גוף ונפש בחיים הזוגיים

מטרות היחידה:

הבנת תכלית הזוגיות, כפי שהיא באה לידי הביטוי בבריאת אדם וחוה.

עמידה על מרכיבי החיבור בין איש ואשה: פיזי ורוחני

הכרת הגישות השונות בארון הספרים היהודי לחיבור בין איש ואשה

מהלך היחידה: (בסוגריים-תשובות התלמידים)

האדם נברא בשילוב של גוף ונפש. הגוף- הצד החומרי, הפיזי שבאדם, והנפש, או הנשמה- הצד הרוחני שבאדם.

הגוף והנפש מקיימים ביניהם יחסי גומלין שונים, בין הרמוניה למאבק.

גם בקשר הזוגי אנו מוצאים רבדים שונים של חיבור- הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני.

בפרק זה ננסה לראות כיצד ניתן לחבר בין רבדים אלו בקשר, וכיצד האיחוד המלא והעליון בין איש לאישה הוא בחיבורם של הרבדים השונים יחד. חיבור של גוף ונפש, בשר ורוח באחדות אחת.

1. עייני בבראשית א-ג. כיצד מכנה הכתוב את האדם ואת אשתו? (זכר ונקבה, איש-אשה, אדם-חוה)

2. מה הן לדעתך, משמעויות הכינויים השונים? (זכר ונקבה-הפן המיני, איש-אשה-הפן של החברות, אדם-חוה-הפן של ההורות)

בראשית פרק ד'

(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:

(יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ:

(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:

(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:

(כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:

(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:

רש"י לבראשית פרק ד', פסוק י"ט:

"שתי נשים-כך היה דרכן של דור המבול. אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה מים של עקרין, כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה..."

• האם אורח חייו של למך משקף את מהות הזוגיות כפי שהיא באה לידי ביטוי בבריאה? הסבירי.

רמב"ן, בראשית ב, ט:

"והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם שהם פועלי אמת, שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון כלשונם... והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם.

והנה אחרי אכלם מן העץ היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים. וזו מדת אלקים מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואפשר שנתכוין הכתוב לענין הזה כשאמר כי האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. היושר שיאחז דרך אחת ישרה והבקשה בחשבונות רבים שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו."

1 אלו שאלות מעוררים דברי הרמב"ן? (האם לפני אכילת האדם מעץ הדעת לא היה לו יצר? לשם מה יש צורך בבחירה אם אתה יודע שהאפשרות שבפניך היא הטובה? כיצד יתכן שלאדם לא היתה בחירה חופשית לפני האכילה מעץ הדעת?)

2. עייני שנית בדברי רש"י ובדברי הרמב"ן. במה תולה כל אחד מהפרשנים את בחירתו של למך באורח החיים המתואר? (רש"י: מנהג המקום. רמב"ן: היצר שנוצר באדם לאחר האכילה מעץ הדעת.)

השווי בין ציווי ה' לנח טרם המבול לעניין הכניסה לתיבה (בראשית ו', י"ח-כ') לציווי ה' לנח לאחר המבול לעניין היציאה מן התיבה (בראשית ח', ט"ו-י"ט). מה היא לדעתך משמעות ההבדלים? (הזוגיות של בני האדם בדור המבול לא היתה תקינה. כך מסופר בבראשית ו, ב: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹקִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" ובבראשית ו, י"ב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ." ומסביר רש"י: "כי השחית כל בשר - אפי' בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן."

בכניסה לתיבה מצווה נח:

"וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה—

אַתָּה, וּבָנֶיךָ

וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. 

וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ:  זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ." 

בני האדם לא נכנסים כזוגות לתיבה אל גברים לחוד ונשים לחוד. לעומת הזוגיות המודגשת אצל בעלי החיים.

כדי לתקן את ההשחתה בתחום הזוגי של דור המבול, האדם היה צריך לעבור "סדרת חינוך". רק כשבני האדם למדו את הפן של העזרה ההדדית שבזוגיות, הם יכלו להוסיף את הפן המיני. לעומת זאת ביציאה מן התיבה מצווה נח:

"צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ

וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. 

כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר".

הזוגיות אצל בני האדם מודגשת בניגוד לבעלי החיים.)

באר מים חיים/רבי חיים מטשרנוביץ:

"כל החיה וגו' הוצא אתך וגו'-ולכאורה מפני מה אל האדם לא נאמר עתה פרו ורבו רק לחיות ובהמות הזהיר עתה? ואמנם, לצד שהם, עיקר יציאתם לעולם אינה כי אם לקיום המין, כי על כן לא נלקח אלא זוג מכל אחד כדי שיתקיים העולם על ידם והשאר נשטפו במי המבול, ועל כן בא עליהם הציווי מפורש ושרצו ופרו ורבו, כי רק לזה נשארו. ועוד כי אין הם יודעין מאומה לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו ולגרום זיווג ויחוד העליון, כי אם כאשר הם פרין ורבין אז ממילא מתרבה בעולם נבראי אל, וכבוד שמים מתרבה... מה שאין כן האדם. שנשארו ד' זוגות, ואילו היה לקיום המין בלבד היה די בזוג אחד. ואכן כי האדם הוא היכול לגרום יחוד וזיווג העליון אף שלא במצות פרו ורבו כי אם במצות עונה לבד, שהוא הזיווג להתדבק רוחא ברוחא ליחד בזה למעלה להיות שארה כסותה ועונתה (שמות כ"א, י') וגו'".

1. מהו ייחודה של הזוגיות האנושית לעומת הזוגיות של בעלי החיים? (מטרת החיבור בין זכר ונקבה אצל בעלי החיים היא קיום המין. אך אצל בני האדם יש עניין וקדושה בעצם החיבור גם ללא תוצר של קיום המין.)

2. כיצד מוכיח זאת בעל באר מים חיים? (מיד עם יציאתם מן התיבה נצטוו החיות על פריה ורביה. אך האדם נצטווה על כך מאוחר יותר.)

קדושת האהבה/ הרב יעקב נגן:

מהו לדעתך הקשר בין קדושה לאהבה? (זוגיות תקינה גורמת לקב"ה נחת רוח. אהבה בין בני זוג המבוססת על שמירת טהרת המשפחה היא קדושה.)

בנוסף לקדושת החיבור בין איש ואשה, הנובעת מהיכולת ליצור חיים חדשים, ישנה קדושה גם בעצם יחסי הקירבה ביניהם. קדושה זו מתבטאת גם בכך שלמילים 'אהבה' ו'אחד' יש את אותו ערך מספרי (13), כלומר - אהבה היא הכיסופים להיות 'אחד' עם הזולת, וכדברי הפסוק "...ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד). ושני בני אדם ההופכים 'לבשר אחד', רגשית וגופנית - יש בהם קדושה. בספרות הקבלה יצירת ה'אחד' שבין האיש והאשה נחשבת לביטוי, בזעיר אנפין, של גילוי ה'אחד' שבתוך הקוסמוס כולו, ואפילו בתוך האלוקות. התלמוד מלמד איך רעיון זה עולה מהמילים 'איש' ו'אשה' (סוטה יז ע"א): לשתי מילים אלו שותפות האותיות אל"ף ושי"ן. אבל לאיש יש גם אות יו"ד, ולאשה - אות ה"א, בחיבור של היו"ד של האיש והה"א של האשה הושלם שמו של אלוהים - 'יה'.

היכולת לגעת בקדושה הנמצאת בתוך החיים תלויה במידה רבה במודעות האדם למעשיו. פעולת האכילה, למשל, זוכה למשמעות רוחנית באמצעות מצוות כנטילת ידיים וברכות, ה'עוצרות' את האדם לפני האכילה, וקוראות לו להתבונן במשמעותה. גם בתחום חיי האישות ההלכה מעלה ומקדשת את החיים, וההפסקה הכפויה של חיי אישות מאפשרת מדי חודש התחדשות מתוך ציפייה וגעגועים. 

לתקופת ההרחקה בין בני הזוג ישנה גם חשיבות פסיכולוגית: יש בה מענה לרעה-החולה הבעייתית ביותר בחיי הנישואין, והיא - ההנחה כי הקשר הוא דבר המובן מאליו, הרגל מטושטש שאיבד את ההתרגשות ואת החידוש שהיו בו בתחילה. התקופה של ההרחקה יוצרת תחושה שה'ביחד', הזמן בו מגיעה ההזדמנות ליצור חיים מחודשים, הוא דבר שיש לזכות בו. לפיכך, הקשר הגופני הוא אירוע מיוחד ומשמעותי שיש לנו להודות עליו בכל יום ויום.

ספירת העומר, המצווה למנות את שבעת השבועות שבין חג הפסח לחג השבועות, היא מצווה מיוחדת. בקבלה נחשבים ימים אלו כימים של התכוונות רוחנית לקראת המפגש הייחודי בין עם ישראל והקב"ה, מפגש המתרחש בחג השבועות, זמן מתן תורה. הזוהר הקודש משווה מצווה זו לספירת שבעת ימים על ידי האשה מהפסקת דם הווסת עד הטבילה במקווה. כשם שבספירת העומר אנו מתכוננים למפגש עם הקב"ה, כך מתכוננים בני הזוג לקראת התחדשות המגע האינטימי ביניהם, ומפנים את מודעותם למשמעותו הרוחנית.

• מהן שתי ההשלכות של תקופת ההרחקה בין בני הזוג על פי דברי הרב נגן? (פסיכולוגית-לא רואים את הקשר כמובן מאליו; רוחנית- ההלכה מעלה ומקדשת את החיים, וההפסקה הכפויה של חיי אישות גורמת למודעות האדם למעשיו, ובכך יוצרת משמעות רוחנית ליחסי האישות).

לאדם חמישה חושים.

• קבעי קריטריונים לדירוג חמשת החושים. (כל החושים חשובים ולכן, לא ניתן לדרגם; לפי מידת הנחיצות; לפי מידת החומריות.)
• דרגי את החושים על פי הקריטריונים שקבעת. (לפי מידת הנחיצות-ראיה, מישוש, שמיעה, טעם וריח; לפי מידת החומריות-מישוש, טעם, ריח, ראיה ושמיעה.)

רמב"ם, ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק ח:

נחלקו מדרגות בני אדם. כי יש מבני אדם אנשים שכל השתדלותם תמיד לבחור הנכבד ולבקש העמידה המתמדת כפי גזרת צורתו הנכבדת, ולא יחשוב רק בציור מושכל והשגת דעת אמיתי בכל דבר והדבק בשכל האלוקי השופע עליו אשר ממנו נמצאה הצורה ההיא, וכל אשר יביאוהו צרכי החומר ללכלוכיו וחרפתו המפורסמת - יצטער על מה שנשקע בו ויבוש ויכלם ממה שנוגע בו וישתדל למעט מן החרפה ההיא בכל יכלתו ולהשמר ממנה בכל צד. כאדם שכעס עליו המלך וצוהו לפנות זבל ממקום למקום לבזותו, שהאדם ההוא ישתדל בכל יכלתו להסתתר בעת הבזיון ההוא, ואולי יפנה דבר מועט למקום קרוב, כדי שלא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ושלא יראהו אדם - כן יעשה מי שהוא בן חורין. אמנם העבד ישמח בזה ויראה שלא עמסו עליו טורח גדול וישליך כל גופו בזבל ההוא וילכלך פניו וידיו ויפנה בפרהסיה, והוא יצחק וישמח וימחא כף. כן עניני בני אדם - כי מבני אדם אנשים, כמו שאמרנו, שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון, התחיבו בהכרח, ובמיוחד חוש המישוש, אשר הוא חרפה עלינו (כמו שזכר אריסטו), אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל - כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהסתר בהם ולהצטער בעשותו אותם

...

• כיצד לדעתך ידרג הרמב"ם את חמשת החושים? (לפי מידת החומריות-מישוש, טעם, ריח, ראיה ושמיעה.)

מהר"ל, באר הגולה, הבאר החמישי:

"כי חבור האדם עם אשתו שיהיו לדבר אחד לגמרי, והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי החיים, אין הדבר כך כי יש להם לאיש ואישה כוח החיבור מן הש"י. וכמו שנרמז במילת איש ואשה כי בהם נשתתף שמו הוא י"ה היו"ד באיש הה"א באשה לומר כי הש"י מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם לכך שמו ביניהם, ודבר זה הוא החבור מן האיש ואשה, ולכך כח עליון מחבר אותם. ועל זה אמר: אהבה, שהוא עצם החבור שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי, שודאי ראוי שיהיה גובר כח החבור על הבשר הגשמי שהוא עומד כנגד זה".

1. השווי בין יחס הרמב"ם ליחסי אישות ליחסו של המהר"ל. (הרמב"ם מתייחס לצד הגשמי ביחסי האישות, שהוא נחות בעיניו. המהר"ל מתייחס לצד הרוחני של החיבור ורואה בכך חיבור ע"י ידי הקב"ה בעצמו.)

2. גם הרמב"ם וגם המהר"ל מביאים הוכחה ליחסם ליחסי אישות מהשפה העברית. כיצד? (הרמב"ם אומר: אין שם לאברי הרביה. המהר"ל אומר: אותיות שם ה' נמצאות בתוך שמות האיש והאשה.)

מקורות עזר למורה להובלת הדיון:

* מאמרו של הרב אוריאל עיטם: "'זאת הפעם עצם מעצמי' – לסוגית ריבוי נשים". 

* שיעורו של הרב אורי שרקי: "ויצא - בלהה וזלפה". 

* מאמרו של הרב כרמיאל כהן: פניני רמב"ן לפרשת ניצבים: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". 

 * שיעור של הרב חיים נבון "עץ הדעת". 

* המאמר: "הרמב"ם ומשנתו הפילוסופית-קורס לימוד עצמי".