האישה נקנית- פרק ד'

רקע:

המשנה במסכת קידושין מתארת את יצירת הקשר המחייב על ידי המונח "האשה נקנית" וגם שניים מתוך שלושת דרכי יצירת הקשר המחייב מזכירים באופיים תהליכי קניין רגילים:  כסף ושטר. שיעור זה מבקש להעמיק בקושי שמתלווה לעיתים למונחים אלו ולפעולת נתינת הטבעת המקובלת כיום שהיא למעשה נתינת "שווה כסף"  ולנסות לפתוח את הבנות לתפיסה אחרת מהותית יותר למעשים של קניין ובתוך כך גם לקניין זה. השיעור מבוסס על רעיון של הרב ניר מנוסי.

הצעה למהלך שיעור:

א. כתיבה: כפתיח לשיעור (אפשר אפילו כשיעורי בית מכינים לפני השיעור) בקשי מכל אחת מהבנות לנסות ולהיות לרגע "אליעזר בן יהודה" ולחפש הגדרה מילונאית שתגדיר בכמה מילים מדויקות ובהירות את משמעותו של השורש קנ"ה ואת משמעותו של השורש קד"ש. המשימה על פניו פשוטה וקלה. לאחר שכל בת מוצאת את ההגדרה המתאימה לדעתה, אספי כמה מההגדרות שניתנו בכיתה וכתבי אותן על הלוח.

ב. סבב: קראי לבנות את שתי המשניות המתארות את הפעולה ההופכת איש ואשה להיות זוג נשוי: "האשה מתקדשת בשווה פרוטה" ו"האשה נקנית בשלוש דרכים" (מצורף להלן). ובקשי מהבנות בסבב לומר איזה מהנוסחים הן מעדיפות ומדוע? מה מעורר בהן כל אחד מהנוסחים? איזה נוסח נשמע להן מדויק יותר להתרחשות שנוצרת מתחת לחופה. הסבב אמור לאפשר לבנות להציף כל מיני כעסים וסימני שאלה שלפעמים מתגלגלים תחת הנוסח "האשה נקנית" והחוויה של האשה שהיא מעין חפץ שהבעל קונה אותה והופך להיות הבעלים שלה..

ג. לימוד בחברותות: תני לבנות ללמוד בחברותות (או אם נראה לך מסובך מידי למדי יחד עם הבנות) את המקורות המצורפים המחדדים שאין פירושו של השורש קנ"ה בהקשר הקידושין דומה למשמעותו בענייני הקניינים האחרים בעולם. דברי הרמב"ן ורב שמעון שקופ הינם חלק מחומר הלימודים לבגרות ומצורפים גם דבריו של השם משמואל שמחדד גם הוא נקודה זו. לימוד זה איננו פותר עדיין את הקושי מדוע בכ"ז השתמשו חז"ל בשורש זה לתיאור מעשה הקידושין, אך מבהיר ומסייג שאין בקדושי כסף יצירת בעלות במובן האגרסיבי של האיש על האשה.

ד. תרגיל כתיבה: הראו לתלמידים תמונה המתארת רגע בו מגיעה אמא ציפור לקן שלה ופוגשת את הגוזלים פעורי פה ומחכים לה. ניתן למצוא בקלות באינטרנט תמונות ברוח זו, להדפיס אותן ולהניח על רצפת הכיתה. בקשי מהבנות להסתובב בין התמונות ולבחור תמונה אחת בנגעה אליהן באופן מיוחד. המשימה שהבנות יוזמנו לעשות כעת היא לכתוב דו שיח בין האמא לגוזלים שמתרחש בשלב המפגש בקן: מה מרגישה הציפור? מה מרגישים הגוזלים?

ה. אסיף: במידה ויש מי מהבנות שמוכה לקרוא משפטים מתוך מה שכתבה, כדאי לתת לה על מנת לפתוח את הדיון בנושא (מה גם שסוג כתיבה זה איננו ישיר בחדירה שלו לעולם הבת, אלא רך יותר ומאפשר מעין השלכה על היחסים שיש לה עם הקן והבית שלה).

ו. מוזיקה:  שימי ברקע שיר חתונה כל שהוא שיצור לבנות חוויה והרגשה של חופה. בקשי מהבנות בסבב לזרוק הרגשה או מילה שקופצות בהן למשמע השיר. המילים צריכות להיות לא ממש אסוציאטיביות (שאז יכולות להיות רחוקות יותר), אלא עלייך לכוון את הבנות למילים שמתארות את מה שהן מרגישות שקורה באותו רגע לבני הזוג. סביר להניח שהבנות יעלו מילים בסגנון: אהבה, בית, שמחה, התרגשות, פחד, קשר וכו'.    

ז. דיון: הציעי לבנות את הצעתו של הרב ניר מנוסי שמבקש להסביר את הנוסח "האשה נקנית" לא כרכושנות, אלא כבקשה ליצור קן אינטימי משותף ומכיל לאיש ולאשה. כדאי לרומם את הדיון משאלת הביקורת הפשטית על דבריו של הרב מנוסי לרמה משמעותית יותר ששואלת כיצד יוצרים קשר וחיבור בין איש לאשה שבו מעשה הקידושין מהווה יצירת קן. שבו כאשר האיש "קונה" את האשה הוא מרגיש שהוא יוצר איתה "קן"?

ח. שאלה: כהצעה לסיום השיעור, אנחנו מציעים לעיין, ואפילו בקצרה בקטעים המצורפים של רבי צדוק מלובלין והרב קוק שמבקשים לכונן מערכת אינטמית ומהותית בין האדם לכל רכושו ובכך לרומם את השורש קנ"ה למשמעות הקן, לא רק בהקשרי היחסים בין איש לאשה, אלא בהקשר היחס של האדם לכל עולמו החומרי. במידה והשיעור איננו עמוס, כדאי לשלוח את הבנות עם מחשבות: כיצד אנחנו יוצרים את משמעותה של המילה "קן" גם ביחס לקניינים אחרים שלנו ובכך יוצרים מודל אלטרנטיבי לעולם החומרי ותרבות הצריכה בה אנחנו חיים כיום.

מקורות:

משנה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה ז

והאשה מתקדשת בשווה פרוטה.

משנה מסכת קידושין פרק א משנה א

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף- בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.

הרב משה בן נחמן, רמב"ן גיטין דף ט עמוד א

שאין אשה זו ממונו של בעל, אלא ברשות עצמה היא להינשא.

הרב שמעון שקופ, שיעורים למסכת קידושין סימן יא, עמ' 118

דכל הדברים הנקנים לא נעשה שום שינוי בדבר הנקנה, רק בענין הבעלים, דיצא מרשות לרשות. ובקדושי אשה, נעשה שינוי בדבר הנקנה, שנשתנה הדבר להשתמשות מיוחדת.

הרב שמואל בורנשטיין, שם משמואל, מועדים עמ' רלו-רלז (שמיני עצרת שנת תרע"ח)

ונראה דהנה בש"ס (ריש קידושין) דקידושי אשה דבכסף ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה, וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א"נ שדות בכסף יקנו. ויש להבין למה כתיב בקרא הלשון כי יקח עד שתצטרך ללמד בגזרה שוה שפירושו קנין בכסף, לכתוב להדיא  (במפורש) כי יקנה איש אשה, וכמו שבאמת נקראת קנין כספו כברש"י (ויקרא כ"ב י"א), ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה שאף היא קנין כספו...

ונראה לפרש דהנה ידוע שכל דבר הבא מזה לזה הוא אמצעי ומחבר את שניהם, בין שבא במתנה או במכירה. אך יש הפרש בין מתנה למכירה בענין ההתחברות, שמכירה אינה עושה התחברות בין המוכר ללוקח אלא ברגע המכירה, ואח"כ זה הולך לו עם החפץ למזרח וזה עם המעות למערב, ואין להם דבר זה לזה, ואפי' ברגע המכירה החיבור הוא חלש, דיכול להיות שאין מכירין זה את זה כלל, וזה אינו נותן את עיניו אלא בחפץ וזה רק במעות. ועוד אמרו ז"ל (ב"ב נ"ד ע"ב) נכרי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. אך מתנה אי לאו דעביד ליה נייחא נפשא, לא הוה יהיב ליה (אם לא היה עושה לו נחת רוח, לא היה נותן לו). וגם אחר קבלת המתנה הוא מחזיק לו טובה, א"כ החיבור שבין הנותן והמקבל חשוב חיבור גמור באמצעות המתנה...

והנה קידושי אשה בכסף שנתבקש שיעשה החיבור בינו לבינה, שהרי אינו קונה כלום, ואינו זוכה בכל הדברים אלא מן הנשואין ולא מן הארוסין ואין כאן אלא חיבור שאגידא ביה (שנקשרת בו) ונאסרת אכולי עלמא (על כל העולם), אין זה ענין כלל לכל הקניינים שקונין בכסף, שנכנס החפץ ליד הקונה תמורת הכסף, אבל קידושין אין כאן דבר שיזכה בו תמורת הכסף, ואינו אלא חיבור בעלמא, וע"כ הוצרך לימוד מיוחד בכסף מנלן...

ומעתה מיושב מה שלא כתיב בתורה כי יקנה איש אשה, שא"כ היה במשמע שהוא קונה דבר מה וזוכה בה, ואין הדבר כן אלא חיבור לבד שמתחבר אליה, וזהו כי יקח ולא כי תקח, שהרי הנותן מתחבר למקבל ולא המקבל לנותן.

שאלות להעמקה:

• לאחר השיעור: מה בכל זאת ההבדל בין הנוסח של "מתקדשת" לנוסח של "נקנית"
• המילה "בית" היא מילה פתוחה ורחבה שלוקחת כל אחד מאיתנו למרחבי דימיון אחרים: מה הדימיון שלך למילה ולמושג "בית"?
• כיצד ניתן ליצור קשר מהותי ועמקו יותר בין הרכוש שלנו לבינינו? איזו אמירה בדבר היחס בין העולם החומרי לרוחני תובעת בתוכה קריאה זו?

הרחבה:

תניא פרק מו

וזהו שאמר, 'אשר קדשנו במצוותיו' כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו בייחוד גמור, כמו שכתוב 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', ככה ממש ויותר עד לאין קץ הוא ייחוד נפש האלוקית העוסקת עם המצוות ונפש החיונית עם לבושיהם הנ"ל באור אינסוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים ייחוד זה לייחוד חתן וכלה, בדביקה, חשיקה וחפיצה וחיבוק ונישוק... על ידי כל מצווה ומצווה שאנו מקיימים הקב"ה מקדש אותנו, להיות בייחוד גמור איתו ית' כייחוד חתן וכלה. אנו מברכים על המצוות- 'אשר קדשנו במצוותיו', כמו שהחתן אומר לכלה 'הרי את מקודשת לי', והיא מיוחדת לו, עד כדי להיות בשר אחד. כל זה הוא רק משל, ואפילו לא טיפה מים אוקיינוס מן האמת של הנמשל. אך יותר ממה שהקב"ה מקדש אותנו בכל מצווה ומצווה, הוא אף מעלה אותנו לקדושתו, "כי קדוש אני", להיות קדושים ונבדלים כמותו:

הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ב' פיסקה ע"א

אין רחוק הוא הרעיון שכל המתייחס לאדם בכל אופן שהוא, ממאכליו וממשקיו, מכליו ומתנועותיו ומכל רכושו, הכל יש לו יחס עצמי למהותו האמיתית. העתיד, הווה והעבר אינם מחולקים בזה. בכל דבר יש גילוי יש, וכל יש חי הוא באיזה אופן, ויש בו איזה צד הכרה. הננו מוקפים מחיים מכל עברים, ברוממותנו הכל מתרומם ובשפלותנו הכל נשפל. כשהיש העצמי שלנו מתעלה, מתעלים כל גילויי החיים שלנו בכל מקום שהם, וכל מה שההתרוממות היא יותר מקורית, היא יותר מתרחבת על יחוסים יותר רחוקים, וההתרוממות אל האלוקות לפי מדריגת גילויה, היא מרוממת את כל מה שמתייחס לנו במובן היותר רחב

רב צדוק, צדקת הצדיק - אות פו

כל מה שהוא מקנין האדם, אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו, כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו כי ודאי גם כן שייך לאדם ולעתיד נאמר (ישעיה י"א ו') וגר זאב עם כבש, וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם (סנהדרין נ"ט ע"ב) וכמו שהוא האדם כך קניניו וכמו שאמרו (חולין ז'.) בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם מחמורו דרבי פנחס בן יאיר, וכן בנח כל המינים שהיו בתיבה שהוא זנם מסתמא היו משורשו כנזכר לעיל, לכך אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ח ע"ב) שלא קלקלו דרכם:

מצורף קישור למאמר שנוגע ומרחיב את נקודת מהות הקידושין כיצירת בית ומקום הדדי לאיש ואשה: