דמותו של דוד, חלק א'

רקע:

בסדרת שיעורים זו נלמד אודות דמותו של דוד: ביחידה הראשונה, נבחין בתכונה - יכולת ההקשבה, שהיוותה במידה רבה את המקור לכוחו עת התייצב מול גלית. ביחידה השנייה נבחין בביטויים נוספים שהיו לתכונה זו: בעת בריחתו משאול, ונוכח האנשים הסובבים אותו. ביחידה השלישית נבחן את טיב מערכת היחסים שהייתה לו עם עמים אחרים. אל ההוראה ילווה מאמר - 'וחרב אין ביד דוד'.

בכדי להקל על המורה, מוצע סיכום קצר (חלקי) לתוכנו של המאמר.  
מהו הבסיס לביטחון שהיה לדוד בכוחו לנצח את הענק הפלשתי? שתי עמדות מציג דוד בפסוקים. האחת - מתאימה לנקודת מבטו של שאול: "ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה..." (שם לז). אדם משליך את יהבו על ה'. עושה צעד מתוך ביטחון בו, ומאמין שה' ישלים את פועלו. סוג של סייעתא דשמיא, או נס, מזומנים לאדם זה. לא עליו מוטלת החובה להתמודד עם מורכבות המציאות, בוודאי שלא עם רחשי ליבה. אלו מופקדים בידי בורא עולם, הוא האחראי, והוא שייתן מענה לחסרונות. דוד לעומת זאת מדבר על הכוח שהיה לו להתגבר על אריה ועל דב: "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים (לה-לו). מנצחונו על האריה והדב הוא לומד על הכוח שיש בו בכדי להתגבר על הפלשתי. במילים אלו הוא מקופלת עמדה של נטילת אחריות. בהתאם, השאלה שמעסיקה אותו היא: 'מניין לי הכוח לנצח את גלית? כוח ברמה האישית לעמוד מול ענק פלשתי אין לו, יחד עם זאת, הוא רואה את עצמו כשליח, ומעמדה זו הוא מזהה בתוך עצמו כוחות שהם הרבה מעבר לכוחותיו האישיים. כך בעת שנחלץ להציל שה מפיו של אריה, הוא רואה עצמו שליח נאמן ל'אבא' שהפקיד בידיו את הצאן, ושליח לצאן עליו הוא הופקד. כעת, בהתייצבותו בפני הענק הפלשתי, הוא מקבל את כוחו כשליח - מן העם, ומאלוהי ישראל שהוא גם אלוהי החיילים אותם ביזה גלית ("בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת").

באופן רחב יותר: שאול נבחר למלך על בסיס צדקות ושלימות אישית. בהתאם, מנהיגותו מושתתת על דוגמא אישית של 'בחיר ה'' המורם מעם, ועשוי לתת לו כוח. בשונה ממנו בחירת דוד אינה מושתתת על מעלותיו האישיות. 'העם' ו'הממלכה', הם הנושא, והוא משמש להם לפה. דרך ההקשבה היא תכונת יסוד באישיותו. דוד מקשיב לאנשים, מרגיש את דופק המציאות, ומכוון את אלו אל מקומם הנכון. הביטוי לכך הוא בכלל פרקי דוד.

לימוד זה יתמקד בשלושה הקשרים: בהקשר לבריחתו מפני שאול, באהבה והאמון להם זכה - מבית ומבחוץ, ובמערכת היחסים שהייתה לו עם עמים שכנים.

מהלך השיעור:

1. לפני הלימוד נפתח בשאלה מן החיים: מיהו אדם אהוב? או - איזו תכונה הופכת אדם להיות נאהב?התלמידים יציעו תכונות, ויתקיים דיון ביחס אליהם.
2. מיהו לדעתכם האדם שהמקרא מעיד על האהבה אליו יותר מכל אדם אחר? תלמידים יתמכו דבריהם מן הכתוב
3.  לאחר שייוועדו לעובדה שדוד הוא האיש הנאהב, השאלה תהיה - מהי לדעתכם התכונה שבגללה אהבוהו כל כך? תלמידים יתבקשו לכתוב כחצי עמוד ובו תכונות של דוד שלדעתם מהוות את הסיבה לאהבה הרבה שרכשו לו.

שאלות אלו תישארנה מעט פתוחות, ובעקבות תהליך לימוד ובו היכרות עם אישיותו של דוד,נחזור אליהן.

דוד מתייצב לעימות עם גלית

לימוד 'בית מדרשי' בחברותא. הלימוד ייפתח בקריאה אקסטנסיבית בפסוקים, ובעקבותיה יתמודדו החברותות עם שורה של שאלות.

 פסוקים לקריאה:

וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שׁוֹכה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׁוֹכה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים (א). וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים (ב).

וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגָּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וַיַּעֲמד וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכת יִשְרָאֵל וַיּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ וְהִכִּתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אתָנוּ (ד, ח - ט).

וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד (יא).

וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד (כד).

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו (לג).

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים (לד-לו).
וַיֹּאמֶר דָּוִד ה’ אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה’ יִהְיֶה עִמָּךְ (לז).

וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: וַיַּחְגּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיּאֶל לָלֶכֶת כִּי לא נִסָּה וַיּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו (לח-לט).

וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי:

וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו:

וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה:

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת

וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו:

וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה".

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה’ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה’ כִּי לַה’ הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ:

וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד: וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ (מ   נא).

בעקבות קריאת הסיפור, יעסקו החברותות בשאלות הבאות:

• שאול טוען כנגד דוד "לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (לג), ושתי תשובות משיב לו דוד (לד-לז). מהן התשובות? מהו ההיגיון בכל אחת מהן?
• איזו מבין השתיים עדיפה? מנקודת מבטו של שאול, ומנקודת מבטו של דוד.
• חשוב - מה ניתן ללמוד מן ההבדל שבין שתי הדרכים, על הדרך של שאול ועל הדרך של דוד?
• "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן"- מדוע חשוב לדוד לספר שהצאן הוא של אביו?
• איך היה נוהג רועה צאן נורמטיבי במצב בו אריה מתנפל על עדרו ולוקח ממנו שה? האם התנהגות דוד היא סבירה? איזו תכונה באה לידי ביטוי בצעד זה?
• העמד ילד מולך, ודמיינו שאחד מכם הוא דוד והשני הוא אריה. קראו את הפסוקים בקול, והציגו את שאירע - אחד על אחד. מה הבעיה בהתנהגות דוד? חשוב - מה הביא אותו להתנהג בצורה שכזו?
• העמד את עצמך במקומו של דוד והשב: "מניין לי הכוח להילחם בענק הפלשתי?". האם יש לך תשובה לשאלה זו?
• האם הייתה לדוד תכנית מובנית באיזו דרך הוא עומד להכריע את גלית? דייק מן הפסוקים.
• קרא את נאום גלית. מניין לגלית הכוח להכריע את דוד - על פי דעתו?
• ומנגד: מניין לדוד הכוח להכריע את גלית - על פי דעתו?
• האם קיים קשר בין צורת המאבק של דוד כנגד האריה לבין צורת המאבק שהייתה לו בגלית? דייק בפסוקים, חשוב על ההיגיון.
• המקרא מתאר את ניצחון דוד תוך ציון מה לא שימש כמקור לכוחו: 'וחרב אין ביד דוד'. השלם את המשפט על דרך החיוב.

מומלץ להקדים ללימוד בחברותות קריאה של המורה את השאלות הראשונות, תוך חילוץ תשובות מן התלמידים, ותוך עיבוד וליווי של המורה. את התשובות הוא ירשום על הלוח, והן תשמשנה כנקודת מוצא להמשך העבודה העצמית של התלמידים. שלב זה הוא חיוני, והוא עשוי למקד את התלמידים ולהבהיר להם לקראת מה הם הולכים.

לאחר הלימוד בחברותות, יתקיים שיעור 'אסיף'. התלמידים יציגו את פירות הלימוד שלהם, והמורה - יקשיב לתלמידים, ידייק ויגבש מסקנות. שימוש במאמר המצורף, יצייד את המורה בנופך של משמעות.

לאחר ההיוודעות למידת ההקשבה שהייתה לדוד, יפנה המורה שאלה אל התלמידים ויציג בפניהם משימה/שאלה (בחירה בין שתי שאלות):

• האם אתה זוכר מצב בו מישהו לא הקשיב לך או התעלם מדבר שעשית, והיסב לך בכך צער רב? מה גרם לצער הגדול?
• דלה מן הזיכרון מצב בו מישהו הקשיב לדבר שאמרת, או לדבר שעשית, והיסב לך שמחה גדולה. מה גרם לשמחה הגדולה?

בעקבות הכתיבה של התלמידים, ניתן לחזור לאהבה שרכשו רבים לדוד, ולהבין את הקשרה.