ב"ב ד' ע"ב - ה' ע"א: צוותי משימה - מקיף וניקף

צוותי משימה

 

עיון – סברא:

 

"במשנתנו מתחדש יסוד: אדם שנהנה מחברו חייב לשלם לו, למרות שלא הוא זה שיזם את הדבר. בדרך כלל, החיובים שאנו מכירים הם חובות שהתורה יוצרת - כמו מזיק, או חובות שהאדם יוצר, שכדי להחיל אותן יש צורך במעשה קניין - כמו הלוואה, תוספת כתובה וכו'.

ומעתה יש להבין, מהו גורם החיוב בדין הנהנה? הרי בדרך כלל קניין בלי רצון אינו מועיל! נתבונן עוד: כאשר אדם לוקח לחם במכולת, מה מחייב אותו לשלם?

אפשרות אחת לומר היא שהמשיכה של החפץ על ידי הקונה היא המחייבת אותו לשלם.

אפשרות נוספת היא שזהו מעין קניין חליפין. ואמנם מבואר בגמרא^[1] שחליפין אפשר לעשות רק על ידי כלי ולא על ידי דברי מאכל (בלשון הגמרא 'פירות'), אולם שיטת רבינו תם היא שבחליפין של ממש - כאשר שני החפצים שווי ערך - גם פירות מועילים, ורק חליפין מדומים, שאינם אלא לצורך מעשה קניין - כמו המקבל בגד ונותן עבורו דירה - צריך כלי.

אולם לאמתו של דבר אין צורך להגיע לקנייני משיכה וחליפין. כך מבאר ה'ברכת שמואל', שכאשר אדם קיבל מקבל דבר ממשי מחברו - כלל אין צורך בקניין. עצם העובדה שאדם נהנה מחברו, כגון שלקח לחם מהמכולת, מחייבת אותו לשלם. וזהו למעשה היסוד המבואר במשנה, שכיון שהניקף נהנה מכך שחברו גדר את השדה - חייב לשלם. וכותב הברכת שמואל שחיוב זה הוא בגדר 'מלוה הכתובה בתורה'.

ועדיין נשאל, חיוב זה היכן מקורו? ולכאורה היה ניתן לומר שלמדים זאת מחיובו של גזלן, שגם אם החפץ שגזל אבד הריהו חייב לשלם את דמיו. אך קשה לומר שזהו המקור, שכן למדנו^[2] 'כולן כאבות לשלם במיטב', כלומר שגזלן אינו יכול לשלם קרקע גרועה אלא דווקא את הקרקע הטובה שבנכסיו, ואילו ביחס לדין נהנה מבואר באחרונים^[3] שאין צורך דווקא ממיטב. ויש לעיין בדבר".
[הגאון רז"נ גולדברג שליט"א]

 

1. מהן האפשרויות השונות למקור החיוב ב"נהנה"?
2. על איזו שאלה נשאר הגרז"נ ב'צריך עיון'?
3. בגמרא לעיל יש שתי דעות, האם טעם החיוב לבנות כותל בחצר משותפת הוא 'היזק ראיה שמיה היזק', או שמדובר במשנה שעשו קניין על בניית הכותל. -  מה יש לשאול על סוגיה זו בעקבות מה שנתחדש במשנתנו?

 

חוויה – משחק

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ה עמוד א

רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו.

אמר ליה: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה.
הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה.
הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה.

יומא חד הוה קא גדר דיקלי, אמר ליה לאריסיה: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני. אזל לאתויי, רמא ביה קלא,
א"ל: גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא?
..
אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי.

 

[תקציר בעברית - רבינא הקיף את רוניא מ4 רוחותיו. אמר לו (רבינא לרוניא): "תן לי (השתתפות בהוצאות) כמה שגדרתי!",  לא נתן לו. "תן לי לפי דמי קנים בזול"!, לא נתו לו. "תן לי שכר שמירה!", לא נתן לו. יום אחד היה רוניא קוטף תמרים, אמר רבינא לאריסו: "לך קח ממנו אשכול תמרים". הלך להביא – הרים עליו רוניא את קולו. אמר לו רבינא: גילית דעתך שנוח לך במה שגדרתי, לו הייתה זו עז – האם לא היית צריך לגדור כדי לשמור מפניה את התמרים? .. בא לפני רבא. אמר לו רבא לרוניא: "לך תפייס אותו בסכום שהסכים להתפייס. ואם לא – אחייב אותך בדין כמו שאמר רב הונא לפי ר' יוסי (=הכל לפי מה שגדר)].

 

עליכם להציג [עד שלש דקות!] את הסיפור של רוניא – הרשות נתונה בידכם לקבוע מה התרחש לאחר הכרעת רבא.

 

מה משקף הדיון והמשחק שלכם לגבי חיוב אדם בתשלום על הנאה שלא באה לו ביזמתו?

 

 

משמעות – מחשבה

 

"כמה גדול חטאו מי שמעמיד כל דבריו על הדין עד שבסוף בא לידי כמה דברים.

כי מי שאינו רוצה לוותר בשום דבר, הוא בא לדקדק כל כך עד שהוא בא לגזל ולחמס גמור, כי מתחלה הוא מדקדק שאינו רוצה לוותר, ובסוף כאשר יראה שום דבר שיש לו שום צד שהוא שלו הוא לוקח אותו בכוח, וכאשר הורגל בזה בא לידי חמס גמור.

כמו שתראה באנשי סדום שהיה זה מדתם שלא לוותר, שכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ה): 'שלי שלי ושלך שלך - הוא מדת סדום', ובכל מקום (כתובות ק"ג, א') אומרים: 'כופים על מדת סדום'.

ויש להקשות וכי לא היה להם רק זה שלא היו רוצים לוותר, והרי היה להם כל החטאים,

שכך אמר הכתוב (בראשית י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים!?

אלא כאשר היה להם מדה זאת שלא לוותר, הגיעו אל המידות המגונות בשביל זה' ובסוף בא עליהם דין הגדול אשר לא נהיה בשום נברא דין כמו זה. אף כי גם אנשי המבול בא עליהם הדין לא היה כמו זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מתחלה היו יורדים גשמים שאם יחזרו בתשובה יהפך להם לרחמים אבל אלו נעשה בהם הדין הגמור באש וגפרית ומלח. ולכך כל מקום שזכר הכתוב עונש גדול יאמר כמהפכת סדום ועמורה, וכל זה מפני הדין הגמור שנעשה בהם והכל מפני שהיו נמשכים במעשיהם אחר הדין הגמור ולא היו עושים שום טוב" [מהר"ל ספר נתיבות עולם א - נתיב גמילות חסדים - פרק ה].

 

1. איזו מידה במיוחד נקראת "מידת סדום"?
2. במה היה עונשה של סדום חמור מעונש דור המבול?
    
3. מדוע, לדעתך, חמור העונש על "מידת סדום" יותר מהעונש על "מלאה הארץ חמס"?

 

 

מחקר – מקבילות:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כ עמוד ב

 

"תא שמע, אמר ר' יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל; טעמא דגדר ניקף, הא מקיף - פטור, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - פטור! שאני התם, דאמר ליה: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא".

 

שו"ת הרשב"א חלק א סימן רצח ד"ה תשובה אילו

 

"אלא שאפילו בגמרתנו יארע כן שתירץ במקום אחד בעניין אחד ובמקום אחר בעניין אחר והוי כאיכא דאמרי. וגדולה מזו כי הרבה יש בגמרתנו סוגיות מתחלפות. אחת מהם גבי ניקף ומקיף שהסוגיות מתחלפות בפ"ק דב"ב (דף ד' ב) ובב"ק פרק כיצד הרגל (דף כ' ב)".

 

מה פירוש הביטוי: "סוגיות מתחלפות" שבדברי הרשב"א?

אילו משתי הסוגיות קרובה, לדעתך, יותר לפשט המשנה?

מה, לדעתך, גרם לסוגיתנו לפרש את המשנה בגדר מקיף? [רמז: עיין היטב בדברי רבא בסיפור "רוניא ורבינא"]

 

[רשות: "ואיבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו .. לישנא אחרינא: מקיף וניקף איכא בינייהו" - איזו מבין שתי האוקימתות האחרונות נמצאות בעדי הנוסח השונים? – היעזר בחבריך מצוות "מחקר – נוסח]
 

עיין בדברי הרשב"א להלן:

"הכי גרס רש"י ז"ל: אבע"א ניקף ומקיף איכא בינייהו ת"ק סבר לא שנא מקיף ולא שנא ניקף מגלגלין עליו את הכל ורבי יוסי סבר טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף לא,  ואתיא סוגיא דהכא כסוגיא  דבפ' כיצד הרגל דמפרש התם וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית פטור הא  רביעית חייב. ורבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית טעמא דעמד ניקף הא מקיף פטור...

והגאונים ז"ל גורסים בהפך ת"ק סבר טעמא דעמד ניקף הוא דמחייבין אותו אבל מקיף אין מחייבין  אותו  אלא  דמי  רביעית ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף מגלגלין עליו את הכל.  ולפי  גרסתם  סוגיא  זו  לגמרי  בהפך  מאותה  סוגיא  שבפ' כיצד הרגל וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות שבתלמוד".
 

איזו מבין שתי האוקימתות עמדה לפני רש"י? – הוכח זאת מפירושו. מה מקור האוקימתא האחרת?

 

 

מחקר – נוסח:

1. מה פסק שמואל לפי כל אחד מעדי הנוסח השונים? [היעזר בטבלת עדי הנוסח – "סינופסיס" בלע"ז]

 

2. האם, לדעתך, עמד פסק זה לפני רש"י? נמק.

 

3. אור זרוע: " וכן פר"ח זצ'ל דהילכתא כר' יוסי, וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ'ל אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לא שנא עמד מקיף לא שנא ניקף"

 

מה מקור הפסק לפי דברי הראשונים הנ"ל?
 

4. הרב מרדכי סבתו:

 

"בדקתי אפוא את נוסח הרי"ף בכתבי היד. מצאתי שבמספר לא קטן של עדים אומנם נמצא פסק זה, ואולם בשלשה כתבי-יד של הרי"ף משלשה אזורים שונים: איטליה, ספרד ופרובאנס, מצאתי שפסק זה חסר ...

נראה לי שלאור מצב עדי הנוסח של התלמוד, ולאור התעלמותם המוחלטת של רוב הראשונים מפסק זה, ובעיקר לאור דבריו של הר"י מגאש, וכן דבריו של האור זרוע, יש להעדיף את האפשרות שכתבי-יד אלו שומרים על נוסח מקורי, ובאחרים נוסף הפסק לתוך הלכות הרי"ף ..

אם אכן תוספת מאוחרת לפנינו אף ברי"ף, הרי שתמיהה גדולה לפנינו: מהיכן וכיצד נוסף פסק זה להלכות הרי"ף?

בזהירות הראויה מציע אני לשקול את האפשרות לראות במשפט 'אמר שמואל הלכה כר' יוסי'  אחת מהוספותיו של הרשב"ם לרי"ף. רצוני לומר ששמואל זה איננו שמואל האמורא אלא שמואל בן מאיר נכדו של רש"י ...

לענייננו חשובה עד למאוד הדוגמה השניה מהלכות הרי"ף, מסכת תענית, פרק ד, דף י ע"א מדפי האלפס (סימן תתלח), ששרדה אף היא בדפוסים:

משנה: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין. רשב"ג אומר ישנה. ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל לא הודו לו חכמים עשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו דאינו נוהג אבילות ואינו חייב בכפיית המטה'.

ובחדושי אנשי שם, לרבי נתן שפירא, שם: 'דברים הללו אינם בגמ' ולא בשום פוסק וטעות מבואר הוא. ונראה לי שמן אמר שמואל עד כפיית המטה הוא הגהה, ואותו המגיה היה שמו שמואל, וכן מצינו איזה פעמים הגהה באלפס בשם שמואל מגיה'".

 

מה מקור הפסק לפי השערת הרב סבתו?

 

 

עיון – הלכה

שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - חו"מ סימן כד

תשובה, על דבר אשר נשאלתי מק"ק ליווארני וזה לשון השואל:
ראובן חיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוספות ופירוש של המחבר הנ"ל למטה.
והנה דרך המדפיסים, אחר גמרם כל דף ודף - סותרים סידור האותיות לסדר מהם דף אחר.

וזה המדפיס יש לו הרבה אותיות, לכן לא קלקל הסידור והניחו כמות שהוא, רק הסיר מלמטה הפירוש החדש והדפיס לעצמו שני סדרים הנ"ל עם פירש"י ותוס' שיהיו מוכנים בידו.

וטען ראובן המחבר הנ"ל יען שתשלומי שכירות המסדרים האותיות הוא היה משלם ועתה למה ייהנה שמעון מסידור אותיות חנם, ויחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו כדין מעין המשקה שדות והמקיף את חבירו משלש רוחותיו!

ושמעון טוען מאחר שהאותיות הם שלו יכול להשתמש בהם כרצונו ואין כח ביד ראובן לקלקל הסידור וכו'. יורנו רבינו הדין עם מי? עכ"ל השואל:

..
 

ואמנם מה שיש לעיין בזה הוא כיון ששמעון הוא רוצה להדפיס בסידור הזה והרי הוא צריך להוציא עוד הוצאות להדפיס .. אם כן גלי דעתיה דניחא ליה להוציא הוצאות לצורך הדפסה ומגלגלין עליו גם הוצאות הסידור. ודבר זה יש ללמוד מדברי התוס' שם בד"ה טעמא דניקף וכו' שכתבו: .. שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם עכ"ל התוס'.

הרי דהיכא דגלי אדעתיה, אפילו בזה לא חסר, מגלגלין עליו את הכל! ואינו יכול לטעון: אלמלא שכבר הקיף זה שלש מחיצות לא הייתי מוציא הוצאה גדולה על חלקי, אבל כיון שכבר הוקפו שלש מחיצות הוצאתי הוצאה קטנה על רוח רביעית.

אלמא לא משגחינן בטענה זו, ועל ידי הוצאה קטנה שהוסיף - מגלגלין עליו גם הוצאה גדולה.

 

1. מה עשה שמעון המדפיס ומה תבע ממנו ראובן?
2. לטובת מי רוצה ה"נודע ביהודה" להוכיח מ"מקיף וניקף" וכיצד?
3. מה פסק לבסוף ה"נודע ביהודה" ומדוע? [היעזר בפרוייקט השו"ת]

 

 

משמעות - חסידות

"ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר וגו' לפני ה' וגו'.

להבין מלת 'לאמר' הנכתב בפסוק, הוא כי רבקה אמרה אל יעקב דברים המתקבלים על הלב לומר לו שבודאי כן נכון לעשות.

כי לכאורה הלא יאמר יעקב הצדיק איך אגזול הברכות בערמה מעשו אחי, אם רצון אבי לברכו -  באיזה טעם ושורה אגזול הברכות מאתו?

ועל כן אמרה לו והסבירה לו טעם הדבר, כי הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר פירוש: כי כפל לו והסביר לו לומר דווקא הביאה לי ציד, פירוש 'לי' - לשמי בכוונת אמת לשם ה' , באופן אשר אברככה לפני ה', שתסכים השכינה על ידי שישרה קדושת ה' על מאכליך אשר תביאם. - ואנו [= רבקה ויעקב] באמת ידענו אשר זאת לא יהיה בעשו לעולם שישרה ה' על מעדני מטעמיו ובודאי לא תסכים השכינה בברכתו ולא יוכל כלל להמשיך על ידי מאכליו ברכת ה', ועל כן אין זה גזילה בשום אופן כי לו בודאי לא יהיו וכגון זו כופין על מדת סדום כי הוי זה נהנה וזה לא חסר.

ובפרט לאשר כתבנו בקניות הבכורה מעשו כי היה יעקב מוכרח ליקח כל העבודה אליו, שגם בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ בשדה, יטפל יעקב בהם, חוץ מאהל תורה. ועל כן ממילא צריך לכל הברכות אף ברכת עולם הזה. וגם כל הדרכים הללו שלימד יצחק לעשו הכל שייך ליעקב לבד ואין לעשו חלק בהם. ואכן כי זאת לא היה יודע יצחק מקניות הבכורה ועל כן לימד זאת לעשו מה שאין כן רבקה שהיתה יודעת, ידעה שזה אינו שייך רק ליעקב".
[ספר באר מים חיים פרשת תולדות - פרק כז]
 

על איזה קושי גלוי ועל איזה קושי סמוי משיב "באר מים חיים"?

מהם שני הנימוקים בדבריו לציווי רבקה?

אילו הסברים אחרים אתה מכיר לפעולת יעקב?