ב"ב ה' ע"ב: אחריות לתשלום חוב - עיון בתוספות

תוספות מסכת בבא בתרא דף ה עמוד ב

כי היכי דלא ליטרדן - אף על גב דבפ' יש בכור (בכורות דף מט. ושם) תנן בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה.

ואומר ר"י דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין.

מיהו קשיא לרבי מפרק השואל (ב"מ דף קב: ושם) דאמר בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן

ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין

ומפרש ר"י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה

ומיהו קשיא הא דפריך לר"ל מכותל חצר שנפל ודייק מיניה דעביד איניש דפרע בגו זימניה לאביי ורבא נמי תיקשי דמודו התם דלא עביד דפרע דשמא לא יבנה זה את הכותל

ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר.     

שאלות לעיון

• האם אנו זקוקים ל"תובעין" (מסוגים שונים) כדי למלא מטלות ולהשיג יעדים ? (האם לחנך לכך?) 
• האם אב אינו פודה את בנו תוך ל' יום בגלל שאולי לא יתחייב בכך כי הבן ימות ?!

הצעה לפעילות

א.      לאחר לימוד דברי התוספות (עדיף בחברותות), ולפני שנעבור לפעילות המוצעת, חשוב לוודא שהתלמידים הבינו את ההבדל בין פדיון הבן להלוואה, לפי פירושו הראשון של הר"י.

(לפי הפירוש הראשון של ר"י פירוש דברי אביי ורבא " כי היכי דלא ניטרדיה" הוא: אפרע את החוב כדי שבעל החוב המסוים והמוגדר לא יתבע אותי. בפדיון הבן רשאי האב לתת חמישה סלעים לאיזה כוהן שירצה. לכן אין חשש שכוהן מסוים יתבע אותו. וממילא הוא אינו מוטרד.)

ב.      נעורר דיון בכיתה – באילו תחומים בחיי אני זקוק ל'תובע' כדי שתהיה לי הרגשת אחריות?

ניתן לבקש מהתלמידים לחוות דעתם על המקרים הבאים :

1.      ההורים נסעו לחו"ל לכמה שבועות. כיצד אקום בבוקר לתפילה ?

2.      החלטתי לסיים בחופש הגדול את מסכת תענית. אלו פעולות אנקוט כדי שהמשימה תושלם ?

3.      כדי לעבור את הגיבוש לסיירת עלי לשפר את הכושר הגופני שלי. כיצד אעמוד בתוכנית שכוללת ריצת 5000 שלוש פעמים בשבוע ?

כמובן שניתן להוסיף עוד מקרים ודוגמאות מחיי הכיתה והתלמידים שלך...

ג. לאחר הדיון, נציג בפני התלמידים שתי מובאות מדברי חז"ל -

כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות ( תענית ז' ע"א )

ומולה

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה , שמתוך שלא לשמה בא לשמה ( פסחים נ' ע"ב )                          

נעורר אותם לנסות וליישב את הסתירה לכאורה בין המקורות

(כיוונים אפשריים לתשובה: מחלוקת/ גישות שונות,  האם אדם שואף להגיע ל"לשמה" או לא . ( דייק בגמרא ). סוגים שונים של 'שלא לשמה'.)

כעת, נבקש מהתלמידים לתת דוגמאות ל"תובע" שמוזיל את ערך הדבר עד כדי כך שלא נרצה להשתמש בו.

למשל : לא ארצה לקבל מההורים 5 ₪ עבור כל יום שאקום בבוקר בזמן.

(ה"תובע" יהיה הפסד 5 ₪)  

נשאל אותם כיצד נשתחרר לאט לאט מה"תובעין" ?

השיעור יכול להסתיים כאן, בדיון בכיתה. לחילופין, ניתן להפוך את השאלה האחרונה למשימת כתיבה.

אפשרות נוספת היא לשלוח את התלמידים לשאול הורים, חברים ומחנכים (ואולי ללכת לתלמיד חכם הגר בשכנות לישיבה) – מה עמדתם בשאלת 'לשמה' ו'שלא לשמה' וכיצד נוכל להשתחרר מה'תובעין'. את התשובות ניתן לרכז ולתלות בכיתה או להפיס בחוברת/ לשלוח ברשת האלקטרונית לכולם וכיו"ב.

לתשומת לב

א. כשתוס' מבארים שאב אינו פודה את בנו תוך ל' יום כיון שייתכן שימות וייפטר אין הם מתכוונים לומר שמחשבתו של האב נתונה לאפשרות זו . דבר זה אינו סביר . כוונתם לומר שהעובדה שאם הבן ימות תוך ל' יום לא יתחחיב האב במצוות הפדיון מלמדת אותנו ( כסימן ולא כסיבה ) שהרגשת החוב נוצרת רק לאחר ל' יום. ( עיין בדברי הרב יהושוע וייצמן , מיטב הארץ , עמ' 490 )

ב. לפי פירושו השני של ר"י ההבדל בין הלוואה לפרעון נעוץ ב'הרגשת החוב'. כשאדם לווה הוא מרגיש חייב מרגע ההלוואה. לעומת זאת בפדיון הבן הרגשה זו חלה רק כשמלאו לבן 30 יום. ניתן ללמוד מכך שאם אדם ירגיש 'חייב', ולא יצור תובע חיצוני, אזי יוכל להתקדם בחייו. זה יכול להיות כיוון אפשרי ומשמעותי בדיון בכיתה (למשל – לימוד חשיבות התפילה ולא רק מחשבות על ענישה או קנסות...)

להרחבה

בספר מעלות התורה לר' אברהם אחי הגר"א דן בשאלת ה"שלא לשמה" וניתן להעזר בדבריו :

ספר מעלות התורה - לרבי אברהם אחי הגר"א

ושמעתי מאחי הגאון ז"ל, פרוש אם פגע בך מנול זה יצר הרע ואין אתה יכול לו, מחמת שמתגבר עליך, משכהו לבית המדרש, פרוש שתאמר לו בבית המדרש אמלא רצונך, במה שאלמוד שלא לשמה, רק להתגאות, ובזה תניח את דעתו ויתרצה, ואם כן מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ב), ותפטר ממנו לגמרי, וזה פרוש הפסוק: אם רעב שנאך, שהוא רוצה להחטיאך, האכילהו לחמה של תורה, פרוש עשה רצונו בלמוד שלא לשמה, ובכך אתה חותה גחלים על ראשו, כשתבא אחר כך למדרגה שתלמוד לשמה. ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות (שם תוספות דבור המתחיל וכאן) בהא דאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה כו', מהא דאיתא דכל הלומד תורה שלא לשמה נח לו שלא נברא (ברכות יז א), דהיינו מי שאינו לומד בזה הענין כדי שיבא מתוך זה לשמה, והכי פרושו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך זה יבאמה. ופרושו שיהא כונתו כן שיבא מזה לידי לשמה