הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהחומר הלימודים בתלמוד. "שומע כעונה" ו"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", ביחס לנטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה.
במסגרת סוגיה זו נעסוק בקצרה בשני נושאים בענייני תפילה וברכות: דין שומע כעונה, ודין כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.
דין שומע כעונה – במסגרת "הלכתא גיברתא" (הלכות גדולות) של דיני ההלל, רבא מלמד הלכה שיש לה השלכות לתחומים אחרים: "הוא אומר: 'ברוך הבא', והן אומרים: 'בשם ה'' (תהילים קיח, כו) – מכאן לשומע כעונה". בהמשך נאמר עוד: "שמע ולא ענה – יצא". בגמרא מובאת אסמכתא מפסוקים לכך ששומע כעונה. מה המשמעות של "שומע כעונה" ומדוע ההלכה היא ש"יצא"? האם אפשרות זו היא בדיעבד או אף לכתחילה? התשובות משליכות על דרך ההתנהלות של אדם בשעת תפילה, או בשעה שהוא אינו יכול לענות בפיו. מה המשמעות לכך שהשתיקה וההקשבה שלו, נחשבת כאילו הוא ענה או דיבר בעצמו?
דין כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן – לפני קיום מצווה, מברכים ברכה. הברכה היא לה', שקידשנו במצוותיו וציווה אותנו לקיים את המצווה – נטילת ארבעת המינים, ישיבה בסוכה, שמיעת קול שופר, אכילת מצה ועוד. רב יהודה מסכם ומביא כלל בשמו של שמואל: "כל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן" – יש לברך, ומיד לאחר סיום הברכה, לקיים את המצווה.
בגמרא הובאו פסוקים שמהם למדו את פירוש המילים: "עובר לעשייתן". יש המפרשים שאמנם הנכון ביותר הוא לברך על המצווה מיד לפני קיום המצווה, אך המשמעות הרחבה של הביטוי "עובר לעשייתן" היא שכל זמן שאדם עושה את המצווה הוא יכול לברך, ולא רק כשהוא מתחיל לקיים המצווה. יש מי שטען שאף לאחר קיום המצווה, אפשר לברך.
נתמקד בקצרה במעבר מברכה למעשה המצווה בשתי מצוות: נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה.
סוכה לח ע"ב רש"י ד"ה הוא אומר
סוכה לח ע"ב תוספות ד"ה שמע
1. רבנו ניסים, ר"ן מסכת סוכה דף יט עמוד ב מדפי הרי"ף
וכתב רש"י ז"ל דמכאן למתפללין בצבור ושליח ציבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא שישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן, וכן יסד הרב יהודאי גאון ז"ל בהלכות גדולות.
והקשו עליו מדאמרינן בברכות [דף כא ב]: "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה או למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל". ואם איתא יתפלל כדרכו, וכשיגיע שליח ציבור לקדושה ולמודים ישתוק? אלא ודאי אם היה שותק כיון ששומע כעונה הוה מפסיק תפלתו.
ואין זו ראיה דאע"ג דשומע כעונה, אפילו הכי עונה עדיף טפי ומצוה מן המובחר.
ובהכי נמי מידחי (=ובכך גם נדחה) מה שרצו להביא ראיה מההיא דאמרינן [סוכה כאן] ד"שמע ולא ענה יצא". היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו [יכול] לענות, כגון שאינו בקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק, אינו יוצא בשמיעה. ולפיכך אמרו דמי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין שאם אינו יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה אל יתפלל כדי שיאמר קדושה עם הצבור ולא סגי ליה (=לא מספיק לו) שישתוק בתוך תפלתו כיון שאינו רשאי לענות. ולאו ראיה היא כדאמרן. דאף על גב דשמע ולא ענה יצא, אפילו הכי מצוה מן המובחר לענות, ופירוש דברי רש"י ז"ל עיקר.
2. הרב שלמה בן אדרת, שו"ת הרשב"א חלק ה סימן יג
שאלת: אם מותר להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לענות אמן או כל דבר שבקדושה. מי אמרינן כיון דמפסיק "עבירה היא בידו" (סוטה מד ע"ב) ולא יפסיק, והוה ליה כתפילת שמונה עשרה שאינו מפסיק. או דלמא לא אמרו, אלא במפסיק לדבר הרשות. הא לדבר מצוה, מפסיק, כקריאת שמע וברכותיה...
תשובה: מסתברא שלא אמרו "עבירה היא בידו", אלא במפסיק לדבר הרשות. אבל לענות: "אמן יהא שמיה רבה מבורך" אין זה כעובר עבירה. ומיהו אם הפסיק וענה, מסתברא דמברך על של ראש. דמכל מקום הרי הפסיק בין הברכה לעשות המצוה. דתפילין של ראש, מצוה בפני עצמה היא. ...ומכל מקום אפשר דאינו צריך לפסוק כאן וכאן ולענות, אלא שותק ושומע, דשומע כעונה ואפילו לכתחילה. ולפיכך, מסתברא כמאן דאמר דבתפלה אפילו לשתוק אינו רשאי, דשתיקתו כענייתו.
וכן נראית לי ראיה, מדאמרינן (בברכות כא ע"א): "הנכנס לבית הכנסת, ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל". ואם איתא דרשאי לשתוק, יתחיל וכשיגיע הש"ץ לקדיש ישתוק והרי הוא כעונה. ושומע כעונה, אפילו לכתחילה, וכדגמרי הלכתא מהלילא [מהלל].
3. הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, אורח חיים סימן כו, א
ואשר נראה לומר בביאור מחלוקת זו. דרש"י וסיעתו סוברים דשומע כעונה לא הוי כעונה ממש, ואין על שמיעתו תורת דיבור, אלא שהשומע מצטרף לעונה, והוא יוצא בשמיעתו ע"י המברך שמוציא את השומע, אבל אין השומע כמברך בעצמו. ולפי זה שפיר כתב רש"י דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הציבור, אלא ישתוק וימתין מעט. דשומע כעונה ואין זה הפסקה בתפילתו שהרי שומע כעונה לא הוי כעונה ממש, אלא שהמברך מוציא את השומע ידי חובתו, אבל השומע לא הוי כמברך בעצמו, ולכן לא הוי הפסקה בתפילתו, אע"פ שיוצא מדין שומע כעונה.
אולם ר"ת ור"י [התוספות] סוברים דשומע כעונה הוא כעונה ממש, ויש על שמיעתו תורת דיבור, והרי הוא כמברך בעצמו, ואשר על כן כתבו דאדרבה אם הוא שותק בתוך התפילה והוא יוצא מדין שומע כעונה, הרי זה הפסקה בתפילה.
והנה כתב הרמב"ם בפרק א מהלכות ברכות הלכה יא:
כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואף על פי שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה.
ועיין בכסף משנה ששאל:
וא"ת על כרחך בנתכוון לצאת עסקינן, ואם כן מאי קמ"ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא? וי"ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך, אבל כי ענה אמן יצא כמברך.
ונראה בביאור דעת הכסף משנה, דהרמב"ם סובר כדעת רש"י דשומע כעונה לא הוי כעונה ממש, אלא שהמברך מוציא את השומע ידי חובתו, אבל השומע בעצמו לא הוי כמברך. ואשר על כן כתב הרמב"ם דכשמתכוון ולא ענה אמן יצא, אבל הוא לא כמברך בעצמו. מה שאין כן כשענה אמן יצא כמברך בעצמו, והיינו דעניית אמן זה גופיה הוי כמברך. כמו שעניית אמן אחר השבועה, הרי זה כמושבע מפי עצמו כדאיתא בשבועות כט ע"ב, כך עניית אמן אחר הברכה הוי בעצמו כמברך.
ויש בזה נפקא מינה לדינא, שהרי כתבו התוס' לדעת רש"י דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר. והיינו כיון דשומע כעונה לא הוי כעונה ממש, ואין על שמיעתו תורת דיבור. אלא שהמברך מוציא את השומע ידי חובתו, ולכן עונה עדיף ומצוה מן המובחר, משום דהוא מברך בעצמו ואינו יוצא ע"י חבירו. ולפי זה כתב הרמב"ם דבעונה אמן דהרי זה כמברך בעצמו, הרי זה גם מצוה מן המובחר.
4. הרב ישראל זאב גוסטמאן, קונטרסי השיעורים, נדרים א, סימנים כב – כג
המקור לדין שומע כעונה הוא בגמרא סוכה דף לח ע"ב דגרסינן שם: "אמר רבא הילכתא גבירתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא... בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה מהו? אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו: שמע ולא ענה - יצא. אתמר נמי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה...".
ויש לדייק בשינוי לשון האמוראים בגמרא. דרבא אמר "מכאן לשומע כעונה", וכן אמרו משום דבר קפרא "מנין לשומע כעונה דכתיב 'את הדברים אשר קרא...' אלא מכאן לשומע כעונה", ואילו רבי חייא בר אבא אמר בשם חכימיא וספריא... "שמע ולא ענה יצא", ולא אמר "שומע כעונה". ויש לפרש דבאמת פליגי האמוראים בהמובן של שומע כעונה. דהנך דאמרי יצא סברי דבאמת אין זה כעונה אלא רק שיצא... והנך דסברי דהוי כעונה ממש ילפי מקרא כמו שאמר בר קפרא דכתיב "אשר קרא", ויש לומר שגם רבא סובר כן. והנך אמוראי דסברי רק דיצא לא ילפי מקרא, ומסברא אין לנו לחדש דהשומע הוי כמדבר, אלא רק שיצא. והרמב"ם הנ"ל שפסק רק דהשומע יצא ולא אמר דהוי כמברך, כמו שהבאנו מהכסף משנה הנ"ל היינו שפסק כר' חייא בר אבא.
סוכה לט ע"א תוספות ד"ה עובר
תוספות עוסק בשאלה כיצד יש ליטול לולב באופן שיתאים לכלל "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", ומציע מספר אפשרויות.
5. רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכות ג, ה-ז
ג. וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות...
ה. העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה, חוזר ומברך אחר שנתעטף "אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית", וכן מברך אחר שלבש "להניח תפילין", ואחר שישב "לישב בסוכה" וכן כל כיוצא באלו.
ו. אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה". וכן אם כסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה.
ז. אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר "אשר קדשנו במצותיו וצונו" שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול. לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
6. רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה יב
כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שישב "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה". ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס. נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו.
השגת הראב"ד: מברך קודם שישב "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה". אמר אברהם: לא דייק.
השגת הראב"ד: וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד. אמר אברהם: מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה. וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר למצוה היא באמת.
7. רבנו אשר, רא"ש מסכת סוכה פרק ד סימן ג
כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' סוכה הל' יב) דיש לקדש מעומד משום "עובר לעשייתן". ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה. דאם היה אוכל מעומד, היה צריך לברך על הסוכה.
אלא ודאי כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול, אם מברך אחר שישב מיקרי שפיר "עובר לעשייתן" כדאיתא בירושלמי דברכות פרק הרואה (ט, ג): "העושה ציצית לעצמו, אומר: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית'. נתעטף אומר: 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית' ". אלמא אף על פי שכבר נתעטף מברך, לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד. וכן נמי בסוכה המצוה נמשכת כל זמן אכילה. "ובסוכות תשבו" פירוש: תתעכבו. כמו: "וישב העם בקדש" (במדבר כ, א) וכן: "ופתח אהל מועד תשבו" (ויקרא ח, לה). "ולישב בסוכה" היינו נמי להתעכב בסוכה, ואם כן מיקרי שפיר עובר לעשייתן אם מברך אחר הישיבה. וכן כתב מר רב צמח גאון ז"ל אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך, כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש הכוס וסעודה לפניו, סודרן על הכוס. ורבינו מאיר היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול, משום דקאמר "נכנס לישב בה מברך" (סוכה מו ע"א), הלכך ראוי שתקדום ברכה לברכת המוציא מיד אחר הישיבה. והעם לא נהגו כי רגילין העם שאין מברכין על הסוכה אם נכנס בה לטייל בה ושינה, אלא דוקא בשעת אכילה. הלכך ראוי שיברך תחלה ברכת המוציא שמתחיל הסעודה ואחר כך יברך על הסוכה.
קרבן נתנאל אות ל: ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה. והרמב"ם סבר כיון שאין קבע אלא בישיבה משום הכי מברך קודם הישיבה דהוי עובר לעשייתן על זה.
8. הרב אריה לייב ממיץ, שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן כו
שאלה: הא דקייימא לן "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן", אם לא בירך עובר לעשייתן אם מותר לברך אחר עשייתן או לא?
תשובה: הרמב"ם כתב (הלכות ברכות יא, ו):
אם שחט בלא ברכה, אפילו הפריש תרומות ומעשרות או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייתן, וכן כל כיוצא בזה.
אבל בהגהות אשר"י (ברכות א, יג) בשם האור זרוע [הלכות קריאת שמע, כה] כתב:
וכל היכא שלא בירך מקמיה דמצוה, מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו. אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, דכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה, הואיל ואידחי אידחי.
...ואני אפרש שמעתא זו לדעת הרמב"ם והאור זרוע. דע דהכי אמר שם בפסחים ( ז ע"ב):
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ...בי רב אמרי... אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד. איתמר תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אקב"ו על הטבילה.
זה סוגיית הש"ס. ואיכא למידק מדאמרי בי רב דפליגי עליה דשמואל "חוץ מן הטבילה", מכלל דלשמואל אפילו טבילה נמי מברך עליה עובר לעשייתן. והא אי אפשר, דאכתי גברא לא חזי. ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד איירי, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. ...וטעמא דבטבילת גר לא חזי לברך קודם טבילה, דלא מצי למימר "וצונו" דהא אכתי כותי הוא, ואם כן על כרחך אי אפשר לומר דלשמואל מברך קודם טבילה הא אכתי כותי הוא. ובעל כרחנו צריך לומר דהא דקאמר שמואל "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן", לאו למימרא שלרבות אתי דאין לך שום מצוה שאין מברכין עליה עובר לעשייתן, דהא ודאי איכא טבילת גר שאי אפשר לברך עובר לעשייתן. אלא על כרחך אדיוקא קאי ולמעוטי אתי והכי קאמר: "כל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן" דוקא, אבל לא לאחר מכאן. הילכך אם אי אפשר לברך עובר לעשייתן כגון טבילת גר, אינו מברך כלל. ולבי רב סבירא ליה דמברך אחר הטבילה.
ומשמע ליה להרמב"ם דעל כרחך לא קאמרי בי רב דמברך לאחר עשייתן אלא בטבילה, דכיון דאי אפשר לברך קודם מברך אחר כך, אבל בכל המצות דאפשר לברך קודם, אם לא בירך אינו מברך אחר כך.
ולהאור זרוע מצי למימר דהוא הדין לכל המצות לבי רב אם לא בירך קודם מברך אחר כך כדשמעינן להו גבי טבילה, דאין סברא לחלק בהכי. והא דנקט "חוץ מן הטבילה" לחוד, משום דאכולה מילתא דשמואל קיימי. הא דאמרת: "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן" ואי לא אינו מברך כלל, דבטבילה ליתא להאי כללא אלא אדרבה איפכא הוא, דאינו מברך עובר לעשייתן ודווקא לאחר טבילה הוא דמברך, ומילתא דפסיקתא נקט דבטבילת גר מברך דוקא אחר הטבילה, אבל בשאר מצות אף על גב דבדיעבד ליתא לדשמואל, מכל מקום לכתחילה וודאי צריך לברך עובר לעשייתן דוקא.
רש"י
מי שאינו יודע לקרוא או שאינו יודע לענות, וכן מי שמתפלל ושומע את שליח הציבור אומר קדושה או קדיש, ישתקו בתפילתם וישמעו, ויהיה זה כאילו הם ענו, ואחר כך יחזרו לתפילתם.
תוספות
בגמרא בברכות כא ע"ב נאמר שהנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אם יכול לסיים את תפילת העמידה שלו עד שיגיע הש"ץ לקדושה, יתפלל, ואם לא יכול, ימתין. לפי רש"י, הוא לכאורה יכול להתחיל להתפלל, וכשיגיע הש"ץ לקדושה, ישתוק ויצא ידי חובה מדין שומע כעונה? מכך שהגמרא לא העלתה אפשרות זו, יש לכאורה ראיה שאסור לעשות כך, ואם ישתוק יהיה בכך הפסק (דברים אלו מופיעים בתוס' בברכות שם ד"ה עד בשם ר"י ור"ת).
אמנם תוספות מציין בסוף דבריו שבכל זאת עדיף לענות ממש לעומת האפשרות להיות שומע כעונה, וזו מצווה מהמובחר; עדיף לומר את התפילות והברכות בפה ובקול, ולא לעשות פעולה שהיא כמו לענות. [כדברי התוספות כתוב גם בתוספות הרא"ש, וראה בהערת המהדיר הרב יעקב דוד אילן (מהדורת מוסד הרב קוק), שם בהערה 257.]
ר"ן
הר"ן מציין לקושיית תוס' (ברכות שם ד"ה עד) על רש"י, ומיישב את רש"י עם האמור בגמרא בברכות.לדברי הר"ן אין מכאן ראיה נגד רש"י, מפני שגם לפי רש"י מצווה מן המובחר לענות ממש בפיו, ולא לצאת ידי חובה מדין שמוע כעונה. לכן, לכתחילה עדיף שימתין ויאמר בפיו, ורק לאחר מכן יתפלל תפילת עמידה.
קושיה נוספת על רש"י עולה מלשון הגמרא כאן: "שמע ולא ענה, יצא". משמע מלשון הגמרא שרק מי שיכול לענות ולא ענה, יצא ידי חובה, אבל אם אינו יכול לענות משום שהוא נמצא באמצע שמונה עשרה ויש בכך הפסק, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה, שהרי אסור לו לענות. הר"ן ענה, בדומה לתירוץ על הקושיה הקודמת, שאפשר ליישב את דברי רש"י. לפי רש"י, לכתחילה מצווה מן המובחר לענות בפיו ממש, ולכן אומרת הגמרא שאם הוא לא רוצה לענות בפיו אלא רק לשמוע – "יצא", על אף שלכתחילה עדיף שיענה ממש (הניסוח "יצא", בלשון עבר, משמעו שיצא רק בדיעבד). מסקנת הר"ן היא שדברי רש"י עיקר.
רשב"א
האם מותר להפסיק ולענות אמן או דבר שבקדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש? תשובת הרשב"א: האיסור להפסיק, שעליו נאמר "ועבירה היא בידו", הוא דווקא כשמפסיק לצורך דברי חולין, אבל מותר להפסיק בשביל דברים שבקדושה. אמנם, אם הפסיק, עליו לברך על תפילין של ראש, כי הברכה על תפילין של ראש היא ברכה בפני עצמה, וכך אם הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. לצד זאת, ישנה אפשרות אחרת והיא שהשומע ישתוק וישמע, "דשומע כעונה אפילו לכתחילה".
בכך חולק הרשב"א על הבנת התוספות ברש"י, שלכתחילה עדיף שיענה בפיו. את הגמרא בברכות כא ע"ב, שהביא תוספות כראיה לשיטתו, הסביר הרשב"א בהקשר של דיני הפסק, שאם שותק ורוצה לצאת מדין שומע כעונה, יש בכך הפסק לתפילה.
[חשוב להסביר את עמדתו ההלכתית של הרשב"א בכלל בנוגע לברכת התפילין, ולהבהיר שאולי היא לא מתאימה לכל המנהגים בכיתה].
הרב יעקב בצלאל ז'ולטי
רש"י – אין משמעות דין "שומע כעונה" שהשומע נחשב כאילו הוא ענה ממש, והשמיעה אינה כדיבור. הכוונה היא שהשומע מצטרף לעונה; אדם שמתפלל ושומע מהחזן קדיש או קדושה ישתוק ויקשיב, ופעולה זו לא תוגדר כהפסקה בתפילה, מפני ש"שומע כעונה" אינו מדבר ממש.
ר"ת ור"י (התוספות) – "שומע כעונה" הוא כעונה ממש. השמיעה נחשבת כדיבור, והשומע כאילו בירך בעצמו, ולכן אם מתפלל שותק בתפילה ומקשיב לברכות, הוא יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, אך זו הפסקה בתפילה.
הכסף משנה הקשה על הרמב"ם שבתחילת דבריו כתב שאם שמע את הברכה מתחילתה ועד סופה והתכוון לצאת בה, יצא ידי חובה מדין שומע כעונה, אך לאחר מכן כתב שאם השומע ענה אמן לאחר המברך הרי זה "כמברך". מדוע הרמב"ם שינה את לשונו? תשובת הכסף משנה היא שלפי הרמב"ם, אם רק שמע ולא ענה אמן, יצא אמנם ידי חובה, אבל זה לא נחשב שבירך כמו המברך, ברם אם ענה אמן, נחשב שיצא ממש כמו המברך. נראה שהרמב"ם תואם את שיטת רש"י.
הרב ישראל גוסטמאן
לדברי הרב גוסטמאן, המחלוקת האם שומע כעונה נחשב עונה ממש ויוצא לכתחילה או שהוא רק יוצא ידי חובה בדיעבד, זו מחלוקת האמוראים בסוגייתנו. בר קפרא, שלמד את הדין מהפסוק, סובר שהשומע נחשב עונה ממש, ואילו חייא בר אבא, שלמד את הדין מסברה, סבר שהשומע אינו נחשב עונה ממש, אלא שיוצא ידי חובה בשמיעתו, ולכן אמר "שמע ולא ענה - יצא", כלומר יצא ידי חובה. הרמב"ם פסק שהשומע יוצא בדיעבד מדין שומע כעונה (כפי שדייק בדבריו הכסף משנה), מכיוון שהוא הכריע בסוגייתנו כחייא בר אבא.
תוספות
תוספות עוסק בשאלה איך יש ליטול לולב באופן שיתאים לכלל "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", ומציע מספר אפשרויות:
[א] מברכים לפני שנוטלים, כי לאחר שיגביה על מנת ליטול, כבר יצא ידי חובה. הדחייה: על תפילין מברכים רק משעת הנחה, ומשמע שאי אפשר לברך על מצווה כל עוד אי אפשר לקיים אותה (לפני שנוטלים).
[ב] יש לקחת את הלולב, ההדס והערבה ולברך, ואחר כך לצרף אליו את האתרוג. דרך זו תוגדר כעובר לעשייתן, כי עדיין לא הושלמה המצווה, שהרי חייבים ליטול את ארבעת המינים ביחד. הבעיה שהוזכרה באפשרות א אינה רלוונטית, כי בהרמת הלולב מתחיל מעשה המצווה.
[ג] יש ליטול את ארבעת המינים, אך לאחוז את האתרוג הפוך בעת הברכה. גם פעולה זו נחשבת תחילת מצווה ולכן כבר אפשר לברך, ורק לאחר מכן יהפוך את האתרוג ויקיים את המצווה ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם.
המשותף לשתי הדרכים האחרונות הוא ששתיהן מניחות שניתן להחזיק את הלולב ולא לקיים את מצוותו (כלומר, אף על גב ש'אגביה', עדיין לא 'נפיק ביה')
[ד] הנוטל יכול ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם, אבל יתכוון שלא לצאת יצא ידי חובה, ואז יברך. משמעות הכלל "מצוות לא צריכות כוונה" היא, שאם אדם קיים את מעשה המצווה ולא התכוון, המעשה נחשב. אך אם כוונתו הייתה שלילית (מכוון שלא לצאת ידי חובה) אי אפשר להכריח אותו לקיים מצווה, ולכן לא יוצא ידי חובה.
[ה] אפשרות נוספת היא שגם אם אדם לא בירך בשעה שנטל, המצווה לא הסתיימה, והיא נמשכת עד סוף הנענועים. מצווה שמשך קיומה הוא רב, אפשר לברך עליה במשך כל זמן קיום המצווה. משך זמן מצוות נטילת ידיים, לדוגמה, הוא עד לאחר הניגוב, ולכן אפשר לברך משעת הנטילה עד אחר הניגוב. תוספות טען בתחילה שאין להשוות נטילת ידיים לנטילת לולב, מפני שהנענוע הוא מכשיר המצווה ולא המצווה בעצמה, אך בעקבות הגמרא בפסחים ז ע"ב הוא הסיק שהנענוע הוא חלק מהמצווה, ואפשר לברך כל עוד מנענעים. מנהגם של אנשי ירושלים היה ללכת עם ארבעת המינים במשך היום. אמנם, אין חובה לעשות כן, אך זו כן מצווה מן המובחר, וכל זמן שארבעת המינים ביד הנוטלים, המצווה מתקיימת ואפשר לברך עליה.
בירושלמי נאמר שאפשר לברך "להתעטף בציצית" כל זמן שהאדם עטוף בציצית, אך בארבעת המינים אין זה כך, כי הברכה היא "על נטילת לולב" ועיקר המצווה היא בעת הנטילה. בירושלמי (ברכות ט, ג) יש מחלוקת בדבר: "מצוות – אימת מברך עליהן? רבי יוחנן אומר: עובר לעשייתן. רב הונא אומר: בשעת עשייתן".
רמב"ם הלכות ברכות
"עובר לעשייתן" – כל זמן שהאדם מקיים את המצווה: הוא עטוף בציצית, הוא יושב בסוכה, הוא עטור בתפילין – הוא יכול לברך גם אם לא בירך בתחילה. כאשר פעולת המצווה הסתיימה (סיים לשחוט או לכסות את הדם), כבר אי אפשר לברך עליה. ישנה מצווה חריגה אחת – ברכת הגר על הטבילה לגרותו. על הגר לברך אחר הטבילה, כי לפני שטבל הוא עדיין גוי, ואינו יוצא ידי החובה שתתחדש עליו לאחר שיתגייר.
רמב"ם וראב"ד הלכות סוכה
בלילה הראשון הקידוש בעמידה; מברכים "לישב בסוכה", ויושבים. בימי החג האחרים, מברכים ומיד יושבים. כך בא לידי ביטוי הכלל "עובר לעשייתן". משמעות הברכה "לישב בסוכה" היא לעשות פעולה הפוכה מעמידה – לשבת בסוכה. לכן כתב הרמב"ם בהלכות ברכות שכל זמן שהאדם עדיין יושב בסוכה, הוא יכול לברך. על פי הראב"ד, הישיבה היא לצורך האכילה, ועם זאת, גם אדם שנכנס לסוכה שלא כדי לאכול, מברך "לישב בסוכה", וכך בא לידי ביטוי הכלל "עובר לעשייתן".
רא"ש
לפי הרמב"ם, מקדשים בעמידה ואחר כך מברכים "לישב בסוכה" ויושבים, וכך מקיימים "עובר לעשייתן". הרא"ש מקשה, שאם כך, יש לברך מחוץ לסוכה לפני שנכנסים אליה, מאחר שהכניסה לסוכה היא המצווה. גם אדם שאוכל בעמידה ואיננו יושב, צריך לברך "לישב בסוכה". [הקרבן נתנאל הסביר שעמדת הרמב"ם היא שהקביעות בסוכה מתקיימת דרך ההתיישבות, ולכן הברכה היא על הישיבה, ובזה מתקיים "עובר לעשייתן".] עמדת הרא"ש, שהמצווה היא להיות בסוכה – לטייל בה ולאכול ולשתות בה, וכל זמן שאדם נמצא בסוכה הוא יכול לברך על הסוכה, כשם שאדם מברך על הציצית כל זמן שהוא עטוף בציצית, כאמור בירושלמי. המילה "תשבו" בפסוק, אין משמעותה שחובה לשבת ממש בסוכה, אלא להיות ולשהות בסוכה. ההבדל בין הרמב"ם לרא"ש הוא, שלפי הרא"ש כל זמן שהאדם יושב בסוכה הוא יכול לברך, "ואם כן מיקרי שפיר עובר לעשייתן", בעוד שגם הרמב"ם מסכים שאפשר לברך בכל משך הישיבה בסוכה, אך עיקר הברכה הוא בתחילת מעשה המצווה, וזהו "עובר לעשייתן".
מר רב צמח גאון כתב שהכי טוב לברך כשנכנסים לסוכה, אבל כיוון שהקביעות בסוכה היא בישיבה בה, מברכים בעת הקידוש. רבנו מאיר היה מברך "לישב בסוכה" לפני ברכת "המוציא", על פי האמור בגמרא "נכנס לישב בה, מברך" (סוכה מו ע"א), שלכן ראוי להקדים את ברכת הסוכה לברכת הפת, מיד אחרי שיושבים בסוכה. המנהג כיום הוא לברך בעת שאוכלים – תחילה ברכת המוציא ולאחר מכן על הסוכה. אם נכנסים לשבת בלי לאכול או אם נכנסים לישון, אין מברכים.
שאגת אריה
נושא המחלוקת הוא האם מותר לברך לאחר שסיים לקיים את המצווה. לפי הרמב"ם אין לברך, ולפי האור זרוע עדיין חובה לברך. המחלוקת היא לגבי ברכות המצוות, והאור זרוע מסכים שאין לברך ברכות הנהנין לאחר סיום האכילה, "הואיל ואידחי אידחי".
דברי רב יהודה אמר שמואל הם: "כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן". לא ייתכן שכוונתו היא לכל המצוות, שהרי גר אינו יכול לברך על הטבילה לפני הטבילה, כי הוא עדיין גוי. לכן, יש לפרש את דבריו שכוונתו היא "כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן" להוציא אחרי עשייתן, ולמעט במצב שאי אפשר כמו בטבילה של גר. בי רב חולקים בעניין זה, ולדבריהם אפשר לברך גם לאחר קיום המצווה.
לדברי הרמב"ם, כוונת בי רב לומר שרק בטבילה של גוי לשם גירות אי אפשר לברך לפני אלא רק אחרי מעשה המצווה. לעומת זאת, לדברי האור זרוע, כוונת בי רב היא שבכל המצוות אפשר לברך גם אחרי מעשה המצווה, חוץ מטבילת גוי לשם גירות, שאז אי אפשר לברך לפני מעשה המצווה אלא רק אחרי. אמנם, גם בי רב מסכים שלכתחילה יש לברך "עובר לעשייתן" מיד עם תחילת המצווה.
שומע כעונה
הראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן טו
הא דאחד מוציא חבירו בענין שמיעה דאמרינן שומע כעונה, אי הויא מטעם שליחות, היינו אף דמצוה שבגוף אין ענין לשליחות, מ"מ חידוש הוא שחדשה תורה ע"י צירוף דשמיעה דהוי כעונה, שיועיל שליחות, או דלמא לעולם אין זה מתורת שליחות כלל, רק עצם פעולת השמיעה כעניה הויא, והוא בעצמו מקיים המצוה, הוא ולא ע"י שלוחו, ואם אין כאן תורת שליחות שוב כמו דבענין יוצא בדיעבד הכא נמי בשמיעה. ואפילו אם אין זה מטעם שליחות עדיין יש להעיר דמ"מ בעינן דעת שומע ומשמיע.
הרב אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, אורח חיים סימן כט ס"ק כט
לא נאמר דין זה [שומע כעונה] אלא מכח הערבות של האחד על חברו, והלכך מתאחדים השומע והמשמיע, ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלמה. אבל לולא הערבות אין כאן שיתוף בניהם והווה ליה כשומע שמיעה שאינה של מצוה... וכיון שעניין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה, עד שמתייחס גם הדיבור אל מצות השומע, לכן אף במצות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים לדיבורו, מכל מקום יוצא בשמיעה.
הרב נחום לאם, "שומע כעונה", הלכות והליכות, עמ' צג-צד
[יש הסוברים] ששומע כעונה הוא תפיסת דברים, שע"י שמיעתי הנני תופס את דברי העונה וכאילו הדברים שאני שומע הם הדברים שלי. והחזון איש סובר ששומע כעונה פירושו תפיסת הגברא או הזהות. שכשאני שומע את העונה אני מזדהה עם אותו הגברא.
כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן
הרב יום טוב בן אברהם אלשבילי, ריטב"א, חידושים למסכת פסחים דף ז עמוד ב
וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף.
הרב משה סופר, חתם סופר, חידושים למסכת פסחים דף ז עמוד ב
כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשיותן - דקדק לומר "כל המצות" והיה די באומרו חייב לברך על המצות עובר לעשייתן? י"ל משום דמבואר בכוזרי [ג, יז] טעם הברכה שיהיה ההכנה לעשיית המצווה וקבלת הקדושה ההיא, על דרך שהוסיפו המקובלים עתה לומר "הריני מזומן". ואם כן היה אפשר לומר דוקא במצות שהם הכנת קבלת תוספת קדושה, כאכילת פסח וקדשים, או מצה והדומה, ישיבת סוכה, והנחת תפילין, ורבים כאלו, לזה יצטרך ההכנה קודם עשייתן. מה שאין כן מצות שטעמם להעביר גילולים מן הארץ כביעור חמץ והדומה, ולדעת המקובלים גם חיתוך הערלה מסוג זה, על זה אין צריך הכנה... קא משמע לן: "כל המצות" דייקא.
הרב אריה לייב מגור, שפת אמת, ויקרא - פרשת ויקרא, שנת תר"ס
ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך להיות עובר לעשייתן היינו שהכנה והתשוקה קודם עשיית המצווה מתעלה עוד ביותר מעיקר המצווה. כי במעשה המצווה שייך פניות ותערובות אבל ע"י התשוקה מתדבקין בשורש המצווה כח התורה והקב"ה אשר ציווה לעשות המצווה. וע"י אור תורה נעשה המצווה בלי פסולת.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים מסכת סוכה דף לט עמוד א
והנה התוס' ד"ה עובר לעשייתן מביאים מחלוקת ר' יוחנן ורב הונא בירושלמי, דלר' יוחנן מברכים על המצוות עובר לעשייתן ולרב הונא בשעת עשייתן. צ"ע בהסבר המחלוקת - מדוע סובר רב הונא שאין לברך עובר לעשייתן, דלכאורה מסתבר טפי לברך עובר לעשייתן שעל ידי זה תחול הברכה על עשיית כל המצוה. ונראה, דהנה בברכת הנהנין כולי עלמא מודו דחייבים לברך לפני שנהנים, והטעם לכך הוא ע"פ הגמרא בברכות (לה ע"א) שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה וכל הנהנה בלא ברכה מעל. יוצא שבברכת הנהנין הברכה מתירה את ההנאה, ולפיכך יש לברך לפני ההנאה. וניתן לדון בברכת המצות - האם גם במצוה יש איסור שהותר בברכה, או שהברכה חלה כדין שבח על המצוה אבל אין בה דין מתיר.
מסתבר כי בזה פליגי ר' יוחנן ור' הונא בירושלמי. לר' יוחנן דומה ברכת המצות לברכת הנהנין - כי הברכה מתירה את המצוה למי שעושה אותה, לפיכך מברכין ברכת מצוה עובר לעשייתן. ברם לרב הונא ברכת מצוה היא ברכת שבח בלבד, משום כך אין קפידא לברך אותה לפני המצוה, ויכולים לברך אותה גם בשעת מעשה המצוה. הוכחה לביאור זה יש ברמב"ם (הל' ברכות א, ב-ג): "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו... וכל הנהנה בלא ברכה מעל... וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה". הרמב"ם משוה ברכות המצות עם ברכות הנהנין, ומשמע מלשונו שגם בברכות המצות יש דין מתיר כמו בברכות הנהנין.
ע"פ יסוד זה יש להסביר גם את המשך סוגיתנו. וזה הביאור, בקשר לדברי המשנה שהברכה אחרי ההלל הוא מנהג, מוכיח אביי שדין הברכה לפני הלל אינו מנהג - אלא מצוה. הוא מסתייע מדברי שמואל, שכל המצוות מברכין עליהן עובר לעשייתן, ועובר הוא לשון לפני המעשה. טעמו של שמואל הוא משום שברכת המצוה היא מדין מתיר. על כן אומר אביי, שאין הברכה מנהג בעלמא אלא מצוה היא. אילו היתה ברכת שבח בעלמא יתכן שאין הברכה מצוה רק מנהג. אולם מפסקו של שמואל מוכח שהברכה היא מצוה, כי ברכה זו חלה להתיר, ולפיכך הוי מצוה, ואינה מנהג בעלמא כברכה שלאחרי ההלל. ומשום הכי באה הסוגיא כאן להוכיח במובן עובר שהוא לפני המעשה כי על ידי זה נוכיח הדין דאביי דהברכה לפני ההלל הוי מצוה ולא מנהג סתם, דמכיון שמברכין אותה דוקא לפני הלל כשמואל אינה ברכת שבח בעלמא אלא חלות מתיר, ומתיר הוא דין מצוה ואינו מנהג בעלמא. ברכת שבח אפשר לברך בשעת ההלל וניתן לומר שחיובה הוא רק מטעם מנהג - ודומה למנהג ברכת השבח דאחרי הלל. ברם ברכה הבאה להתיר חייבין לברכה דוקא לפני הלל כדי להתיר אמירת ההלל מתחילתה.
שומע כעונה – לכל אחד מאתנו יצא בוודאי לבקש מחבר "הוצא אותי ידי חובה". איך אמירה של אדם מסוים יכולה להוציא אדם אחר ידי חובת הברכה? מהסוגיה למדנו שלשמיעה, להקשבה ולהתרכזות במה שאדם אחר אומר, יש ערך רב. בין אם נראה זאת כאילו השומע עצמו אמר את המילים (וכביכול התפלל בעצמו), או אם נראה זאת כמי שמתחבר לדברי החזן או כשלוחו. המסר הוא שהשמיעה וההקשבה הפסיבית כביכול, היא משמעותית. בתורה מופיע פעמים רבות הצו לשמוע בקול ה': "אם שמוע תשמעו", "נעשה ונשמע" "שמע ישראל" ועוד. השמיעה מתפרשת בדרך כלל כאמצעי שדרכו המידע מגיע אל השומע, וכך הכול יודעים מה יש או אין לעשות. אך הכלל "שומע כעונה" מלמד שהשמיעה המכוונת והמדויקת יכולה להיות מרכיב משמעותי במעשה המצווה, עד כדי שהיא יכולה להפוך את השומע לשווה בדינו ל'אומר' ממש, כפי שלמדנו. נוכל לקחת מכאן גם מסר גדול להקשבה הנדרשת בין אדם לחברו. לעתים אנחנו 'נבהלים להשיב', אך כדי לשמוע באמת, עלינו לדעת להטות את האוזן, ולשים לב למה שנאמר לנו.
"אשר קרא מלך יהודה": בגמרא מובאת ראיה מסיפורו של יאשיהו, ששמע את קריאת התורה ונאמר עליו: "אשר קרא". עיון בפסוקים בספר מלכים ב' פרק כב, יכול ללמד אותנו עוד קצת על יאשיהו ועל שמיעתו.
יאשיהו מתואר כדואג לחיזוק בניינו של בית המקדש, כשחלקיהו הכהן הגדול מספר לו שמצא ספר תורה (שכנראה היה דבר שנעדר בימיהם). התיאור של המאורע מרגש מאוד, ומודגשת בו שמיעתו של יאשיהו: "וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (שם י-יא).
יאשיהו לא מסתפק בקריעת הבגדים, אלא מבין מיד שעליהם להתפלל לה' – ושוב חוזר עניין השמיעה: "כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ" (שם יג). בני ישראל לא שמעו על דברי הספר, וממילא גם לא עשו את המעשים הנכונים. גם כאשר הולכים שליחי המלך לחולדה הנביאה, היא משתמשת בפועל זה:
וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת ה' כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה': לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר: (שם יח-כ)
השמיעה של יאשיהו מביאה להתרגשות ולתפילה, וגם למעשים (אחר כך בהמשך הפרק). שמיעה זו מביאה גם את הקב"ה לשמוע את בכיו, ולזכות אותו בחיים שבהם לא תבוא רעה על ירושלים.
זוהי השמיעה אשר הופכת ל'קריאה', דין 'שומע כעונה'. שמיעה שיש בה הקשבה עמוקה לתוכן, ומוכנות לפעול בעקבותיו.
"ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו" – מההלכות הגדולות שבהלכות הלל אפשר ללמוד על הקשר בין שליח הציבור למתפללים. "הוא אומר... והן אומרים". רש"י הרחיב בפירוש הסוגיה והוא הבחין בין תקופה קדומה, שבה לא הכול היו בקיאים בסדרי התפילה ובתוכן התפילה, והקהל היה מגיב מעט לשליח הציבור הבקי שאמר את רוב התפילה לבד, ובין תקופה מאוחרת, שבה הציבור כבר בקי וקורא את כל התפילה וההלל, ובכל זאת הוא מגיב אחרי שליח הציבור לחלק ממה שהוא אומר. ומסכם רש"י: "מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין".
כיום בבתי הכנסת יש סידורים, ורוב מוחלט של הבאים בקביעות לבית הכנסת בקיאים בסדרי התפילה ותכניה. עם זאת, גם כיום יש הבדל בין מנהגי הקהילות השונות. כך לדוגמה, יש קהילות שבהן המתפללים שותפים יותר לתפילת שליח הציבור, ויש שפחות; יש מקומות שבהם ישנה שירה משותפת בחלקים נרחבים של התפילה, ויש שפחות. המכנה המשותף הוא הקשר בין שליח הציבור למתפללים, כגוף אחד עם הזנה הדדית. תפילתו האישית של כל אחד מהמתפללים מצטרפת לתפילת הציבור באמצעות שליח הציבור שמאגד אותם לחטיבה אחת.
עובר לעשייתן – הברכה היא חיבור האדם למעשה המצווה: על פי דברי הריטב"א, הברכה היא ביטוי להתקדשות האדם לפני מעשה המצווה. הברכה גם מצביעה על תוכן המצווה וממקדת את המברך במה שעליו לעשות: לשבת בסוכה, ליטול לולב, לשמוע קול שופר, לאכול מצה ועוד. הפעולות הן שונות, והחובה היא לעשות את מה שהתורה ציותה. אדם שעומד לבצע מצווה צריך לעצור לכמה שניות לחשוב ולכוון מה עליו לעשות כעת. המילים היוצאות מפיו של עושה המצווה, ממקדות אותו במטרה.
לימים, נוספו בקשות שונות לפני ברכת המצוות ("יהי רצון מלפניך...", "הנני מוכן ומזומן..." וכדומה) שגם נועדו להעצים את הקשר בין עושה המצווה למעשה המצווה, עם כוונות וייחודים הקשורים למצווה. המטרה היא שקיום המצווה לא יהיה פעולה טכנית. יש להשקיע חשיבה בתוכנה של המצווה, ייעודה, פרטיה ההלכתיים ודרכי קיומה; להתכונן ולהתכוון אליה ואז לקיים.
שיתוף
הדפסה
ייצוא