מצות סיפור יציאת מצרים

מצוה כ"א- בעניין סיפור יציאת מצרים

שיעור ראשון: עיון בשרשי המצווה- משמעותה הרוחנית של יציאת מצרים

רקע:

ע"פ בעל ספר החינוך, שורשה של מצות סיפור יציאת מצרים הוא חיזוק האמונה בה' בכלל והאמונה בחידוש העולם בפרט – שהעולם אינו קדמון אלא נברא ויותר מכך- שהקב"ה מחדש בטובו את הבריאה בכל עת ולא רק ברא את העולם בששת ימי הבריאה ומאז העולם מתקיים ע"פ חוקי טבע שאינם ניתנים לשינוי, אלא הוא משגיח על העולם תדיר, ומקיים את המציאות בכל רגע ורגע וביכולתו לשנות את הטבע ולעשות ניסים גדולים ועצומים כמו ניסי יציאת מצרים. וכל זאת מכוח אהבתו הרבה את עם ישראל – בריאת העולם היא נקודת הראשית של העולם, ויציאת מצרים היא נקודת הראשית של עם ישראל ודרך התבוננות ביציאת מצרים ניתן לראות את ההשגחה הפרטית על עמ"י ואת אהבתו העצומה אלינו שמכוחה הוא משדד את מערכות העולם והטבע.

מהלך:

א.  מחלקים את הכיתה לשלוש קבוצות, כל קבוצה מקבלת ציור אחר של קריעת ים סוף. מבקשים מהתלמידים להתבונן בתמונות ולהעמיק בהם- כיצד בחרו הציירים השונים להביע את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף? מה מבטאת בחירת הצבעים? מה מביע כל אחד מן הציורים? אלו רגשות הוא מעורר?  כל קבוצה תסביר במליאה את הציור שקיבלה.

מספר נקודות על כל אחד מהציורים (מבוסס על האתר אסופות מדרש אמנות- קרן תל"י.)

ברוך נחשון: בני ישראל, מובלים על יד משה וקערת סדר פסח ענקית, הולכים בין שני קירות מים, בהם ניתן לראות חיות ים שונות כאשר מלאכים עפים מעליהם. מעל משה נראה עמוד אש המכיל בתוכו את האות העברית שי"ן. המצרים, היוצאים מבין פירמידות, רודפים אחריהם, אך עמוד הענן עוצר בעדם. ניתן לראות ברקע את הר סיני אפוף עשן- כביטוי לעתיד הצפוי לאחר יציאת מצרים.

מארק שאגאל: משה, עם שני קרני אור יוצאים ממצחו, חוצה את הים עם מטהו. בני ישראל חוצים את הים לקראת אופק אדום, מובלים על ידי מלאך מכונף. מלאך נוסף המחזיק בספר תורה מרחף אחריהם, בזמן שהמצרים מנסים לרדוף את בני ישראל, אך עמוד ענן עוצר בעדם.

נחום גוטמן: בני ישראל צועדים בשמחה דרך הים, בניצוחו של משה, המרים את מטהו, כאשר קרני אור מאירות את הצעדה. מי הים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם וחיות ימיות מביטות בהתלהבות בצועדים.

בני ישראל פוצחים בשירה, בעודם צועדים בתוך הים, בהנחיית משה ואהרן, והקהל מורכב מנשים, גברים וילדים. האווירה חגיגית מאד ותאורה יורדת מן השמים. ציור זה מזכיר צעדות וטכסים שנערכו בישראל כבר מלפני קום המדינה – כמו העדלאידע התל-אביבי וחגיגות חג השבועות בקיבוצים. לחלופין, אפשר לראות את בני ישראל בים סוף כאבטיפוס לעולים לארץ-ישראל בימי המנדט.

קישור לציור של ברוך נחשון- יציאת מצרים

קישור לציור של נחום גוטמן - בני ישראל חוצים את ים סוף

קישור לציור של מארק שאגאל- קריעת ים סוף

ב. מקריאים את הפסוקים המתארים את יציאת מצרים, (שמות יג, יז- י"ד , הסוף). בקריאת הפסוקים רואים שהדרך אל האמונה הגדולה בסוף לא היתה פשוטה כלל וכלל והעם רגעים ספורים לפני כן רצה לחזור למצרים, היה בטוח שהוא עומד לפני השמדה מוחלטת ובן רגע הכל התהפך, בניסיות גמורה. כמו כן יש בפסוקים תיאור של השגחה קרובה  של ה' על עמ"י- בעמוד האש והענן.

נקריא שוב את פסוקי הסיום של פרק י"ד-

"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. "

מה גרם לאמונה הגדולה כעת? (הנס הפלאי של קריעת ים סוף- שינוי סדרי בראשית, הפיכת הים ליבשה, ההשגחה הכ"כ צמודה על עמ"י- גילוי חסדו ואהבתו לעמ"י, הנקמה במצרים)

ג. נקרא ונסביר את שורשי המצוה (מושגים הדורשים ביאור: חידוש העולם, אלוה קדמון, שינוי טבעי העולם)

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם.

ד. שאלה לסיום: זיכרון יציאת מצרים מקיף וקשור להרבה מאד מהמצוות היומיומיות שלנו- בתפילה, בברכת המזון, בשבת, במצות ציצית.

לאור שיעורנו היום- מה יכולה להוות יציאת מצרים בשבילי? כיצד זכרון יציאת מצרים יכול להשפיע ולחזק את אמונתי?

להרחבה:

ניתן לפתח את נקודת זיכרון יציאת מצרים מעבר לחיזוק האמונה באופן כללי בה' ובהשגחתו, לחיזוק האמונה בעולם נגאל. זיכרון יציאת מצרים הוא בסיס לאמונה בגאולה העתידית. העובדה שעמ"י במשך אלפי שנים ממשיך לשמר את זיכרון יציאת מצרים כבסיס לקיומו של העם היהודי וכאחד מאבני היסוד של מורשתנו, נותנת לעם כולו כוחות של תקווה וציפיה לגאולה שלמה.

הד לדברים אלו אפשר לראות בדברים שנשא דוד בן גוריון בפני ועידת האו"ם 1947, למען כינונה של מדינת ישראל המתחדשת:

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאוור". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני הפלגת "מייפלאוור" יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום הם יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה.והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא לשנה הבאה בירושלים הבנויה" (דוד בן גוריון, ועדת החקירה של האו"ם 1947)

מצוה כא: מצות סיפור יציאת מצרים

שיעור שני: כוח הדיבור- כי בדיבור יתעורר הלב

מהלך השיעור:

א.      פתיחה: עורכים בכיתה סבב- שיתוף במשפט משמעותי שפעם נאמר לי ומאז מלווה אותי.

ב.      נקרא את דברי ספר החינוך:

לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.

וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

• נשאל את התלמידים- למה לדעתם אם אדם נמצא לבד בליל הסדר הוא חייב לספר את הסיפור לעצמו, בקול?

ג. הצעה לתרגיל כתיבה: נדמיין את אותו אדם, החוגג לבדו את ליל הסדר. בינו לבין עצמו. הוא יושב לו לבד לשולחן הסדר הערוך, קערת הסדר לצידו, כרית ההסבה מאחוריו, בקבוק היין מוכן לקיים מצוות ארבע כוסות וההגדה למולו. הוא יושב בשתיקה, ולפני שהוא מתחיל להקריא לעצמו בקול את דברי ההגדה, כפי שמנחה אותו ההלכה, הוא אומר לעצמו בקול משפט אחד.

• נסו לתאר בעיני רוחכם את הסיטואציה- כיצד נראה החדר, מהי התפאורה, מה מתחולל בנפשו של אותו אדם? מדוע הוא לבדו? וכתבו את המשפט הבודד שהוא אומר לעצמו בקול טרם קריאת ההגדה.

ד. ננסה להעמיק במהותו של הדיבור:

•   ישנו פירוש מפורסם של האונקלוס שמתרגם את הפסוק בבראשית (ב, ז) 'ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא, לרוח מדברת. למה לדעתכם הדיבור הוא הדבר המבחין את האדם משאר היצורים?
•    נלמד את דבריו של הרב סולובייצ'יק ('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה')

...גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .

הדיבור הוא ביטוי לחרות. הוא יכולתו של האדם להביע את העושר הפנימי המופשט, את מחשבותיו ורגשותיו- כלפי חוץ. ליצור קשר, להתחבר. ולכן דווקא בזוכרנו את יציאת מצרים, בה הפכנו לעם של בני חורין, השימוש בדיבור הוא כה משמעותי.

ה. לשיחה בזוגות בכיתה: בעל ספר החינוך מסביר את חשיבות הסיפור בפה- "כי בדיבור יתעורר הלב". האם תמיד דיבורים משפיעים עלינו פנימה? מה גורם לדיבור להיות דיבור מעורר? מתי אני כמדברת מרגישה שלמילים שלי יש השפעה? מתי לא? מתי כשומעת אני מרגישה שמילים מעוררות משהו בתוכי ומתי לא?

ו. אסיף של מה שעלה בזוגות- מי שרוצה לשתף.

ז. לסיום נערוך בכיתה סבב בו כל תלמיד יאמר במילה אחת משהו שהיה משמעותי לו בלימוד בשיעור זה.

מקורות להרחבה והעמקה:

דברו על לב ירושלים, הרב יהושע שפירא

תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו טומן בחובו סכנה גדולה כי עם יציאת הדיבור יתפסו בו חיצונים ויחבלו בו. מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ מתלווה בחיצונים הנתפסים ומחבלים בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לו להיעשות שטחי ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת. גלות זו מתגלה באמצעי התקשורת השונים, בהם הופכות כל המילים היקרות והנפלאות ביותר, כגון חיבה ואהבה, להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות ביותר אינן נוגעות ואינן אמיתיות כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות. ביכולת לדבר דיבורי אהבה ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק בין אדם לחברו ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי. המילים אשר היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ' ולהיוותר בבדידותן כמאז. מילות אהבה המתנוססות בראש כל חוצות ועל כל מסך מרצד משקפות כביכול עולם שכולו טוב אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן. על כן יש לשים ליבנו שהמילים היוצאות, יצאו מלב טהור ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין חברינו. עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים וכמעין מפכה מימיו. עלינו להאזין לקול נביעתו. תחילה פועם המבוע פעימה כקריאת כיוון ראשונית ויוצר שטף של מלים בעולם ולאחריה יבואו פעימות נוספות אשר ימשיכו להזרים באופן מתוקן יותר דיבורים של גאולה.

פה סח- לידתו של דיבור רחלי וינשטוק

(כל הציטוטים במאמר לקוחים מ"נתיבות שלום" על פסח)
עיקר החגיגה של פסח היא יום הולדת לעם ישראל. ואנו מספרים כל שנה את סיפור הלידה. בתהליך עיבוד חווית לידת האומה, אנו מגלים כל שנה עומקים חדשים שהלידה הזאת הכילה, וכל המרבה לספר הרי זה משובח...
"על ידי הסיפור ממשיך איש יהודי את ההארות של גאולת מצרים על עצמו".
האר"י הקדוש כותב שפסח זה ראשי תיבות פה-סח. הכוח שבזכותו אנו ממשיכים את ההארה הגדולה של גאולת מצרים הוא כוח הדיבור. מה יש בו בדיבור, שמסוגל לחולל תהפוכות שכאילו?. מצד אחד הדיבור מפרק את תהומות הנפש לחתיכות חתיכות. הוא נותן להם גבול, כלי, דרך לבוא לעולם באופן מדוד. הדיבור יודע לקחת סערת רגשות, ומחשבות כמוסות, לכדי דבר שניתן להעביר אותו הלאה, לזולת. הדיבור הוא לידה של הכמוס במחשבת האדם. סיפור הלידה, האישי והלאומי, בא לתת כלים לרגשות ומחשבות, שמלווים אותנו באירועים סוערים ומרגשים כאחד. הפחד, החוסר אונים, העצמה, השמחה, מחפשים דרך לבוא לעולם שנית, גם לאחר שההתרחשות כבר נסיימה. הזיכרון בסיפור, מעורר מחדש את התהומות, שמנביעות מעיינות (ודמעות..) חדשים של עוצמה וחיים.
בעל ה"נתיבות שלום", מאיר באור חדש את הפער בין ההתרחשות ההיא, אז במצרים תחת מעטה הגלות, לבין אופי סיפור היציאה בימינו. קודם יציאת מצרים עם ישראל שרוי בגלות, ועימו גם הדיבור. גלות של דיבור היא כאשר ישנם קולות, מחשבות, רגשות שאינם מוצאים מילים שיממשו אותם או זולת שישמע אותם. האדם או האומה נמצאים בתוך עצמם, וכשאין מילים עוברים לצעקות: "ויאנחו... ויזעקו... ותעל שועתם... וישמע... את נאקתם". כאישה היושבת על המשבר, שהיכולת למלל את העובר עליה נעלמת, כך גם עם ישראל יושב על המשבר וצועק על חבלי הלידה, על החיים שלפני הגאולה. עם גאולת מצרים, נפתח הסכר, ואפשר לשיר על הים, וצריך, ואפילו חובה, לספר מחדש כמה היה קשה, ואיך ה' יתברך גאל אותנו בדרך מופלאה שכזו. גם בלידה האישית, נשים רבות חשות צורך עצום לספר את סיפור הלידה שלהן לכל מי שרק מוכן להקשיב. הלידה, כאירוע שהמילים מחווירות כלפיו, נעשית למושא לסיפורים חוזרים ונשנים המנסים לעכל ולחיות מחדש את אותו אירוע עוצמתי ונשגב.
גאולת מצרים היא הארה שמעבר למילים, שמעבר ליכולת שלנו להכיל אותה- "ועל שמו נקרא החג בשם פסח המרמז לבחינת דילוג. כיון שעיקר הגאולה וסוד יציאת מצרים הוא בחינת הדילוג...כוונת חוזק יד הוא לעניין שהוצרכו אז שלא על פי הסדר, שמפני שפל מצבם לא היו ראויים מצד עצמם לגאולה. רק בחוזק יד הוציא ד' אתכם בדרך הדילוג" . הפסיחה, כדילוג של ה', אינה מוסברת כהצלה נקודתית של עם ישראל ממכת בכורות, אלא כמאפיינת את סיפור הגאולה כולו. עם ישראל נולד כעם, מתוך בחירה של ה', ללא תלות במעשיו. הדילוג אם כן הוא הארה שמעבר להסברים כאלה או אחרים בדבר הזכות לצאת ממצרים ולהיגאל. הלידה, היא מעין פסיחה של התינוק והאישה, מתוך עולם מעובר לעולם חדש שוקק חיים. משהו מהסוד של העיבור והלידה, ממשיך ללוות את האישה, כרמז לסוד החיים כולם. סיפור הלידה, מנסה לגעת בסוד, ולגלות אותו, עד כמה שהפה נותן.