דרכי חינוך

מטרות היחידה:

חשיפה לגישות חינוכיות שונות

הכרת מקור החיוב של חינוך הבנים

מהלך היחידה: (בסוגריים-תשובות התלמידים)

1. פתיחה: סיפור אגדת העם על איקרוס

סיפור שני: "הביצה שהתחפשה"/דן פגיס

• מי הרגישה כמו איקרוס? מי הרגישה כמו הביצה?
• האם שיתפתם את ההורים?
• כיצד הגיבו ההורים כששיתפתם אותם בתחושותיכן?
• כיצד הייתן מגיבות לוּ אתן ההורים?

תהליך ההיפרדות של ילד מהוריו מלווה בהכרה דו כיוונית שהילד, כמו ההורה, הוא יצור אוטונומי היכול וצריך לבחור בחייו בהתאם לאישיות שלו. הרצון הטבעי של ההורה, רצון שיש בו גם חובה חברתית ודתית – לחנך את ילדיו, חי לפעמים במתח עם ההכרה באוטונומיות של הילד. בפרק זה נבחן את מהותו של החינוך במובן העמוק ונכיר מפתחות שונים היכולים להפוך את החינוך לתהליך המכבד את הילד כיצור אוטונומי מחד גיסא אך בכ"ז מתעקש ומצליח להעביר אליו ממסורת וערכיו של הוריו מאידך גיסא. בסופו של פרק זה מצויה סוגיה למדנית העוסקת בסוגיית החינוך למצוות שהיא סוגיה המזמנת שאלות רבות הן בהיבט הלמדני והן בהיבט החינוכי.

הביצה שהתחפשה/איקרוס

2. שאלה לדיון: כיצד מחנכים? (הדרכה, עיצוב, אישיות, דוגמא אישית, לגרום להבנת הדרך, הקניית ערכים, תקשורת בין דורית)

משלי פרק כב:     (ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה:

3. חלוקת הקטעים בין התלמידות.

1. מהו הבסיס בפסוק לדברי המקורות השונים? (המדרש: " נער", ו"גם כי יזקין לא יסור ממנה" רש"ר הירש: "נער", האדמו"ר מפיאסצנא: "דרכו", הרב בר שאול: "חנוך", שמואל: "נער")

2. מהם מאפייני גיל הנעורים על פי כל אחד מהמקורות? (מדרש-גיל שבו קשה ללמוד ולעצב, רש"ר הירש-גיל של סקרנות, התלהבות ובחינת הדרך; הרבי מפיאסצנא -יש צורך בפיתוח האחריות, הרב בר שאול-רצון לעצמאות)

3. כיצד על ההורה להתייחס לנער המתבגר על פי המקורות הבאים? (המדרש, רש"ר הירש והרב בר שאול: לתת עצמאות בצד תמיכה; הרבי מפיאסצנא ורד"ק לשמואל: על הנער להישמע ויש לחנכו ולעצבו; הרבי מפיאסצנא: לטעת תחושת אחריות)

הרב ישראל סמט, טב למיטב טנדו, עמ' 155-154:

שאלה:

יש לי ילד בן ארבע. כשלא נותנים לו את מה שהוא מבקש, הוא ישר נשכב על הרצפה ומתחיל להשתולל, לרקוע ברגלים ולבעוט. הוא אינו נרגע עד שלא נותנים לו את מבוקשו. כל יציאה מהבית מגיעה במוקדם ובמאוחר לדרישה שאקנה לו משהו, ואוי לי אם אעז לסרב. מה לעשות?

[הערה: התשובה הובאה בסוף היחידה על מנת למנוע השפעה על תשובת התלמידות.]

עני לשואל על פי המקורות שלמדת. (עמדי על שלך תוך כדי הסבר, כדי שבעתיד הוא ילמד שזה לא עוזר, שזו לא הדרך. להתעלם ואז הוא יבין שזו לא הדרך-נערך דיון האם התעלמות היא תגובה ראויה או שחייבת להיות תקשורת בכל מצב. אבל אם תתעלמי-הוא יעשה לך בושות...)

הראי"ה קוק (הסכמות הראיה, פח):

 כאן בפרשה קטנה זו, כל סוד החינוך הוא מונח. הננו למדים שגם הנער בהגיעו לגיל החינוך כבר יש לו דרך מיוחדת, דרך שלו. ואם יש לו דרכו המיוחדת לו, אין ספק שאנחנו הגדולים אשר כבר התרחקנו מאותה הדרך של הנער, מפני שהימים ושטף החיים נשאו אותנו הלאה, הננו חייבים בבואנו לחנך את הנער שלנו לשוב ולהסתכל בנשמת הנער להבין את דרכו כדי שנוכל לחנכו כל פי דרכו, ואז - רק אז- בטוחים נהיה שהתוצאה של חינוך כזה תהיה אותה השאיפה אשר לה אנו עורגים, כי 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

הערה: בעקבות דברי הרב קוק ומקורות נוספים שנלמדו, ניתן להעיר שלעיתים גם להורה יש מה ללמוד מהנער המתבגר...

תוכחה ואהבה

משלי ג', כב:

"כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג' י"ב: )

פירוש הגר"א, שם:

"וכאב את בן ירצה" אם אינו שומע לתוכחתו, אף על פי כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורים עד שעוזב את הדרך הרע... והסימן  שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומים  לפייס דעתו".

מקור ואופי החיוב:

פירוש הרמב"ן, דברים ו:ז

שננתם לבניך גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר, כי מאחר שצוה במצות, חקת עולם לדורותיכם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא יז), זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך (בראשית יז י), הנה אנחנו מצווים שידעו בנינו המצות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם

נפקא מינות למעשה:

משנה ברורה על סעיף תרנח, סימן קטן כ"ח:

[הקטע הקודם עוסק בשאלה כיצד ניתן לתת לקטן ליטול לולב ביום הראשון של סוכות שבו יש דין שהלולב צריך להיות של הנוטל על מנת שיצא בו ידי חובה והרי קטן לא יכול לקנות מהמבוגר בעלות על הלולב כיוון שאין לא דעת לקניין וכן לא יכול להקנות את הלולב בחזרה למבוגר לאחר שנטל] ... אלא דבכל אלו העצות לא מהני [=לא מסייע] רק [=אלא] לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי "לכם" ולא קיים בו מצוות חינוך, ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות

רמב"ם, הלכות מאכלות אסורים, פרק יז, הלכה כח:

"אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: 'חנוך לנער על פי דרכו וגו'."   

תשובה לשאלה שהופנתה לרב סמט:

התופעה אותה תיארת היא תופעה כללית בתרבות החושבת שלילדים יש רק זכויות ללא כל חובה. ההורים אמנם חייבים לספק לילדים את צרכיהם, אך עם זאת צריך ללמד אותם גם ריסון ואיפוק.

אמרו לא

חשוב לפעמים ללמוד לומר "לא"! פעמים רבות אנו טועים לחשוב שאהבה לילד מתבטאת בכך שניתן לו כל מה שירצה. אין זה נכון. לעיתים אהבה משמעה לשים גבולות, לדעת להגיד לא, בבחינת "את אשר יאהב ד' יוכיח". צריך להרגיל ילד מגיל צעיר לכך שאין הוא משיג כלום בעקבות השתוללות. להפך: כל השתוללות גוררת מצב שבו יקבל פחות ממה שהוא רוצה ורגיל לקבל. ילד שיודע שההשתוללות לא תועיל לו אלא תזיק, יפסיק להשתולל. אם לא נציב לילד גבולות, נמצא את עצמנו נכנעים לו יותר ויותר.

נזקים עתידיים

ילד שלא הוצבו לו גבולות בילדותו, עלול לגדול למבוגר חסר גבולות. הוא יתקשה למצוא את מקומו בבית הספר, יתקשה לתפקד בצבא ויתקשה לפעול כאדם בוגר במשפחה ובחברה. תפקוד כזה דורש לעמוד במערכות כללים מגבילות, ואדם שהמנגנון המרסן הפנימי שלו לא נבנה בילדותו – יתקשה בכך.

טוב ורע

הצבת גבולות חשובה לא רק כדי שהילד ירכוש יכולות התנהגות נאותות, אלא היא הבסיס ליכולת הפנימית להבחין בין טוב ורע, מותר ואסור. הגבולות שאותם מציבים הורים בפני ילדיהם הם היסוד ליראת השמים שלהם בהמשך חייהם. חז"ל מספרים על יוסף שעמד לחטוא ו"ראה דמות דיוקנו של אביו", ודמות זו שראה היא שאפשרה לו לעמוד בניסיון. דמות דיוקנו של האב היא היכולת הפנימית שפיתח יעקב בבניו לעמוד ביצרם ולא לעבור את גבול המוסר.

להסביר מתוך אהבה

כמובן שצריך להציב גבולות מתוך אהבה. אסור שאנחנו וילדינו נחשוב שאם אין נותנים לילד משהו או אוסרים עליו לעשות דבר מה, הדבר נעשה מחוסר אהבה. כשמציבים גבול אין לדבר על כך בטון כועס, אלא בטון מרגיע ומסביר. לא הכול ילד יכול להבין, אך יש לנסות להסביר לו כפי הבנתו. גם אם אין הוא מבין, חשוב שידע שלהורים יש הסבר למה שהם עושים, ולפי הבנתם הם עושים את מה שנכון בשבילו.