש להימנע מטיולים בסוכות אל מקומות שאין ידוע שתהיה שם סוכה מצויה לו בשעת אכילה. והנכון הוא שבחול המועד יקדיש זמנו לתלמוד תורה, וכמבואר בירושלמי מועד קטן (פ"ב ה"ג), כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה. ולא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה (ירושלמי פט"ו דשבת ה"ג). ועל כיוצא בזה אמר רבי אליעזר (בסוכה כז:) משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל.
לז. הנוסע במטוס במשך שעות רבות, מותר לו לאכול שם אפילו סעודת קבע, ופטור מן הסוכה. והוא הדין לנוסע באוטובוס מעיר לעיר ובדרך הוא מנמנם, דשפיר דמי, דמסתמא הוא בגדר מצטער. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל לא לשם טיול, וכנ"ל.
רש"י
העוסק במצווה פטור מן המצווה משום שהוא טרוד במצווה ואיננו יכול להיות מרוכז בשתי המצוות באופן מלא בו זמנית. מהפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" לומדים שני מיעוטים: [א] פטור במקרה שהוא טרוד באופן מעשי בקיום מצווה אחרת; [ב] פטור אפילו במקרה שהוא טרוד רק במחשבתו בקיום מצווה אחרת, כדוגמת חתן הטרוד בבעילת מצווה ופטור מקריאת שמע. באופן דומה פירש רש"י את הפטור של ההולכים לדבר מצווה ממצוות סוכה – כיון שהם טרודים במחשבת המצווה ותיקוניה, הם פטורים ממצות סוכה.
מדברי רש"י משמע שאף על פי שהאדם יכול להתגבר על טרדת מחשבתו ולקיים את שתי המצוות, מכל מקום פטרה אותו התורה מהמצווה האחרת כדי שיהיה שקוע כולו במצווה שהוא טרוד בה כעת (כך דייקו תוספות (ד"ה שלוחי) מרש"י (ד"ה פטורין מן הסוכה): "ואפילו בשעת חנייתן". כוונתו היא שהיו יכולים לקיים אז מצוות סוכה ובכל זאת פטורים).
תוספות
לדעת תוספות, עוסק במצווה פטור מקיום מצווה אחרת בזמן שהוא מתעסק במצווה עצמה ואין ביכולתו לקיים מבחינה מעשית את המצווה האחרת. אך אם אין מניעה לקיים בו זמנית את המצווה האחרת, ודאי שהוא חייב לקיים את שתיהן. לדוגמה: בשעה שאדם מניח תפילין הוא יהיה פטור מלתת צדקה לעני, אך כשהתפילין כבר מונחות עליו, הוא חייב לתת, משום שהוא יכול לקיים את שתיהן.
תוספות מסבירים את הפטור מסוכה בלילה גם למי שהולכים לדבר מצווה ביום, רק במקרה שאם יהיו טרודים באופן מעשי בקיום מצוות הסוכה יתבטלו מקיום המצווה שאליה הם הולכים.
הר"ן
לדעת הר"ן ההבדל בין מי שהציצית כבר עליו למי שמתעטף כרגע בציצית אינו בזה שהראשון יכול לקיים עוד מצווה בו זמנית והשני אינו יכול, אלא אם האדם רק 'מקיים' מצווה או שהוא 'עוסק במצווה'. אדם שציצית בבגדו או אבדה ברשותו אמנם מקיים מצווה, אבל אינו 'מתעסק' בקיום המצווה, וכיון שהמצווה מתקיימת מאליה ברגע שהציצית כבר עליו, ודאי שהוא מחויב בכל המצוות. אך בשעה שאדם מתעטף בציצית או מנער את האבדה לשומרה, הוא ממש 'עסוק במצווה', ואם באותו רגע מגיע עני, אף על פי שאפשר לקיים את שתי המצוות, הוא פטור מלתת צדקה לעני (שלא כדעת תוספות, הסוברים שפטור רק אם אי אפשר לקיים את המצוות באותו הרגע). התורה אינה מחייבת אדם לעסוק בשתי מצוות בו זמנית, וזהו גם טעם הפטור של חתן הטרוד במחשבת מצווה, אף שהוא יכול ליישב את דעתו ולקרוא קריאת שמע.
אכן, הר"ן מסייג את הפטור הזה במקרה שאין לאדם טרחה כלל לקיים גם את המצווה השנייה, משום "ומהיות טוב אל יקרא רע". לטענת הר"ן, זו שאלת הגמרא על רבי אבא בר זבדא – מדוע שהחתן ושושביניו יהיו פטורים מן הסוכה, והרי ניתן לקיים את שתי המצוות (שמחת החתן ומצוות הסוכה) בלא טרחה גדולה ובלא לפגוע באף אחת מהן?
קהילות יעקב
לפי תוספות, העוסק במצווה חייב לקיים את המצווה האחרת, אך הוא מוגדר כאדם אנוס שאינו יכול לבצע את המצווה, ולכן הוא פטור מלקיימה. כשיש אפשרות לקיים את שתי המצוות אין הוא מוגדר כאנוס, ועליו לקיים גם את המצווה האחרת מעיקר הדין. לפי הר"ן מי שמקיים מצווה אחת פטור לחלוטין מלקיים את המצווה האחרת. אמנם, אם ניתן לקיים את שתי המצוות ללא טרחה, עליו לקיים את המצווה האחרת מצד "מהיות טוב אל יקרא רע" (ברכות ל ע"א), אך זו אינה חובה.
ריטב"א
פשוט מסברה שכאשר אי אפשר לקיים את שתי המצוות יש פטור מהמצווה השנייה. ממילא עולה שאלת הריטב"א מה החידוש בפסוק. תשובת הריטב"א היא שמהפסוק לומדים שני דברים:
[א] היה מקום לחשוב שאמנם עוסק במצווה פטור מן המצווה, אך הוא רשאי, אם ירצה, לעזוב מצווה קלה על מנת לקיים מצווה חשובה ממנה. מהפסוק לומדים שכאשר אדם מקיים מצווה אחת, אסור לו לעבור ולקיים מצווה אחרת אף שהיא חשובה ממנה. הסיבה היא שהמצווה האחרת, החדשה, נחשבת כ'רשות' ביחס למצווה שבה הראשונה, ואין לעזוב מצווה לטובת דבר הרשות.
[ב] היה מקום לומר שאם מזדמנת לאדם מצווה, שאם הוא יתחיל בה הוא לא יוכל לקיים מצווה קבועה וידועה מראש (כמו קריאת שמע או שחיטת קרבן פסח), יהיה עליו להמתין לקיום המצווה הקבועה ולא להתחיל לקיים את המצווה המזדמנת. מהפסוק לומדים שהוא רשאי להתחיל במצווה המזדמנת, על אף שאולי עקב כך הוא לא יוכל לקיים את המצווה הקבועה. הוא אינו נחשב כפורק מעליו עול מצווה, מפני שהוא עדיין לא התחייב במצווה הקבועה.
הרב אשר וייס
מחד גיסא, כתב הריטב"א כתוספות, שאם אפשר לקיים את שתי המצוות הוא חייב לקיים את שתיהן. מאידך גיסא, כתב הריטב"א שהפסוק בא ללמדנו שאין להתחשב כלל במצווה האחרת והרי היא כרשות, אפילו אם מדובר על מצווה חשובה או שעובר זמנה, ומשמע שהתורה פטרה את האדם לגמרי מקיום המצווה האחרת, ואין זה רק פטור מצד אונס.
הרב וייס מסביר שנושא המחלוקת הוא בשאלה עד כמה מעבר ממצווה אחת למצווה אחרת הוא ביזוי של המצווה הראשונה. לדעת תוספות, יש בכך ביזיון למצווה הראשונה, ולכן פטור. אין ביזיון בקיום שתי מצוות כאחת, ואם הדבר אפשרי, חייב לקיים את שתיהן. לדעת הר"ן, גם אם אדם יכול לקיים שתי מצוות בבת אחת, אין זה ראוי ומכובד, ועליו להתרכז בקיום המצווה בה הוא עוסק.
הרב שלמה גורן
דברי הרב שלמה גורן מבוססים על האמור בגמרא בסוכה כו ע"א:
1. סעיפים ב, ד: "שומרי העיר בין ביום ובין בלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". [סוף סעיף ד: אסור לברך על סוכה שיש חשש שיחדרו כדורים לתוכה, משום שהיא כסוכה שהוקמה במקום שאי אפשר לשבת בה. כמו סוכה "בסרחא דגרגישתא", שאם בנו אותה בידיעה שאי אפשר לשבת בה, הסוכה פסולה ואין לברך עליה.]
2. סעיף ג: "הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא - הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין". מדובר על שלוחי מצווה. חיילים בפעילות מבצעית דומים לעוסקים בפדיון שבויים (כה ע"א רש"י ד"ה שלוחי), כיון שהם עוסקים בפיקוח נפש: שמירה מפני אויבים ומניעת פעילות חבלנית עוינת.
3. סעיף ה: "הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". רש"י שם הסביר זאת כך: " 'בסוכות תשבו' - כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה - כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע".
4. סעיף ו: "עוסק במצווה פטור מהמצווה". עיסוק בתפקיד צבאי הוא דבר מצווה, ואם החיפוש אחר סוכה יפריע לקיום המצווה, אזי פטורים מנימוק זה.
הרב אהרן ליכטנשטיין
היוצא לטיול פטור ממצוות סוכה. רש"י רק הביא דוגמה להולכי דרכים, אך הוא הדין למי שיוצא לטיול שפטור ממצוות סוכה כל זמן שהוא בטיול ואין באפשרותו לקיים את מצוות סוכה, שכן גם במהלך כל השנה אדם יוצא מביתו לטיולים, ונאמר "תשבו – כעין תדורו".
ברם כל זה מצד עיקר הדין. אך מבחינה חינוכית, השקפתית וערכית, לא נכון לארגן טיול בחול המועד סוכות באופן שעל ידי כך תתבטל מצוות סוכה. אדרבה, אנחנו צריכים להשתדל בכל כוחנו לקיים כמה שיותר מצוות ולא לנסות להיפטר מהן.
[עוד בענין זה: הרב אהרן ליכטנשטיין, באור פניך יהלכון, עמ' 101-99].
הרב יעקב אריאל
יש לקבל את דברי הרב משה פיינשטיין שהולכי דרכים לצורכי מסחר ופרנסה פטורים מסוכה, בעוד שההולכים לטיול יהיו חייבים בסוכה כי אין צורך חיוני או לטייל בחג סוכות, והטיול הוא לשם תענוג. אך בכל זאת, לדעת הרב יעקב אריאל בארץ ישראל יש להתייחס לזה באופן שונה. בטיול בארץ יש ממד של מצווה, ובנוסף, חול המועד הוא הזמן הנוח ביותר לטייל (מה שלא אפשרי בשבת וחג) ויש שחשים צורך גדול לצאת לטיול. אמנם ימי חול המועד ניתנו על מנת שיעסקו בהם בתורה, אך יש שהדבר קשה להם. טכנית, אפשר להקים סוכה במהלך הטיול ולסככה ב"סכך לנצח" או להעמיד סוכה בין מכוניות. אפשר גם להימנע במשך יום הטיול מאכילת פת, ולהסתפק בפירות וירקות; כאשר שבים בלילה הביתה או למקום שיש בו סוכה, אפשר לסעוד סעודה עיקרית.
המסירות למצוות סוכה מעבירה מסר חיובי להשתדל ולקיים מצוות במסירות ובאהבה. מצווה גוררת מצווה, וכאן מצוות אהבת הארץ גוררת את מצוות סוכה, ושתי המצוות מתקיימות בשלמות.
הרב יצחק יוסף
הולך למצווה שפטור מסוכה הוא רק מי שכוונתו היא לקיים מצווה. מי שמתפרנס מהדבר חייב בסוכה מפני שעיקר ייעודו הוא פרנסתו. אמנם אם כוונתו גם לצורכי מצוה, יהיה פטור מדין עוסק במצווה פטור מהמצווה. ההולכים לצרכי פרנסה פטורים מסוכה, אך אין הכרח לצאת לטיול בחול המועד סוכות לכן ההולכים לטיול חייבים בסוכה, מה גם שימי החג נועדו ללמוד תורה. הנוסעים במשך מספר שעות בתחבורה ציבורית פטורים מסוכה מאחר שהם בגדר מצטער שפטור מסוכה.
***
במדבר רבה (וילנא) פרשה טז, א:
את מוצא בסוכה ששנינו ששלוחי מצווה פטורין מן הסוכה. שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו.
הרב דוד הלוי סגל, טורי זהב, ט"ז, אורח חיים סימן קצא ס"ק א:
... אבל בודאי בכל המצות לא יעשה אותם ועוסק בדבר אחר כי זה הוא מורה על עשייתו המצווה בלי כונה אלא דרך עראי ומקרה וזה נכלל במאמר תורתינו "ואם תלכו עמי בקרי" שפירושו אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצווה מ"מ היא בדרך מקרה ועראי. נ"ל שבכלל איסור זה יש גם כן שלא לעסוק בתורה באותה שעה כי זה גורם ג"כ על ברכת המזון שהיא על צד המקרה והזדמן ואפילו עוסק במצווה זו ועוסק במצווה אחרת עמה אינו נכון כי אחד מבטל חבירו...
הראי"ה קוק, מוסר אביך, פרק ב, ב (עמ' לט-מ):
"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם:
כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שׁוֹרֶה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
וכשהוא עוסק בתורה, יֵדע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובזה הוא יודע אותו יתברך בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך. על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שִׂכְלוֹ וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה.
על-כן הוא פרשה קטנה (ברכות סג ע"א) שאין הציווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו. ומכל מקום "כל גופי תורה תלויים בה", כי בזה יעשה הכל כשורה, ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית. ורמזו חז"ל בדבריהם: "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד" (שבת י ע"א), והבן.
[הוספה מכתב יד קדשו]: כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה.
הרב חיים כהן, "החלבן", טללי חיים-סוכות, עמ' רכו-רכז:
במשך השנה בני אדם גרים בביתם, ומגורים אלה עלולים לגרום לנפילה רוחנית ושכחת ה'. והיינו שהמסך מתעבה וחוצץ בין האדם ובין אלוקיו, בחינת חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. לפיכך ציווה ה' אלוקינו לדור בסוכה במשך שבעה ימים. והיינו שיום ראש השנה הוא בחינת הלידה שלנו, עד יום הכיפורים. ומיד לאחר מכן מצווה עלינו אלוקינו לשבת בסוכה, והיינו שהוא בא לנטוע בלבבנו את בחינת המסך הנכון, את הוויסות הנכון בין האור ובין המקום לאדם. שלא יהיה מצד אחד ריבוי אור שימחק את מהות האדם, ומצד שני שלא יהיה מסך עב מדי שישכיח את מציאות ה'. והוא ממש ענין הסוכה, שבא להבריא את מערכת היחסים ביננו ובין ה', ולהעמידה באיזון הנכון, באור ממותק החודר מבעד לסכך.
העוסק במצווה פטור מן המצווה: מהסוגיה אנו לומדים על משמעות העיסוק במצווה. אדם העוסק במצווה מוצא את עצמו טרוד ממנה, והיא משפיעה על מחשבתו ומעשיו יום ולילה. עד כדי כך אנחנו אמורים להיות שקועים בתוך המצווה שאנו עסוקים בה, שהיא ממלאת לגמרי את חיינו, ופוטרת אותנו אף מקיום מצוות אחרות. לפעמים אדם מחפש מצוות אחרות משום שהוא אינו שקוע דיו בתוך "המצווה" ולא מספיק מוטרד מקיומה.
מטרתה של המצווה היא הדבקות בקדוש ברוך הוא, וכאשר האדם דבק בקב"ה באמצעות מצווה אחת, טוב הוא שיהיה כולו עסוק במצווה זו, ולא יחפש אז את הקב"ה במצוות אחרות (כדבריו של הראי"ה קוק ב'מוסר אביך'; הובאו בהרחבות). מהריטב"א למדנו שאין לעזוב גם 'מצווה קטנה' שבה עסוק האדם בשביל 'מצווה גדולה'. הסוגיה עוסקת ביכולת לשהות במה שאנו עושים, לכונן הזדהות, למצוא את עצמנו בסבלנות, ולהשתדל לעשות אפילו דברים שנדמים כ'קטנים' בצורה הטובה ביותר, בלי להשוות אותם (ואת עצמנו) לדברים אחרים, גדולים ככל שיהיו.
אדם פטור מלקיים מצווה אחרת בזמן שהוא עסוק במצווה קודמת. בהתייחס לסוגיה, יתכן שהעני נזקק מאוד למטבע הזה, אך אף על פי כן, מאחר שאדם עוסק במצווה אחת, הוא פטור מלקיים מצוות אחרות. סדרי העדיפות או הקדימות במצוות אינם מונחים על פי רגש אמוציונלי, אלא לפי כללים עקרוניים. ההדרכה בעבודת ה' לאדם העסוק בקיום מצווה, היא להשלים אותה, ולא להפסיק לצורך מצווה אחרת. רצון ה' הוא להתרכז ולהתמקד בקיום המצווה בה האדם החל ובה הוא עוסק. "המתחיל במצווה יהא גומר את כולה" (מדרש תנחומא [ורשא] פרשת עקב סימן ו).
גישה אחרת מאפשרת לאדם לבחור בין מצוות. הוא איננו חייב להפסיק מצווה בה הוא החל ולטרוח בקיום מצווה אחרת, אך הוא רשאי. אם לא מדובר בטרחה גדולה, מצופה ממנו שיקיים את שתי המצוות. יש ערך בחיבור למספר מצוות, גם במעבר ממצווה למצווה.
עיקרון זה מחנך אותנו להתמקד במה שאנחנו עושים מבלי לקפוץ מנושא לנושא. אם האדם אכן מייקר ומכבד את המצווה שהוא עוסק בה, ממילא הוא לא יתעניין באותו הרגע בשום דבר אחר, ואפילו לא במצווה אחרת. ולהפך – אם הוא יפנה לעסוק בדבר אחר, הרי זה מורה שהוא מזלזל במצוות ועושה אותם בדרך מקרה ובלא כוונה ראויה; מבחינתו לא המְצווה עומד במוקד, אלא הקיום הטכני של הציווי. עיקרון זה עולה גם בכללי פסיקה אחרים: כגון אין עושים מצוות חבילות חבילות, אין מערבין שמחה בשמחה ועוד.
מה נעשה בחול המועד סוכות? הדיון בשאלת האפשרות לצאת לטיול בסוכות כשייתכן מצב שלא תהיה אפשרות לקיים מצוות סוכה, מציב שאלה עקרונית: איך אנו מבינים את המשמעות העמוקה של המצוות הייחודיות שבימי החג? מצוות המועדים יכולות להיתפס כסוג של חוויה – שבירת שגרה בשל השהות בסוכה, סעודות החג ואף השינה בה, ועוד. אך הכוונה של מצווה זו היא אחרת לגמרי. המדרשים וספרי החסידות מלאים בתכניה הייחודיים של מצוות סוכה (כמו גם מצוות ארבעת המינים), באור המקיף ובהשראת השכינה המיוחדת שיש על הסוכה ועל היושבים ב"צילא דמהימנותא", ועוד. על גדולי ישראל רבים מסופר שלא יצאו כל השבוע מסוכתם, והיו אף שדאגו למניין קבוע בכל התפילות בסוכתם כדי שלא יאלצו לצאת מהסוכה. לא לכולנו מתאימה התנהגות כזו, אך חשובה המודעות לראות כך את יעדיה של המצווה.
עלינו למצוא את האיזון בין השאיפה והרצון לקיים את מצוות סוכה בשלמותה ומתוך הבנה מעמיקה בתכניה, בין הרצון לנצל את ימי החופשה שבחול המועד לטיול במרחבי ארץ ישראל ולביקורי משפחה וחברים.
פסיקת הלכה וגישה חינוכית: דבריהם של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ויבלחט"א הרב יעקב אריאל, מעלים בפנינו את עולמו של הפוסק, ואת הרכיב הערכי והחינוכי המתלווה לפסיקת הלכה. לעתים, שורת הדין יכולה ללמד אותנו הלכה מסוימת, אבל תשומת הלב של הפוסק היא גם להיבטים החינוכיים והערכיים הנובעים מהלכה שכזו, וממילא פסיקתו מורכבת יותר מאשר תשובה 'טכנית' לאור המקורות האם 'מותר' או 'אסור'. מפסיקותיהם נוכל ללמוד עד כמה החינוך לרצון ולמאמץ לקיים מצוות צריך להנחות אותנו, וגם כאשר לכאורה מבחינה 'הלכתית גרידא' אפשר להקל, הרצון להדר בקיום ומצוות ולהתחנך לעשייתן משפיע על הפסיקה הלכה למעשה, וה'הלכה' אינה רק העמדת הסוגיות ותירוצן, אלא בירור רצון ה'.
שיתוף
הדפסה
ייצוא