מעשה בשני ציירים- עמל

 מבוא לנושא :

"אדם לעמל יולד" כך אומר הפסוק בספר איוב. המילה עמל מתחברת אצלנו פעמים רבות לדמות של אדם גדול, חזק ומזיע.  אך האם זוהי המשמעות היחידה הקיימת למילה עמל?

אולי יצא לך פעם להרהר בכל מיני מידות ותכונות שלך שהיית שמח לשנות ולתקן, אך החוויה הראשונה שפגשת אל מול הרהורים מבורכים אלו היתה: אבל איך עושים את זה? איך משתנים?

ביחידה זו אנחנו מזמינים אותך לפגוש עמל שהזיעה בו מורגשת היטב, אך בכל זאת איננה ניכרת בצורה פיזית על הגוף: עמל פנימי, עמל זה הוא אחת המידות המרכזיות הנצרכות בכדי לשנות ולהצמיח חידושים ושינויים בעולמנו הפנימי.

הנושא יועבר  דרך עיון בסיפורו של רבי נחמן " מעשה בשני ציירים"

יחידת הלימוד כוללת שלושה שיעורים  ומכילה אמצעים דידקטיים שונים ומגוונים.

דימיון מודרך

שאלות הפנמה

כתיבה יוצרת

דיון ואסיף

 

דימיון מודרך:

דמיון מודרך הוא שילוב של טכניקות הירגעות והרפיה, הכוללות החזיה (ויזואליזציה) של פרטי עצמים, מצבים ודימוי של שימוש בחושים אחרים.

כדי שהאפקט של הדמיון המודרך יהיה חזק ככל האפשר, יש לערב את מירב החושים בתהליך, כלומר לדמות את המראות בצבעים עזים, לשמוע את הקולות, להרגיש את תחושות הגוף – כולל טעם וריח – ואף לחוות את הרגשות בצורה עזה ככל האפשר.

 

שאלות הפנמה:

שאלות הפנמה הן שאלות שמטרתן לסייע ללומד, לזהות אלמנטים משמעותיים בטקסט הנלמד.

ע"י שאלות אלו, מוביל עצמו הקורא להבנה עמוקה ומהותית יותר של החומר שקרא.

לפעמים, מכוונות השאלות לרמה הקוגנטיבית בלבד ולעיתים יש בהן גם חוויה חושית ממשית.

לאחר שענה הלומד על שאלות ההפנמה, הוא מוכן יותר לפגישה מחודשת עם הטקסט.

 

כתיבה יוצרת

כתיבה יצירתית הינה מדיום לביטוי אישי. על מנת להגיע לביטוי מוצלח, רגיש ומדויק, נדרשות מיומנויות, אשר אלה מושגות באמצעות הכרות אינטימית עם התכונות המיוחדות למדיום הזה.

כתיבה יוצרת היא כתיבה שמטרתה הינה אמנותית.  כתיבה יוצרת היא למעשה תהליך של יצירת טקסט ספרותי.

ייחודה של הכתיבה היוצרת הוא בשימוש הנרחב באמצעים אמנותיים ספרותיים, כגון אמצעים פיגורטיביים, לשוניים, דקדוקיים וטכניקות ספרותיות אחרות. היוצר משתמש באמצעים אמנותיים אלה כדי להעביר בטקסט יותר מאשר מידע יבש. השימוש בהם הוא ההופך את הכתיבה היוצרת לאמנות.

 כתיבה יוצרת היא כתיבה חופשית המהווה דרך ליצירתיות, לביטוי עצמי, לחשיבה לא שגרתית ולהעברת מחשבות ורגשות ההופכים למילים. בתקופתנו העיסוק בכתיבה יוצרת הפסיק להיות בהכרח עיסוקו של אדם עם עצמו, ונהוגות בכל העולם סדנאות כתיבה מרובות משתתפים עם מנחים המכוונים את הכתיבה.

כתיבה היא צורך אנושי. הסופר יוצר טקסט המשתמש בכתב ובדקדוק לשם האמנות.  הכתיבה היוצרת אינה שונה משאר האמנויות. למעשה, הקריאה ורכישת מיומנות הכתיבה שלובים זה בזה.

בניגוד לשאר האמנויות, כתיבה היא אמנות שכל אדם יכול לעסוק בה, בין אם יש לו את הכישרון הנחוץ ובין אם לא. הכתיבה נחשבת לאמנות מאוד אישית, שדי בה אם היא מספקת את יוצרה בלבד.

 

 מהלך השיעורים

 

דמיון מודרך:

 מוזיקה יפה ורגועה.

מספרים את הסיפור הבא:

 את נקראת לארמון המלך, שם  בחדר מפואר ויפה את נפגשת עם המלך . המלך מספר לך ששמע על יצירותיך המופלאות, והוא מבקש שתציירי לו קיר בארמון.  לידך, יושבת בחורה נוספת והמלך מדבר אל שתיכן.  המלך מתאר ומדגיש  עד כמה חזות הקיר חשובה לו . לצורך העניין עומדים  לרשותכן 60 יום. את והציירת השניה  מקשיבות קשב רב לדברי המלך. הפגישה מסתיימת. את יוצאת מהארמון.  אתגר גדול עומד לפניך. הזדמנות חד פעמית לבטא את הכישרון האדיר הטמון בך. דמייני מקום שבו תפרח המוזה. מהו המקום? כיצד הוא נראה? הרעיונות מתחילים לעלות בראשך.  את מדמיינת את הקיר המושלם ואת המחמאות שתקבלי מהמלך... את השכר ...את הפירגון והכבוד..

 

דיון ושיתוף

התלמידות משתפות בחוויה שעברה עליהן.

מה הרגשת כשעמדת לפני המלך?

לאן הגעת ע"מ לקבל מוזה?

איך יראה הקיר? באילו חומרים תשתמשי? מה יהיו הצבעים השולטים?  איך תחלקי את הזמן הקצר העומד לרשותך? במי תיעזרי?

מהי התחושה ? לחץ? אומץ? אתגר? הזדמנות?

האם מטרידה אותך השאלה- מה תעשה הציירת השניה? שיתוף? תחרות?

 

סיפור (מעשה בשני ציירים, רבי נחמן מברסלב)

מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו. וילכו להם שני האנשים.

הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד.  והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל.

מה לדעתך, עבר בראשו של הצייר השני? מה תכנן לעשות? מדוע דחה את העבודה? קורה לך לפעמים שאת דוחה דברים? מדוע את עושה זאת?

 וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם.

הזמן קצר. ועד לא עשית כלום. נסי לחשוב על אירוע בו  קיבלת משימה וקרוב למועד השלמתה, הבנת כי עדין לא התקדמת? למה זה קרה לך? איך הגעת למצב הזה? מה תחושתך? מה תעשי עכשיו עם הנתון הזה? מהיכן תקחי כוחות? איך תתמודדי?

 ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו. ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון, ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני.

מביו שני  הציירים- במקום של מי היית רוצה לעמוד? מה לדעתך מרגיש הצייר שעבד והשקיע?  איך לדעתך מרגיש הצייר ששם את המראה?

את המלך. מה עובר לך בראש? איזו עבודה מרשימה אותך יותר? האם תשלמי לשני הציירים?

(את מורה .  בכיתתך שתי תלמידות. אחת מתאמצת, משקיעה , משננת.  השניה "מעבירה אותה". תוצאות המבחנים שוות. את מי את מעריכה יותר? למי מגיע נציון גבוה יותר?)

 

דיון

כל תלמידה מקבלת דף עם סוף לסיפור.( הבנות לא יודעות שהסופים שונים)

סוף מס 1:

 והוטב הדבר לפני המלך.  ( ר נחמן)                                                                                                                

סוף מס 2:  המלך ממלא שק של זהב  ונותנו ליד הציור של הצייר הראשון ואומר לציירים הא לכם שכרכם - זה מקבל את הזהב וזה מקבל את בבואתו. (ע:פ הפולקלור הערבי)

·         כל בת מגיבה- האם הסוף מקובל עליך?  נמקי.

·         כעת מסתבר לבנות שישנם שני סופים. איזה מהם מקובל על רוב הבנות ומדוע?

·         האם ייתכן שעל פי רבי נחמן יש שכר לעצלנות?

 

 

כתיבה יוצרת

כל בת היא עכשיו אחד מהציירים והיא מתבקשת לכתוב מכתב לצייר השני. 

מי מעוניינת לשתף במכתב שכתבה? לקראת שיעור הבא- נכין שני "ספרים" האחד מכיל את המכתבים לצייר העמל והשני, יכיל את המכתבים לצייר היצירתי.

 

דיון

*נחלק את הכיתה לשתי קבוצות. כל קבוצה תקבל ספר.

מהם הרגשות וההרגשות העולות מקובץ המכתבים? ( קנאה, כעס, תסכול, ההערכה, רחמים ועוד.)

*כיצד ייתכן שרבי נחמן משבח את ה"צייר העצלן"?  כיצד ייתכן ש-"וייטב הדבר בעיני המלך"?

דומה די בבירור כי סיפורו של ר' נחמן מקדש את מעשהו של השני, מכשיר אותו, מרומם אותו ואולי אפילו מנשא אותו למעלה ממעשהו של הצייר הראשון. ראשית, משום שהגיבור המרכזי בסיפור הוא דווקא הצייר השני. ר' נחמן מקדיש לו את מירב המילים והתיאורים - הוא נמצא במרכזה של העלילה, הוא מחולל את הדרמה!

שנית - ר' נחמן מעניק ל"ציורו" של השני ציון גבוה מזה של הראשון - משום שבציור של השני - אותה "מראה" שהוא יצר השתקפו גם "כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות" שהיו בארמון ולא רק מה צייר הראשון - החיות והעופות וכו' וכו'..  ויתרה מזו -  ציורו של השני הוא ציור דינאמי אינסופי - כדברי ר' נחמן - "כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני".

ולבסוף - המלך מתפעל ביותר דווקא מן הציור השני, או לפחות מן ההשלמה של השני את הראשון - "והוטב הדבר בעיני המלך".

 

מצורף דף מקורות.

סיכום המהלך לאחר לימוד דף המקורות:

 

יש שני סוגי עמל.

א.      עמל של יגיעה – עבודה קשה, מאמץ , השקעת זמן ואנרגיה .

ב.      עמל פנימי המתבטא בעבודה על המידות, ביכולת להתגבר על מכשולים.

אם נחשיב רק את העמל הראשון, ברור שרק הצייר שעבד ראוי לשכר. לעומת זאת , אם נחשיב כעמל גם את היכולת להתגבר על מכשולים ולא ליפול לייאוש , הרי שגם הצייר השני,  שמצא את עצמו כמעט חסר אונים מול המשימה, ושהצליח בסופו של דבר ביצירתיות ובמקוריות לחלץ את עצמו  מנקודת היאוש, ראוי גם הוא, ואולי אף יותר מהראשון, להערכה על עמלו.

לאיזה סוג עמל מתכוונים שני המקורות הנוספים בדף?

לאיזה מן המקורות את מרגישה קרבה רבה יותר? מדוע? כיצד את מגדירה את המושג "עמל".

 

 

נספח- דף מקורות

 

מקורות לעיון:

ניתוח הסיפור על פי יהודית קוק

מה רצה ר' נחמן להשמיענו? האמנם הוא מקדש את חוסר המעש, ואולי את כושר האילתור? ואולי מאדיר הוא את החקיינות? או שמא מעמיד  בהנגדה את המקוריות וההעזה של בוהמיין המכלה את זמנו לריק, לנוכח איש העמל והתכלית? - (מה שמזכיר במידת מה את קהלת...) – האמנם?!

מדוע עליהם לצייר כל אחד רק מחצית מן הארמון?  מדוע האחד מתרשל בתפקידו? את מי הוא מבטא? או אולי איזו תופעה הוא מבטא? אם אכן הוא רק בוהמיין, הרי שאנו עדים לכך שהוא מתחרט על כך ומבקש מוצא… אלא שהזמן דוחק וקצר!

המלך הוא כמובן, מלכו של עולם. הארמון, אינו אלא העולם עצמו. והאדם הוא האדם, המקבל משימה מאת בורא העולם, לצייר את העולם, ולצייר בעולם, (אין "לצייר" מלשון "ליצור"… ) - "וישם ה' אלוהים את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה" – גנן בגן גידל דגן… לבנות, להרכיב, ליצור, לטעת, להשקות וכ"ו – לצייר בעולם!

האדם הראשון שלמד את מלאכת האמנות, הציור והכיור והפך צייר מדופלם,  נראה לנו כאדם, חרוץ, צייתני, אם נרצה, אף תכליתי. אדם זה מבצע את המוטל עליו, כפי שהוטל עליו! צייר את חלקו, ואולם, בינו לבין ציורו אין ולא כלום!!! את אשר למד בהיכלי האמנות, התיז בצבע אל קירות הארמון וציירו, שהרי זה מה שנצטווה… האם  נוכל לקרא לו אמן? האם הוא הביע בציורו זה את עצמו, אישיותו, מאוויו, יצריו, מחשבותיו, הגיגיו ודימיונותיו? – ספק רב!!! הוא צייר את אשר למד לצייר – "הלומד על מנת לעשות…"  הוא צייר לא כי רצה לצייר ולא צייר את אשר רצה לצייר!

האדם השני – לעומתו – מבזבז את זמנו לריק! - מדוע? מה היה לו? יתכן כי "נרדם", "שכח", "לא ידע מה צריך לעשות", "לא הבין את ההוראות" אך יותר נראה לומר כי לא רצה לעשות! וכי האדם השני מבטא את  המרדנות האנושית הטבעית -  הוא לא יעשה את שאחר, ואפילו מלך, דורש ממנו! מה פתאום? זה לא "אני"!! לא בא לי עכשיו לצייר!!! לא רוצה!!! ובעגה – "למה מי אתה?"לבסוף הוא נכנע, נלחץ ומגיע אל שפת יאוש! אבל לא! בסיפוריו של ר' נחמן, אסור להתיאש,מה קרה? מה קרה לו לאיש הנועז הזה שהעיז אל מול פני המלך לא ללמוד ולא לצייר – קיבל "רגליים קרות"? – מן ההברקה הנועזת של העמדת המראה בהיכל המלך, לא נראה כי אימת המלך הביסה את מרדנותו.

על כן באתי לעיון נוסף ברישא של הסיפור, בעל הארמון הוא אחד, הארמון הוא אחד, הציור צריך להיות אחד... על כן נראה היה לי לפרש כי גם הצייר אינו אלא אדם אחד... אדם אחד בעל שני פנים, או ליתר דיוק, שני פנים באותו האיש!

ואם אכן מדובר באותו אדם, הרי שישנה כאן מלחמה פנימית בקרבו, בין הפנים לבין החוץ. בין הצייתנות לבין המרדנות, בין הציור שאינו אלא חיצוני לו, ונגזר מלמעלה, לבין פנימיותו, עצמאותו, עצמיותו ורצונותיו. 

תמציתו של סיפור זה אינה אלא תיאור הדיאלקטיקה המצויה בתוככי ליבו של אדם, והקרע או המתח התחולל בנפשו בין שאיפתו לחירות ולעצמיות לבין עבדותו למימד הזמן, לכורח המציאות, לסובב אותו – הארמון – הטבע וכל אשר בו  ולדרישות האלוהיות ממנו. לדעתי, בסיפור זה מגולם המתח שבין אדם כפרט, כיחיד, לבין היותו חלק מן ההוויה כולה, מן העולם האלוהי. זהו המתח שבין ה"אני" האנושי - האימננטטי לבין ה"אני" האלוהי - הטרנצנדנטי.

מתוך המתח הזה, מן המציאות הדיאלקטית של ניגודיות בין מאוויי הלב לבין המעשה החיצוני – ואולי מתוך החשש שיש בהחמצת התוכן והמעשה שבחיים, מחליט הפן העצמי והנועז שבאדם להיות יצירתי, להבריק רעיון ברקי, שהוא אולי הרעיון שיוצר את התמונה השלימה. את הציור הנאות והרצוי. הוא יוצר לעצמו, לסביבתו ולמעשי ידיו - מראה.

מראה אין לה מדילה ולא כלום, היא משקפת את כל העומד מולה. היא בבחינת כלי הקולט את האור ומחזירו. האדם ההופך למעין "מראה", לרגע, מדחיק בעצם את ה"אני" העצמי, שם "אניותו" כמידבר וכאיין, מטה אוזן ומקשיב קשב פנימי למציאות הסובבת אותו, לטבע, להוויה, לארמון ולכל הציורים שהוא צייר בו בעל כורחו, מניח להם  לעשות רושם בנפשו, והופך בעצם לחלק מהם. אין המדובר בביטול עצמיות קיומית, כי אם בביטול עצמיות מנטלית המביאה בסופו של דבר להבנה של האדם את עצמו כחלק בלתי נפרד, וכחלק מהותי של הארמון – של העולם. מה שמציע כאן ר' נחמן הוא בעצם סוג של טכניקה - מדיטציה, הכרוכה בהתאיינות, בביטול מנטלי של ה"אני", על מנת לשוב ולפגוש את אותו "אני" במצב הרמוני עם המציאות כולה, וכשהאדם מהווה לא חיצוני למציאות אלא חלק ממנה, אזי הופכים גם ציווייו של האל, בעיניו, למהותיים  ונחוצים לו. בבחינת "מצוות בטלות לעתיד לבא".

*(ערפילי טוהר, עמ' כ"ב).

"אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות ולא בשום קריירה איזה שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי בהכרה פנימית הממוזגת מדעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ה' ויותר יפותחו כוחותי להיות לברכה לי ולעולם"

 

אבות דר' נתן י"א , א.

"אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'... מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? - אם יש לו חצר חריבה או שדה חריבה - ילך ויתעסק בה, שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'..." 

 

ר"ח מוולוז'ין בשם הגר"א (בהקדמתו לספרא דצניעותא):

"וההשגות ע"י המלאכים המגידים ושרי התורה, אשר לא עמלתי ולא חכמתי, אין לי בהם חפץ. ... והעיקר מה שהאדם משיג בזה העולם ע"י עמל ויגיעה, כאשר הוא בוחר בטוב ומפנה עצמו לדברי תורה, בזה עושה נחת רוח ליוצרו ית"ש, וזה כל האדם בעסק תורתו ית"ש. אבל מה שהנשמה משגת בשינה, שהוא בלא יגיעה ובלא בחירה ורצון הוא רק קיבול שכר לבד, שהקב"ה מטעימו בזה העולם מעין עוה"ב".

 

סיכום:

בעבודתנו ניסינו לגעת בנושא העמל דרך כלים יצירתיים.דרך השימוש בכתיבה יוצרת, שאלת שאלות הפנמה, דיון ודמיון מודרך, יוכלו התלמידות להתמודד עם השאלה מהו עמל אמיתי, ומהו העמל  המועדף: העמל היומיומי שמצריך עבודה קשה, מאמץ , השקעת זמן ואנרגיה או עמל פנימי המתבטא בעבודה על המידות, ביכולת להתגבר על מכשולים.

היחידה מציגה שאלה שיתכן שהפתרון לה הוא שילוב של שתי הגישות. אולי אין כאן גישה נכונה יותר ואולי שני סוגי העמל נמצאים אצל אותו אדם ומבטאים מלחמה פנימית שקיימת בו כל הזמן. על ידי התנסות בכלים חווייתים תתחדד המודעות למורכבות שבעבודה על  המידות.